נוסטלגיה אשדודית: הלילה בו נותקה אשדוד מהעולם
זה לא היה סתם עוד גשר, אלא הגשר האחד והיחיד שחיבר את אשדוד למדינה. דרכו זרם המזון, דרכו זרם הכל. מכאן יצאו ומכאן חזרו. ופתאום, מבול, שיטפון, ואין גשר. משה אדמון נזכר ומשחזר
נחל לכיש כיום. ב-1957 נותרה אשדוד סגורה ומסוגרת צילום: אדי ישראל
"שיכנו אותנו בצריפים עשויים מפח. סתם פח, פשוט כזה", סיפר אחד מראשוני אשדוד, "ובעת סערה היה מאד לא נעים לשהות בהם. באותו לילה ניתך גשם עז. סילוני המים ומטחי הברד היכו בפח בחוזקה והתנפצו עליו ברעש אימים שהפחיד מאד, בייחוד את הילדים.
"בחוץ השתוללה סערה איומה. הרוח הצליפה בפחונים, שהיטלטלו לכאן ולשם, עד כי דומה היה שהם עומדים להתבקע, להיקרע לחתיכות. עברנו כאן, בחורף 1957, ימים ולילות קשים, אבל הלילה ההוא היה, ללא ספק, הקשה והמבעית ביותר".
פורטונה אדרי, שהיא, בעלה ארמונד ושניים מילדיה הגיעו למעברה באשדוד עם 21 המשפחות הראשונות, מוסיפה: "הלילה הזה והסערה הזאת היו באמת משהו. ישבנו בפנים, בפחונים, רועדים וחסרי אונים. פחד אלוהים. איזה רוחות. איזה גשמים. קשה לתאר. הפחונים טולטלו וחלקם התפרקו ממש. פחון אחד עף. פשוט כך. נעקר ממקומו ונעלם ברוח. יושביו נותרו ככה, חסרי מחסה, בלי גג".
בליל האימים הזה קרה עוד משהו, חמור בהרבה. הגשמים שירדו ללא הרף גרמו לעליית מפלס המים בנחל לכיש. הנחל גאה והזרם בו הפך לשיטפון. נחשולי מים אדירים שטפו את נתיבו בשצף קצף, כיסו את הצמחייה לאורך גדותיו והציפו את השדות מסביב. ואז קרה הגרוע מכול: הגשר שניצב מעליו, גשר ביילי, נעקר בכוח המים ממקומו, נסחף ונעלם בזרם הגועש לכיוון הים.
וזה היה מבחינת אשדוד אסון. ממש אסון. כי הגשר הצר והקצר הזה לא היה סתם גשר, עוד גשר, אלא הגשר האחד והיחיד, שחיבר את אשדוד לחוץ. דרכו זרם לכאן המזון, זרמה האספקה, זרם הכול. כל מה שחיוני לקיום, לחיים. דרכו יצאו ודרכו חזרו. משנעקר הגשר ונסחף במים, נותרה אשדוד סגורה ומסוגרת. עיר נצורה. אין יוצא ואין בא.
פנייה דחופה למנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס
למה, תשאלו, לא תכננו ובנו את הגשר כך, שלא יקרוס וייסחף בעת שיטפון? כי גשר ביילי אינו גשר רגיל, שמעוגן בבסיסו בעמודי בטון עבים וחזקים, השומרים עליו מפני זרימות חזקות ומים שוצפים. זהו בסך הכול גשר קטן וצנוע מחלקי עץ ומתכת, המיועד בעיקר לצרכים צבאיים. בארץ הקימו באותם ימים גשרי ביילי גם למטרות אחרות, כדי לתת מענה זול ומהיר לצרכים אזרחיים. גשר כזה נבנה, כאמור, גם מעל לנחל לכיש ליד אשדוד.
משנסחף הגשר ואשדוד נותקה, היו שחצו את הנחל בזחילה על צינור מים, שהיה מונח שם בין שתי גדותיו, פעולה מסוכנת שהייתה כרוכה בסכנת חיים ואף גרמה באחד המקרים לטביעתו ולמותו של
אחד התושבים.
בסופו של דבר, משלא נמצא פתרון, פנה שאול בן שמחון, מזכיר מועצת הפועלים באשדוד, לשמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, וביקש את עזרתו. פרס הזעיק את הצבא וזה הגיע עם רכבים בעלי כושר עבירות גבוה, דרך דיונות החול הטובענית מצד מזרח, והביא עמו לאשדוד לחם, חלב ואספקה חיונית אחרת.
במרץ 1958 הושלמה הקמת הגשר החדש מעל נחל לכיש. הפעם, גשר חדיש וחזק, בעל יסודות בטון יציבים ועמידים בזרמים ובשיטפונות. בהמשך, הוקם מעל לנחל גשר נוסף, אף הוא חדיש ובעל סטנדרטים גבוהים, ומאז לא נשקפה עוד לאשדוד סכנה של ניתוק כפי שחוותה באותו חורף קשה וסוער בדצמבר 1957.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם