שקשקנו מפחד: אדם רוסו משחזר את הדקירה במצעד הגאווה
אדם רוסו נדקר בשנת 2005 במצעד הגאווה בירושלים. מראות האימים מהפיגוע ב"בר נוער" בתל אביב החזירו אותו לגל השנאה ששטף את עיר הקודש והביא לפציעתו. בראיון מיוחד הוא מספר על הקשיים ביציאה מהארון ועל החיים השלווים עם בן זוגו
בשלב מסוים של המצעד ישי שליסל, גבר חדרי צעיר, הצליח להסתנן לעבר קדמת הצועדים ולדקור שלושה מביניהם. התקרית אמנם הסתכמה בפציעות בינוניות ובמאסרו של שליסל, אך הפצע ממשיך לדמם עד היום.
שנה לאחר מכן משטרת ירושלים הפיקה לקחים והחליטה לרכז את הצועדים כחיות בכלוב באצטדיון שבקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם, באירוע שהרגיש יותר כמו עצרת ביטחונית מאשר מפגן גאווה צבעוני. החרדים יכלו לסמן לעצמם ניצחון שני.
אדם רוסו, אחד מהשלושה שנדקרו באותו מצעד ב-2005, אף הגיע לנאום בגבעת רם שנה לאחר מכן, באותו מצעד שמכנים באוחצ'ית הירושלמית "המצערת", שילוב ציני בין מצעד לעצרת. עם זאת, היו אחרים שחששו ולא הגיעו להפגין באותה שנה. "אנשים פחדו, כולנו פחדנו", רוסו נזכר.
"הייתה גם איזושהי אווירה כזאת אלימה שהביאה את רוב הקהילה הירושלמית למעין הכרה שאנחנו לא רוצים להיפגע, אנחנו לא רוצים לאבד אחד את השני וידענו שזה עלול לקרות. ידענו שאנחנו יכולים להיות קרבנות אפילו לאיזשהו ניסיון פיגוע. לא היה ידוע איפה זה יפגע.
"זה הביא דווקא את הקהילה הירושלמית, שגם ככה כולם בה מכירים את כולם כמו שכונה, להיות אפילו יותר מלוכדת. זה גרם לנו לדאוג, להוקיר אחד את השני ולהבין שנתגעגע אחד אל השני. אנחנו ממש פחדנו למות במצעד הגאווה 2006. כולם פחדו למות. האווירה הייתה כל כך אלימה וידענו שהכול יכול לקרות".
מה היה הלך הרוח שנה קודם לכן, בתקופה שקדמה לאותו מצעד שבו נדקרת?
"לפני המצעד לגמרי לא הייתי מודע להלך הרוח בעיר. בכלל, אנחנו לא מודעים פוליטית. לנוער היום אין שום עניין, לא אכפת לו ממה שקורה ואני הייתי ביניהם. גדלתי באווירה כזאת, לא כל כך הבנתי כמה שונאים אותנו. ידעתי שאני הולך למצעד גאווה כי אני הומו. כשהגעתי לשם וגיליתי כמה שונאים אותנו, אפילו אם לא הייתי נדקר באותו יום, התחלתי להיות מודע פוליטית; פתאום ראיתי כמה מתנפלים עלינו ורוצים להרוג
"ותביני, זה לראות שם כתם שחור של אנשים שבאים באמת להרוג. אז התחיל להתעורר אצלי כל עניין המודעות הפוליטית. ככה שמבחינת הלך הרוח בעיר באותה תקופה היה אלים, אבל לא מאוד וגם לא הייתי מודע אליו, כאמור. שנה אחרי זה כבר כולם ידעו למה החרדים מסוגלים, זו גם הייתה השנה הראשונה שבאמת הייתי עד להתפרעויות אלימות. כולנו שקשקנו מפחד, ובגלל זה גם סגרו אותנו באצטדיון של גבעת רם".
והשנה?
"לפני שנתיים היו אותם פחדים אבל יצאנו וראינו שאפשר. לפני שנה כבר לא כל כך ראינו חרדים, בגלל שהם הבינו שהם עושים לעצמם נזק, אבל כן ראינו פעילי ימין קיצוני שבאים עם שנאה בעיניים ומוחים נגדנו. זה היה אלים ברמה המילולית ולא יותר מזה. השנה כבר אף אחד לא העז לדבר איתנו. דווקא חיכינו. אני באופן אישי הכנתי 'במבה' לזרוק על ברוך מרזל, שהיה אמור להגיע לנאום, אבל בסוף הוא לא בא. אני לא אוכל 'במבה', אז נתתי אותה לאיזה ילד", מחייך רוסו.
במוצאי שבת לפני כשבועיים וחצי, אחרי תקופה לא קצרה של שקט יחסי, הקהילה הגאה ספגה מהלומה נוספת. הפעם זה כבר נגמר במותם של שני צעירים.
בסביבות השעה 22:30 בלילה נכנס צעיר עטוי מסכה ל"בר נוער" בבניין אגודת הלהט"ב (הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים) בתל אביב, וירה למוות במדריך ובאחת הצעירות שנכחו במקום. עד לרגעים אלה המשטרה לא הצליחה ללכוד את היורה וקשה לדעת מה הייתה הסיבה המדויקת לירי. אחת ההערכות היא כי מדובר בפשע שנאה נגד הקהילה.
העובדה שזה קרה באמצע תל אביב היא החלק הכי בלתי נתפס בפרשה בעיני חלק גדול מהאוכלוסייה. בעוד שבירושלים ניתן לומר כי הכתובת הייתה על הקיר, תל אביב נתפסת כעיר הכי ורודה במזרח התיכון, מעוז שוחרי חירויות הפרט. גם אותך הפתיע המיקום?
"אין ספק שזה מפתיע, אבל אנשים שמחלקים את ירושלים ותל אביב לשתי מדינות שונות חייבים להבין שבין שתיהן אפשר לעבור בצורה חופשית וזה לוקח בסך הכול 40 דקות ויש הומואים גם פה וגם פה. אין ספק שתל אביב היא הרבה יותר מקבלת במובן הפומבי, אבל אם אתה שם ואתה רוצה לפגוע בהומואים, למה לבוא לחפש אותם בירושלים?
"הרי היום אפילו אין לנו את 'השושן' (מועדון גייז שפעל במרכז העיר עד לפני כשנתיים – ה"ב). אם אתה רוצה לפגוע בהומואים ולעשות את זה בצורה הכי טובה, לך למקום שבו הם מרגישים הכי נוח. האגודה לא מאובטחת כמו הבית הפתוח, שממוקם במקום בולט יותר. זה לא מאוד מפתיע, במיוחד מאחר שאני מדבר איתך שבוע לאחר מכן וכבר עיבדתי והבנתי את האירוע.
"תל אביב היא בועה. אבל הבועה הזאת היא חדירה ובשנייה אפשר לחדור אליה ולעשות בה מה שרוצים. זאת לא בועה מיהלום. זאת בועת סבון. תל אביב היא לא מדינה מבוצרת להומואים ולסביות ואם מי שביצע את זה באמת התכוון לפשע שנאה יכול להיות שהוא מתל אביב ויכול להיות שהוא מכל מקום אחר בארץ. שונאים אותנו מאוד".
עדיין?
"כן. צריך להבין שישראל אמנם נתפסת כמדינה מתקדמת, מתפתחת, אבל אנחנו רואים חלק נורא קטן מישראל. אנחנו חושבים שהכול מתקדם והכול סבבה, גם אני. למרות שאני חי באזור פרימיטיבי (גבעון - ה"ב). גם אנשים פה הם הומופובים, אבל אני חינכתי אותם וזה כבר נושא אחר. הנושא החשוב הוא להבין שמדינת תל אביב היא לא מדינת ישראל. למרות שבטלוויזיה ובכלל בתקשורת רוב הזמן אנחנו רואים הומואים, זה לא ככה בפועל. מבחינתי החילונים כיום הם מיעוט. החלק בציבור שמכיר בעובדה הטריוויאלית מבחינתי שיש לקיים מצעד גאווה בירושלים, הולך וקטן.
"מבחינתי זה באמת המבחן מיהו אדם נאור. חוסר הנאורות מכרסם בחברה הישראלית, הנאורים הופכים להיות יותר נאורים, אבל החלק היחסי שלהם באוכלוסייה מצטמצם. ככה אני רואה את זה. אז בתשובה לשאלה המקורית - כן. יש הומופוביה ויש חוסר קבלה גם היום. שונאים את הקהילה ההומו~לסבית כקהילה. זה נע בין תיעוב מוחלט לגועל מאיתנו. כשאדם לא מכיר בעובדה שזאת זכותי המלאה להפגין, אז הוא עדיין לא הפנים את מה שאני רוצה שחברה נאורה תפנים. הוא לא שונא אותי, אבל הוא עם אלה ששונאים אותי".
התייחסו לדקירה שלך כאל פשע שנאה? יש מודעות לעניין?
"לא. אנשים לא באמת מסתכלים על הדברים בצורה אובייקטיבית. יש אנשים שעדיין מוטים לרעה. אנשים לא אוהבים הומואים או ש'אין להם בעיה עם הומואים ולסביות אבל...'. זה עניין מאוד סובייקטיבי".
יצא לך לדבר עם שליסל?
"תראי, צריך להבין שישי שליסל הוא לא בסדר. הוא לא אדם שפוי. זה לא שהוא חולה נפש, אבל אני מגדיר כל אדם שרוצח על בסיס דתי אדם לא שפוי".
אתה לא קצת מקל כלפיו? להגיד שהוא לא שפוי זה די לפטור אותו מאשמה.
"אני טוען שלחרדיות שלו יש חלק גדול בזה שהוא לא שפוי. חרדיות קיצונית יש לה חלק בחוסר שפיות כשזה בא לידי ביטוי בשיפוט התנהגויות יום~יומיות של אדם כלפי עצמו. אני לא סובל אמירות לא מבוססות. אני יכול לקיים שיחה עם אדם רק אם הוא יכול לבסס את טיעוניו על עובדות וראיות אובייקטיביות וכך אני גם אוכל להוכיח שהומוסקסואליות היא לא מחלה, היא לא חוסר שפיות.
"אם הוא טוען אחרת הוא הרי לא יכול לבסס את זה. אמונה בדרך חיים שאין לה ביסוס יש בה מן החוסר שפיות. אני לא רוצה לצאת אנטי חרדי, אבל אני כן רוצה לצאת בצורה הכי גלויה נגד כל תפיסת עולם שאינה מבוססת ושאדם מחזיק בה בקנאות. צריך לבסס כל דבר שאנחנו מאמינים בו. אני לא מקבל אנשים שאומרים, 'אני מאמין וזה ככה'. אני לא אדם חולה או לא מאושר או פחות פרודוקטיבי לחברה ואיכות החיים שלי לא נפגעת בגלל ההומוסקסואליות שלי. היא נפגעת בגלל השנאה להומוסקסואליות שלי".
את הראיון אנחנו עורכים בביתו של רוסו בגבעון, יישוב קטן מחוץ לירושלים, סנטימטרים ספורים מגדר ההפרדה. רוסו, שגם בגיל 22 גר בית ליד אמא, חולק בשלוש השנים האחרונות זוגיות מעוררת קנאה, כולל שני כלבים וחצר. אפילו מחשבות על ילדים הוא ובן זוגו לא חוסכים מעצמם.
"בכלל, אם מתעלמים מהצלקת הלא קטנה שמעטרת את גב ידו ובהתחשב בפתיחות שבה הוא מתנהל בסביבתו, כמעט קשה להאמין שמדובר בבחור שנתקל באלימות כלשהי ביחס לאורח חייו. נראה שככה זה כשמגיל מוקדם אתה נאלץ להתמודד עם מציאות לא קלה בסביבה שבה אתה חי. אתה חייב לקבל את עצמך.
"אני יודע מגיל 12 שאני הומו. בגיל 14 וחצי סיפרתי לאמא, זה היה בחופש הגדול ובגיל 16, ביום האחרון של הבגרויות של כיתה י"א, הלכתי למצעד הגאווה עם החבר הכי טוב שלי מאז ומתמיד שהוא גם הומו וחזרנו לכיתה י"ב כשכולם כבר יודעים שאני הומו לכל דבר ועניין. וזה היה קשה, מאוד.
"אמא שלי לא קיבלה את זה בכלל בהתחלה וטענה שאני מדבר שטויות ורצתה שאדבר עם פסיכולוג שיאמת את זה. אז הוא אימת. לקח לה זמן להתגבר על ההומופוביה ועל התפיסה הדיכוטומית הזאת של המציאות שגבר הולך עם אישה וככה זה חייב להיות, אבל היום היא אישה מקבלת. היא אדם סובלני והיא גם מאוד מעריכה אותי כבן אדם".
בכל זאת, אמא היא אמא וילדים הם ילדים. איך שאר הסביבה הגיבה?
"בתיכון לא קיבלו אותי. אני חי בחברה של ערסים ופרחות וגם עם אנשים שהם לא כאלה. לא חברה מאוד ליברלית, אבל למדתי לקבל את עצמי בצורה כל כך תקיפה ולא מתפשרת ככה שהצד השני הבין שאין לו על מה להתווכח בכלל. אז בהתחלה הקניטו אותי ועשו לי דברים מאוד לא יפים בבית הספר.
"בכלל, עוד לפני שיצאתי מהארון פחדתי נורא שיגלו את זה, ממש שקשקתי. בכל פעם שאמרו 'הומו' דפק לי הלב. אחרי חצי שנה, כשלמדתי לענות ולא לגרור דברים לריב וגם הבנתי שההתנגדות בסך הכול מקורה בבורות, גם התחלתי להתמודד. אנשים לא האמינו שאני עומד ומדבר איתם על זה שאני הומו. כל הערסים ושאר הוולגריים האחרים הקשיבו, כי דיברתי בשפה שלהם".
אתה חושב שלדקירה היה חלק בקבלה העצמית המוחלטת הזאת?
"התהליך החל עוד לפני כן. אני יצאתי מהארון בצורה בלתי מתפשרת כבר בתיכון. בזמן הדקירה כבר הייתי כל כך מחוץ לארון שהרשיתי לעצמי לצעוד בראש המפגינים ולצעוק, 'חופש, חופש, חופש'. מה שהדקירה כן גרמה זו הוצאה מהארון של המודעות הפוליטית שלי וזה פקח לי את העיניים בצורה שאני לא יודע אם הייתה מתרחשת ללא האירוע. ההכרה שלי במצב החברתי~ציבורי נוצרה בעקבות הדקירה".
מה עם הירי בתל אביב? הוא החזיר אותך לדקירה שלך?
"אישית, אני אדם שטראומות נקברות אצלו במוח. שבועיים אחרי הדקירה למשל הרגשתי עוד לחץ ומועקה, אבל עם הזמן זה נקבר. יש איזשהו מנגנון שלא נותן לי לחזור לטראומה הזאת. רק אם יהפנטו אותי אולי. כשראיתי מה שקרה בתל אביב הרגשתי שזה פיגוע לכל דבר. היה צריך להתמודד עם שעות של דיווחים לא ברורים כשבהתחלה מדברים על מועדון ואז עוברים למועדון של הקהילה ההומו~לסבית ואז בכלל טוענים שמדובר במקום שמזוהה עם הקהילה.
"זה רק הדגיש את הבורות ואת העובדה שהקהילה שלנו היא לא חלק מהמיינסטרים. אז יש בקהילה אמנים ואנשי תרבות וריאליטי, שזה בכלל לא תרבות, אבל מבחינת המיינסטרים החדשותי, אנחנו לא נמצאים. פתאום שמתי לב עד כמה כקהילה אנחנו לא בחדשות ובשבוע הזה קרה דבר מדהים - התקשורת המיינסטרימית התעסקה בקהילה ההומו~לסבית בצורה חסרת תקדים. גם כל מיני הישגים משפטיים הם בדרך כלל אישיים ולא שלנו כקהילה. בשבועיים האחרונים התעסקו בקהילה בצורה כמעט ממלכתית: שרי ליכוד, ראש הממשלה - כולם התבטאו בעד הקהילה וזה מעולם לא קרה".
חבל שצריך אירוע כזה בשביל שזה יקרה.
"אנחנו מדינה שהרתיעה בה מהומואים מושרשת עדיין מאוד עמוק, אז רק כשאנחנו מותקפים ורק כשקורה דבר קטסטרופלי, אדם שרוצה להישאר ממלכתי יכול לדבר בעדנו מבלי לסכן את קולות הציבור. פתאום, בשביל להשאיר את הבוחרים ולצאת בסדר, הם חייבים להתבטא נגד השנאה. ככה קורה שדווקא אירוע כזה מביא לנקודת מפנה ולתמיכה תקשורתית חסרת תקדים".
אז אולי שווה לקהילה לנצל את המומנטום.
"צריך לזכור שכולם לצדנו כי ניסו לרצוח אותנו. אם פתאום נתחיל לדבר על שוויון זכויות אז יגידו לנו שאנחנו חוצפנים ומשתמשים במומנטום כדי להשיג דברים".
אז יגידו.
"אבל בכל זאת, אנחנו הרי לא רוצים להרגיז את דעת הקהל, כי אנחנו נהיה תלויים בזה כשבאמת נרצה להילחם על הזכויות שלנו".
ובכל זאת, מה כן אפשר לעשות לדעתך?
"אני לא יודע. אבל אני די בטוח ששרי הליכוד לא יצביעו לעולם בעד נישואים גאים או אפילו משהו קרוב לזה. ועד שכן, אין ממש על מה לדבר. חייבים להמשיך להתפתח".
נא להמתין לטעינת התגובות
