אושר הקטנה נשכחה בהסעה ומתה, אימה לא מצליחה לשקם את חייה
אפרת רחימי, שבתה אושר מתה מהתייבשות כשנשכחה ב-2001 בהסעה לביה"ס, ניצלה בימים האחרונים מניסיון התאבדות. מאז המקרה עזב בעלה את הבית ואת ארבעת ילדיה מגדלים אחרים. כעת היא מספרת על מפגשיה עם אושר בחלום, ועל מאבקה בנהג הרשלן
מלווה בסבתה יצאה אושר לתחנה, בה יעבור אוטובוס ההסעות שייקח אותה לבית הספר הדתי מסילה בראשון לציון. היא נפרדה לשלום מסבתה ועלתה להסעה. אלא שליום השני בכיתה א' אושר לא זכתה להגיע. היא נשכחה באוטובוס על ידי נהג ההסעה, ונשארה בו במשך 12 שעות, עד שמתה מכוויות חום ומהתייבשות.
שמונה שנים עברו מאז הטרגדיה, ואמה של אושר, אפרת רחימי, לא מצליחה להתמודד עם האובדן. מאז מותה של בתה הקטנה היא ניסתה להתאבד יותר מעשרים פעמים, בכל פעם בדרך אחרת. משפחתה התפרקה, והיא אינה מגדלת את שאר ילדיה. מיד לאחר השבעה אושפזה רחימי במוסד לחולי נפש והוכרה על ידי הביטוח הלאומי כבעלת מאה אחוזי נכות נפשית.
אם לא די בזאת, סופו של המשפט האזרחי שמתנהל נגד הנהג שגרם למותה של אושר לא נראה באופק. נהג האוטובוס וחברת ההסעות טוענים בבית המשפט כי לא מדובר בגרימת מוות ברשלנות, אלא בתאונת דרכים.
רחימי, באמצעות עו"ד איריס בן גד, טוענת כי מדובר במוות כתוצאה מרשלנות פושעת. השבוע, אחרי עוד נסיון התאבדות ממנו ניצלה ואחרי עוד אשפוז בבתי החולים, מספרת רחימי לזמן ראשון על חייה שנהרסו ועל מאבקה בנהג שגרם למותה של הבת. "אני לא אוותר עד שהנהג ייענש כפי שמגיע לו ועד שאני אחזיר לחיי את האושר שהיה לי פעם", מבהירה רחימי.
"אמא שלי לקחה את אושר להסעה", משחזרת רחימי את הסיפור הטראגי. "היא קבעה עם הנהג מהיכן תיקח אותה, כי יום לפני כן הוא הוריד את אושר בתחנה אחרת, ובמשך שעות ארוכות חיפשנו אותה. ביום הראשון הוא החזיר אותה חיה, ביום השני הוא לקח אותה ולא החזיר", אומרת רחימי בכאב.
בשעה 13:30 הגיעה רחימי לתחנת האוטובוס לקבל את פניה של בתה, אלא שכל הילדים ירדו מההסעה פרט לאושר. באותו יום החזיר הנהג את התלמידים באוטובוס אחר, ואושר נשכחה באוטובוס הראשון, זה שהסיע את הילדים בבוקר לבית הספר, כך שהיא נשארה כל אותו יום סגורה באוטובוס שנשאר דומם בחנייה.
"הנהג אמר לי שאולי בטעות היא נסעה לרחובות, לתל אביב או לאשדוד. התקשרתי לעשרה נהגים וכולם אמרו לי שאין ילדים באוטובוסים
"קציני המשטרה הגיעו אליי ואיך שראיתי אותם צעקתי לעברם: 'אל תגידו לי שהילדה שלי מתה, כי היא לא מתה'. מתוך הלם, עצבים והבנה שאושר איננה משכתי לאחותי בשערות, נשכתי אותה, והיא מייד אמרה לי: 'אם זה יעשה לך טוב תמשיכי להכאיב לי, אני סופגת, את כל העצבים שלך תוציאי עליי".
התחנה הבאה של רחימי הייתה זיהוי הגופה באבו כביר. "זה היה מזעזע לראות אותה. היה לה ריח של החום, עיניה היו פקוחות, פיה פתוח, הרמתי אותה, ליטפתי אותה, קראתי לה, אבל היא לא ענתה לי. רק אז הבנתי שאושר איננה ושהיא לא תהייה איתי עוד לעולם".
אושר נולדה וגדלה ברמת גן. אפרת ובעלה לשעבר גידלו אותה יחד עם שלוש אחיותיה. "הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור", היא אומרת. "הייתה לי שמחת חיים, עבדתי בסיוע לקשישים והתפרנסתי בכבוד. טיפלתי בילדים שלי, גידלתי אותם, יצאתי, ביליתי, היום אני לא עושה שום דבר מהדברים הללו וזה חסר לי מאוד".
רחימי, שלא יכלה לשאת את מותה של אושר, ניסתה לשים קץ לחייה עשרות פעמים בשמונה השנים האחרונות. בדרך כלל זה קורה בסמוך לציון יום השנה למותה של אושר. הפעם הראשונה, היא משתפת, הייתה באמצעות כדורים, עוד כשהתגוררה ברמת גן.
"זה היה בדיוק עשרה חודשים אחרי מותה של אושר. לקחתי כמות אדירה של כדורים ובן אחי, שהגיע הביתה בכדי לשוחח איתי, מצא אותי על הרצפה מחוסרת הכרה. הוא ראה שלוש-ארבע חבילות של כדורים, התקשר לאמא שלי, והיא מייד הזעיקה אמבולנס".
לאחר המקרה אושפזה רחימי בבית חולים לחולי נפש, והוכרה על ידי הביטוח הלאומי כבעלת מאה אחוזי נכות נפשית. "לפני חצי שנה גם ניסיתי להתאבד בגלל שאושר באה אליי ודיברה איתי. היא אמרה לי: 'אמא טוב לי איפה שאני נמצאת, אבל כואב לי שאת סובלת, אני רואה אותך סובלת ואני בוכה, אז אני רוצה שתבואי אליי'. אז ניסיתי ללכת אליה". גם ניסיון זה לא צלח.
ניסיון ההתאבדות האחרון של רחימי היה לפני כשבועיים בחוף הים. "לקחתי שישים כדורים ושכבתי על המים. אין לי מושג מי מצא אותי. זה קרה ביום חמישי, וביום שבת ב-18:00 התעוררתי בבית החולים".
ניסיון ההתאבדות, מגלה רחימי, היה אמור להתבצע בדרך אחרת לגמרי. "לא רציתי לבצע את ההתאבדות הזו עם כדורים, כי בכדורים כל הזמן מוצאים ומצילים אותי. לפני זמן מה נכנסתי לדיכאון, אז קניתי חבל ורציתי לתלות את עצמי בחוף הים. החבאתי את החבל בגינה מתחת לבית, אבל כשירדתי למחבוא החבל לא היה שם. כשראיתי שהוא לא נמצא, עליתי הביתה ולקחתי כדורים. אם החבל היה, יכול להיות שהיום הייתי מתה".
מדוע את מנסה להתאבד כל פעם מחדש?
"כי אני מתגעגעת לבת שלי, אני רוצה לראות שהכל בסדר אצלה, שתחבק אותי, שתנשק אותי, אני כל הזמן רואה אותה בדמיון. באותו רגע שזה בא לי, אני לא חושבת על המשפחה שלי, אני לא חושבת על הילדים, אני רק חושבת איך להגיע לאושר, איך אני אהיה איתה".
והעובדה שלמרות עשרות הניסיונות את עדיין בחיים, לא גורמת לך לחשוב להפסיק, ולנסות ולהשתקם?
"אני מתגעגעת לאושר, אני רוצה לדעת שהכל בסדר אצלה, אני רוצה ללכת אליה, לראות שהיא בסדר ולחזור. אולי אני גם אצליח להחזיר אותה לכאן, אז אני אומרת לעצמי אולי אם אני אלך – אושר תחזור איתי".
מיד עם מותה של אושר, החליטו מתתיהו ואפרת רחימי להביא עוד ילד לעולם. השכנים אמרו להם שזו הדרך הטובה ביותר להתגבר על המוות. רחימי אכן נכנסה להריון, אלא שפה למעשה תם הסיפור על המשפחה המאוחדת. היא אושפזה בבית החולים לחולי נפש, ולאחר מספר חודשים ילדה את בנה.
"לא יכולתי לגדל את הילד", היא אומרת, "כי אושר באה אליי בחלום ואמרה לי שהיא לא מתה ושהיא באה לעולם בצורת בן, ובאמת, הילד מאוד דומה לאושר. בהתחלה רציתי לקרוא לו אושר או אושרי, אבל אמרו לי שזה אסור".
מיום היוולדו, גדל הילד אצל סבתו. המילה הראשונה שאמר הייתה סבתא ולא אמא, ואת אפרת הוא רואה לעיתים רחוקות, רק כשהיא יוצאת מבית החולים. "ניסיתי להפיל את ההיריון הזה, אבל היום אני שמחה שילדתי אותו. ילד מתוק, ממש דומה לאושר, יש להם אותן הגומות, לפחות יש בזה נחמה שאני רואה את אושר מולי".
כיום הילד כבר בן 7, והוא ואחת מאחיותיו חיים יחד אצל הסבתא. "אני לא יודעת מה הוא חושב על המצב כי אני לא איתו, אבל כשהוא רואה אותי הוא קורא לי 'אמא'. הוא יודע שאני אמא שלו, והוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו, אבל אני מתחרטת שלא גידלתי אותו".
האחיות, שלקחו קשה את המוות של אושר חיות כיום חלקן עם הסבתא וחלקן עם האב במרכז הארץ. רק אחת מהן חיה עם אימה, בבית אחות האם.
השבוע שוחררה רחימי מבית החולים לחולי נפש לאחר שהבטיחה כי לא תנסה לפגוע בעצמה שוב, ולאחר שחתמה לרופאים על מסמך לפיו תלך לשיקום תעסוקתי בביטוח הלאומי. "התחננתי שישחררו אותי, הבטחתי שאני אלך לשיקום", מגלה רחימי, "אבל אני לא יודעת להבטיח, זו האמת. בינתיים הבטחתי לבית החולים שלא אעשה זאת שוב, אבל אני לא יכולה לדעת מה יהיה. אני מקווה שהם באמת יקבלו אותי בשיקום התעסוקתי, ושאקבל תמיכה".
היום את מתחרטת על משהו שעשית?
"אם אני מסתכלת לטווח הרחוק, אני מתחרטת על זה שהבית שלי נהרס, שעזבתי את הבית, שילדיי מפוזרים, שלא גידלתי את הילד שנולד לי לאחר האסון מגיל אפס, שלא הייתי איתו לאורך כל הדרך. זה מאוד קשה כשילד לא גדל אצל ההורים שלו. אבל אם אני מתחרטת על ניסיונות ההתאבדות? ממש לא".
את לא רוצה לחזור לגדל את ילדייך?
"אני רוצה, אבל זה יהיה לי קשה, כי אני כל כמה ימים בבית החולים לחולי נפש".
במרפסת בית אחותה בראשון לציון מספרת רחימי על חייה ההרוסים. כעת היא נמצאת בהליכי גירושים מבעלה, ומתגוררת עם בתה בחצי חדר במרפסת, על מיטה אחת הנוטה להישבר, כמו גם התקרה והדלת.
בין סיגריה אחת לשנייה היא אומרת: "לפני המוות של אושר עישנתי קופסה בשבוע, היום אני מעשנת ארבע קופסאות ביום. כולם אומרים לי: 'אם לא תמותי כתוצאה מהתאבדות, תמותי מהסיגריות', אבל בסוף אני אמות".
ממה את מתפרנסת?
"מקצבת נכות. אני משלמת אלפיים שקלים שכר דירה לאחותי, ובשאר אני משתמשת להוצאות שוטפות של הילדה. אמא שלי מממנת שניים מהילדים. כשהקטן עלה לכיתה א' קניתי לו את התיק, הקלמר והצבעים, אבל אי אפשר לחיות ככה. אני גם מסוכסכת עם אחותי והיא רוצה להעיף אותי מהבית, כך שבקרוב מאוד לא יהיה לי איפה לחיות".
לכמה רגעים מדברת רחימי על אושר, ועיניה מתמלאות אור. "לאחר המוות של אושר לא יכולתי להמשיך להתגורר ברמת גן. עד היום לא זרקתי את הבגדים שלה, כי אני חושבת שאושר עדיין חיה".
רחימי מספרת על הילדה שהייתה מלאת שמחת חיים, מעט מפונקת, הילדה שהיה קשה מאוד לכעוס עליה. "אושר חיכתה להגיע לכיתה א'", היא אומרת. "יום לפני תחילת הלימודים ישבתי עם הבנות, סידרנו את התיקים, ואושר סידרה את התיק לבדה. היא הייתה מאוד עצמאית. היא התרגשה כל כך לקראת תחילת הלימודים, אבל היא הספיקה ליהנות מכיתה א' רק במשך ארבע שעות".
ימים ספורים לפני תחילת הלימודים באותה שנה טסה רחימי עם ארבע הבנות לחופשה באילת. זו הייתה החופשה האחרונה של אושר, ואת מה שאמרה לה אז, היא לא תשכח לעולם. "אמא, את יום ההולדת שלך נעשה גם פה", היא אמרה לה'. "אלה היו המילים האחרונות שהיא אמרה לי, ואני הסכמתי, אמרתי לה שאקח אותם לאילת בראש השנה ונחגוג לי יום הולדת, והיא מאוד שמחה.
"כשהלכתי לזהות את הגופה אמרתי לה שאם היא תתעורר אנחנו ניסע לאילת, אבל היא לא התעוררה. אם אושר הייתה חיה, היא הייתה היום בת 14 וחצי, בטח הייתי חיה עם בעלי והבנות, אולי היא אפילו הייתה מכירה את אח שלה".
במקביל למאבקה היומיומי להמשיך לחיות, מנהלת רחימי מאבק גם נגד הנהג שהביא לטרגדיה. מייד לאחר המקרה היא תבעה את הנהג, אמיר חריזי, ואת החברה שבראשה הוא עומד, "מסיעי ביטחון", שהיום כבר הספיקה לשנות את שמה.
פרקליטיו של חריזי מנסים לשכנע את בית המשפט כי מדובר במקרה המקביל בחומרתו לתאונת דרכים, ונשענים לשם כך על מקרה זהה שקרה בבאר שבע, שם קיבל בית המשפט את הטענות והמקרה הוכר כתאונת דרכים.
רחימי לא מוכנה לוותר ומזכירה כי השופט תאר את האירוע כ"מוות ברשלנות פושעת". בינתיים ריצה נהג האוטובוס עונש של שנת מאסר ושלוש שנים על תנאי, ורישיונו נשלל לעשר שנים. כיום הוא חופשי, מנהל חיים נורמטיביים, ובעוד שנתיים גם יקבל את רישיונו בחזרה.
"אני מאוד כועסת על המדינה ועל מערכת המשפט", אומרת רחימי. "ציפיתי שייתנו לנהג עונש של עשר שנים לפחות. הצדק לא נעשה. אחרי המקרה של אושר קרו עוד מקרים כאלה וזה מוכיח שהצדק לא נעשה, כי אם העונש היה אחר הנהגים היו נרתעים".
בבית המשפט, היא טוענת, חוששים שמא תיפגש עם הנהג, שבו עד היום לא נתקלה. "הגעתי לראשון בשביל להרוס את הנהג", היא מתוודה, ומגלה כי לא פעם פקדה את תחנת המשטרה בעקבות איומים מצידה על חייו של זה.
"כשהייתי באשפוזים שאלו אותי מה אעשה אם אפגוש אותו, ואמרתי שארצח אותו. לקחו אותי לתחנת המשטרה, אבל לא עשו לי כלום כי הם ראו שיש לי בעיה נפשית. אני סוחבת במשך שמונה שנים, וגם היום, אם אפגוש את הנהג הוא יצא ללא רוח חיים".
רחימי כועסת גם על העובדה שאיננה מקבלת שום סיוע מהמדינה. "היום, כשאני צריכה סיוע בשכר דירה אומרים לי שאני לא זכאית לכלום. זה הוגן?". היא גם מספרת כי פנתה לראש עיריית ראשון לציון, דב צור, בבקשה שיקים אנדרטה לזכרה של אושר. "לפחות שיקרא לגן כלשהו על שמה, היא הרי מתה בעיר שלו", היא מסבירה את הבקשה. אולם גם ממנו לא קיבלה עד כה תשובה.
"אני רוצה שייעשה צדק. איבדתי את המשפחה שלי שאהבתי, את הילדים שלי, איבדתי את עצמי, אני כל כמה זמן מנסה להתאבד, אני מתגעגעת לבת שלי, כל יום חושבת עליה, איפה היא נמצאת, אם טוב לה שם, ואני רוצה להגיע אליה, להיות איתה כי היא מחכה לי שם".
את מדמיינת לפעמים חיים אחרים מאלה?
"בוודאי. יש לי חלום שאני חוזרת להתגורר בבית עם כל הילדים שלי, שאנחנו חוזרים להיות משפחה רגילה. כי אולי אם אני אחזיר אליי את הילדים שלי והם יהיו מגובשים, אז אני אוכל להיות קצת, לא הרבה, חזקה. כי אחרי מוות כזה, מוות כה אכזרי, אני לא אחזור לעולם להיות מי שהייתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
