אם הקירות היו יכולים לדבר: הסיפור של שכונת ממילא
בשעה שבשכונת ממילא הירושלמית מתמרקים לקראת פתיחת החנות הראשונה של רשת האופנה גאפ, משיק האדריכל דוד קרויאנקר ספר מרתק שמתאר את מה שהמרצפות הנוצצות של שדרות ממילא קוברות תחתיהן. אגב, את הספר מימן אלפרד אקירוב, מבעלי המתחם
יש מי שכמעט הספיק לשכוח, אבל מה שהיום משמש מרכז קניות אולטרה יוקרתי, שמיועד בעיקר לדודות מאמריקה ומצרפת שבאות לווקאנס בעיר הקודש, הוא מתחם רווי בהיסטוריה.
המקום, שהיה שטח הפקר בין ישראל לירדן, הפך עם השנים לשכונת מצוקה בירושלים ש"אוחדה לה יחדיו". היו שם בתי מלאכה, מוסכים ואוכלוסייה כורדית מגובשת אך דלת אמצעים, שפונתה מהמקום לטובת האוקספורד סטריט המקומי שצץ לו שם משום מקום בימים אלה.
זכר לתקופות עבר ניתן למצוא כיום רק בבתים המיועדים לשימור, שפורקו ונבנו מחדש ועדיין מתדהרים במספרים שסומנו על כל לבנה כדי להקל במלאכת בנייתם המחודשת. ויש שיאמרו כי לאחר שהבתים נבנו מחדש יש למחוק את הסימנים שהופכים את המונומנטים ההיסטוריים לסוג של קוריוז מצועצע. פרט לסימונים אלה קשה לעובר האורח המתהלך בין שלל הבוטיקים, בתי הקפה והפסלים האוונגרדיים שמוצבים במקום להבין שהוא דורך על קרקע שהייתה בעברה קרבן לשורה של מאבקים, מכל הסוגים - לאומיים, כלכליים, חברתיים ואפילו ארכיטקטוניים.
רק ספרו החדש של קרויאנקר, שמוצג בחנות "סטימצקי" במתחם - השוכנת בבית שטרן המיתולוגי, שבו התארח הרצל בביקורו בארץ - חושף את ההיסטוריה העשירה. המבקרים בחנות מתקשים להתעלם מהספר עב הכרס, שמוצג על מדף ספרי המתנות, על המדף לענייני ירושלים, המדף לענייני אדריכלות ומדף ספרי היסטוריה. גם על שולחן עץ מהודר המוצב במרכז החנות המרשימה מונחים חמישה עותקים של הספר, למקרה שפספסתם.
כמו כל ספריו הקודמים, ספרו הנוכחי של קרויאנקר מוגש באריזה מהודרת ומציע סקירה היסטורית עשירה ומרתקת, מלווה בשלל תמונות, תרשימים, עדויות ומקורות עשירים.
קרויאנקר - אחד מהמתנגדים העיקשים לתכנית הקודמת לבנייה במתחם, שהייתה עמוסה עוד יותר מזו שהתקבלה בסופו של דבר ובעלת מערכת כבישים תת~קרקעית ש"מסתירה לנהגים את הנוף של חומות העיר העתיקה" - השתדל לשמור ככל הניתן על אובייקטיביות בספרו והקפיד לציין את כלל נקודות המבט לגבי כל מאורע שהתרחש במקום, לרבות בעניין המאבק נגד שלל תכניות הבנייה בו.
באשר לתכנית שקרמה עור וגידים הוא מעט יותר נחרץ. הוא אמנם מודע לכך שעל אף מעלותיה הרבות, היא יוצרת תחושה שנבנה כאן מתחם נובורישי, נטע זר, אבל טוען כי "אם הסביבה כל כך מוזנחת, אז היו צריכים לבנות פרויקט מוזנח ועלוב עם באסטות של פיצוחים ומוצרים בשני דולרים?". "הביקורת הזו היא לא מוצדקת", זועם קויאנקר, בפעם הראשונה בראיון שערכתי עמו השבוע, "אני לא חושב שצריך להנציח את העליבות.
"באותה מידה תמכתי בגשר המיתרים וחשבתי שהוא משדר משהו שלא הכרנו קודם. נכון, היה נחמד יותר אם הוא היה נמצא בסביבה אחרת ומתחתיו היה זורם נהר יפה ופסטורלי, אבל אין נהר. אז מה היה עדיף? גשר בטון של מע"צ? תחשוב איזו ביקורת הייתה אז על כך שמציבים גשר בטון בכניסה לירושלים. בסך הכול אני חושב שהרמה של 'שדרות אלרוב' יכולה רק לשדרג את מרכז העיר ולהקרין על המצ'וקמקות והעליבות שפושה מסביבו".
שכונת ממילא הוקמה בסוף המאה התשע עשרה על ידי סוחרים ובעלי מלאכה יהודים וערבים, שביקשו להימלט מהצפיפות בתוך חומות העיר העתיקה. בשנים הראשונות נבנתה השכונה ללא תכנון עירוני והייתה בליל של עסקים, מלאכה זעירה ומסחר. גבולותיה היו שכונת ימין משה מדרום, כיכר צה"ל מצפון, רחוב המלך דוד ממערב וחומות העיר העתיקה ממזרח.
לאחר כניסת הבריטים ב-1917 הם ניסו להסדיר את התכנון בשכונה, שדמתה יותר לתאונת דרכים הנדסית, אך ללא הצלחה של ממש. תקופת המנדט הבריטי אופיינה בשכונה בעיקר בפרעות בין ערבים ליהודים, מה שרק דרדר את מצבה.
לאחר מלחמת העצמאות השכונה ננטשה ולבסוף היא הפכה לשטח שחצץ בין ישראל לירדן והייתה מופקרת ומזוהמת. בהדרגה החלו להתיישב בשכונה משפחות יהודיות מרובות ילדים ומעוטות יכולת, רובן יוצאות כורדיסטאן, שהפכו לבשר תותחים מול הלגיון הירדני.
המנוחה והנחלה לא באו גם ב-1967 עם איחוד העיר. בניסיון
לבסוף אומצה תכנית חלופית, זו שעל פיה נבנה המתחם. עם זאת, אישור התכנית גרם למאבקים בין בעלי זכויות על הקרקעות השונות (שחלקן הופקעו על ידי המדינה), מה שיצר סחבת ביורוקרטית מעייפת. איש העסקים אלפרד אקירוב, שזיהה את הפוטנציאל הגלום במקום, רכש חלקים רבים במתחם והיום הוא סופר את הצ'קים של ההחלטה הנבונה ההיא, שנראתה אז לכולם, אין דרך אחרת לומר זאת, מטומטמת.
בשנים האחרונות אפיינה את המקום תנופת בנייה אדירה שהביאה לעולם את שכונת הרפאים כפר דוד; מלון מצודת דוד; חניון קרתא, שכיום משמש זירה להתנגחות בין החרדים לניר ברקת; וכאמור, "שדרות אלרוב", קניון מסחרי פתוח.
על ההיסטוריה המסואבת הזו ניתן לקרוא בהרחבה בספר המרשים שהוציא קרויאנקר. עם זאת, תחושה לא פשוטה עולה כאשר קוראים בו, לאור העובדה שמי שכותב את דברי ההקדמה הוא אקירוב עצמו, שמאיים ברגע להפוך את הספר ואת המוניטין רבי השנים של קרויאנקר לחלק ממכונת יחסי הציבור המשומנת של המתחם שמדפיס שטרות ירוקים.
קרויאנקר כבר מוכן לביקורת. "אל תרגיש לא בנוח, זו שאלה מתבקשת", הוא אומר מיד, וחושף שלא רק שאקירוב פותח לו את הספר, אלא יותר מכך, הוא זה שאף פנה אליו עם הרעיון לכתיבת הספר על ממילא. כל מי שנדהם מכך, מומלץ שישב כעת: אקירוב הוא זה שאישר את ראשי הפרקים לספר, וחשוב מכול, הוא זה שנתן את הכסף לכתיבתו.
כמה?
"אני מנוע מלהגיד. אבל הרבה מאוד כסף".
קרויאנקר שובר את השתיקה שנפערה בין שנינו. "תראה, הם פנו אליי בבקשה שאכתוב את הספר, ומכיוון שהנושא עניין אותי, הלכתי על זה. אני חושב שאני מספיק בשל וילד גדול בשביל לנסות להציג את הדברים בצורה מאוזנת ככל האפשר. אני גם בדרך כלל לא שופט או פוסק.
"נכון שבין השורות משתמע מה אני חושב, אבל אני מציג בצורה עניינית את חילוקי הדעות. אל תשכח שבסופו של דבר הם לא ידעו איך אני אכתוב ואיך זה יוצג.
"מעבר לזה, החלק שמוקדש לפרויקט של אקירוב הוא מאוד מצומצם, רק 15 אחוז; כל 85 האחוז האחרים הם על ההיסטוריה של המקום. אני יכול להגיד לך שפרט להקדמה, אקירוב לא התערב או עשה לי שום צנזורה".
אולי הוא ידע למה לצפות אחרי שהוא רשם את הצ'קים.
"אני ישבתי עם אקירוב באופן מאוד גלוי ואמרתי לו, 'תשמע, יש לי מוניטין מסוימים שאני צריך לשמור עליהם ומצד שני אני רואה חשיבות מאוד גדולה לכתוב על הנושא הזה'. אני גם יודע שאף אחד לא היה מממן מחקר כזה בהפקה איכותית כזו. גם אמרתי לו שספר שמשקף יחסי ציבור של המזמין עובד כבומרנג והסברתי לו שהספר לא יהיה אחד כזה, אלא יציג את כל התמונה".
אם מחר אבוא אליך עם כסף ואציע לך לכתוב על רחוב או מתחם אחרים, תסכים?
"אם מישהו יבקש ממני לכתוב, אשקול את הדבר. אני אסתכל על הדבר הזה ואבחן את הבעד ואת הנגד, ובהחלט ייתכן שאסכים, כל עוד אני אבחר מה לכתוב".
בחזרה לממילא. קרויאנקר מודע לעובדה שהמקום כולו, כולל כפר דוד הסמוך, הוא למעשה מתחם רפאים אחד גדול, שגרים בו בעיקר תושבי חו"ל, שפוקדים אותו רק בתקופת החגים. בלילה אפילו חתולים לא מסתובבים שם (טוב, מכולות זבל הם בטוח לא ימצאו כאן).
"בסופו של דבר", מרגיע קרויאנקר, "שכונות הרפאים, וממילא ביניהן, יאוכלסו, גם אם זה ייקח עשר שנים. בסוף הבנים של הרוכשים או המכרים שלהם או הם עצמם ישתקעו שם. נכון שכיום זו בעיה, אבל אי אפשר באמת לשלוט בתופעה הזו. זה דומה לאנשים שקונים דירות או בתי קיץ על חוף הים. בהקשר הזה, אני רואה בחומות העיר העתיקה, וגם בכותל, את הים של ירושלים.
"כך שממילא, והאזורים הסמוכים, הם בעצם שפת החוף הקדושה והנחשקת. כל יהודי שמכבד את עצמו או חושב שהוא צריך לכבד את עצמו, רוצה להתגורר על שפת החוף ובגלל זה המחירים כל כך גבוהים. אלה אנשים שבשבילם עוד מיליון דולרים או שני מיליון דולרים, זה כבר לא משנה להם.
"אבל דווקא בהקשר של 'שדרות אלרוב', אני חושב שהציר עצמו עם בתי קפה והחנויות מכל הסוגים, שנמצאות בחלקן גם בבניינים לשימור, ובשילוב פעילויות הפנאי הרבות שמתקיימות שם, הופכים את המקום למאוד מוצלח.
"זה יוצר גשר חי בין העיר העתיקה ובין חלקו המערבי של מרכז העיר. נראה שיש לזה סיכויים טובים להצליח. מסתובבים שם גם ערבים, גם יהודים חילונים וגם חרדים. המקום מזכיר לאנשים קצת את חו"ל".
ובכל זאת, היו טענות גם מצד הסוחרים שאין באמת מסחר רציני שם, שהתנועה דלילה, שאנשים עוברים שם רק בדרך לכותל.
"אני לא חושב שזה נכון. וחוץ מזה, בשביל לשפוט אותו, צריך לחכות שהוא יושלם לחלוטין ולחכות עוד שנתיים או שלוש. צריך למתג אותו כמקום שנעים לבוא אליו, זה מה שעשתה חברת אלרוב".
יוסי מזרחי, תושב שכונת בית וגן, שהתגורר בשכונת ממילא המיתולוגית, מתרגש פחות מהמיתוג של חברת אלרוב. "אני מרגיש צער וכאב גדול", הוא אומר השבוע, "אנשים גרו פעם במקום הזה, היו לבשר התותחים על הגבול בין הירדנים לישראלים, והיום יש שם קניון.
"בכל פעם שאני עובר במקום אני מקבל צמרמורת. אני רואה אנשים שלוקחים את הילדים שלהם לנחלאות, ואומרים להם, 'פה גרנו', 'פה שיחקנו עם הילדים סטנגה', אני לא יכולה להגיד דברים כאלה. מה אני אראה לילדים שלי, חנות של 'קסטרו'? יש בי צער גדול".
אבל אם תתנתק לרגע, לא תודה בכל זאת שמאוד יפה מה שהקימו שם?
"מכוער מאוד. זו עיר רפאים, אין שם כלום. גילחו לנו את הבית, זה מה שעשו שם. הייתי מסתובב שם. היו מוסכים, בתי כנסת, אנשים, ריח של מאכלים חמים, דוכני בורקסים. היום לא נשאר כלום. אני מודיע לך, שקל אני לא אבזבז שם".
נא להמתין לטעינת התגובות
