יחידה ומובחרת: הסיפור של סרן עינב מ"תיכון המשתמטים"
העיר שנולדה בה מוכרת כמעוז הנהנתנים ובית הספר שלמדה בו נודע כ"תיכון המשתמטים". כל זה לא ממש נוגע לסרן עינב משכונת הארגזים בתל אביב. כבר שש שנים שבוגרת מגמת המחול מעירוני א' משמשת כנווטת קרב, וברקורד שלה גיחות מבצעיות במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה
בחמישים התיכונים בתחתית הרשימה דווקא נמצאו חמישה נציגים תל אביבים: אנקורי עם 55.88 אחוזים מתגייסים ליחידות קרביות, עירוני י"א עם 56.12 אחוזים , עירוני א' עם 57.84 אחוזים , עירוני ה' עם 60.19 אחוז , ועירוני ט' עם 62.13 אחוזים.
הדוח מתבסס על נתונים שנאספו בשנים 2005 עד 2007 על תלמידים מ-506 בתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ.
עם נתונים יבשים קשה להתווכח, אפילו שהם מסתירים לא פעם פרמטרים חשובים כמו סוגי האוכלוסיות והמגזרים המתגוררים באותה עיר, אחוז המשפחות השכולות וכן נתוני התגייסות לתומכי לחימה, מנהלתיים ומקצועיים. עם זאת, היו גם מי שסירבו להשלים עם הנתונים. אחרי הכול, מבין חמש הערים הגדולות בארץ - ירושלים, תל אביב, חיפה, ראשון לציון ואשדוד - דורגה תל אביב במקום השלישי בקרב אחוזי הגיוס של הבנות, ובמקום הרביעי בלבד באחוזי הגיוס של בנים ילידי 1987, אלה שהשתחררו מצה"ל בשנה שעברה.
נווטת הקרב התל-אביבית סרן עינב, בת ה-26 היא דוגמה שונה בתכלית מן המשתקף מהדוח: את לימודיה החלה בבית הספר היסודי לאמנויות, משם המשיכה לתיכון לאמנויות תלמה ילין בגבעתיים, ובכיתה י"א חזרה לתל אביב, והפעם לתיכון עירוני א' לאמנויות, שם גם סיימה את לימודיה. זה אותו עירוני א' שספג בשנים האחרונות את מרב ההשפלות על רקע אחוזי הגיוס הבעייתיים שלו, שזיכו אותו בכינוי המפוקפק "תיכון המשתמטים".
לפי נתונים שהגיעו לזמן תל אביב בפברואר 2009 ואשר מתייחסים למחזור האחרון שהשתחרר מהצבא, אחד מכל חמישה תלמידים המסיים את לימודיו בתיכון אינו עולה על מדים, אפילו שבשנים האחרונות ייצא בית הספר לא מעט לוחמים לחטיבות קרביות וליחידות עילית. קחו למשל את המט"ק יובל מילר, בוגר בית הספר שנפצע במלחמת לבנון השנייה, וזכה על תפקודו בקרב לאות הצטיינות מקצין שריון ראשי.
כאמור, סרן עינב משפרת במקצת את הנתונים הלא מעודדים האלה. את קורס הטיס סיימה בדצמבר 2003 והיא משרתת כיום בבסיס חצרים. בינואר הקרוב היא אמורה להשתחרר מהשירות. בשנים שרקדה במגמות המחול בתלמה ילין ובעירוני א', ואף ניגנה להנאתה בפסנתר, לא שיער בנפשו איש מקרוביה כי ברבות הימים תהיה אחת מנווטות הקרב היחידות בצה"ל.
עם זאת, בהתחשב בנתוניה הפיזיים ובמידת מסירותה למשימות שהשתתפה בהן תמיד, קשה לומר שמישהו מסביבתה באמת הופתע מההישגים שהגיעה אליהם. את סיפורה של עינב, בת שנייה מבין ארבעה אחים, שנולדה וגדלה בשכונת הארגזים קשת היום, אי-אפשר להגדיר "סיפור סינדרלה" או כמו שקובעת סגנית המנהל של עירוני א' מאלי כהן: "עינב היא לא אגדה. היא סמל למציאות".
"הבחירה שלה בטיס לא הפתיעה אותי", אומר בן בסון (26), חבר ילדות של עינב, "אפילו שלא לקחתי את זה כמובן מאליו ולא בכל יום שומעים על בנות שהולכות לקורס טיס, מההיכרות שלי אתה אני יודע שהיא בן אדם עם שאיפות ויכולות גדולות. היא החליטה להפסיק עם המחול, וזה נראה לי טבעי שאנשים משנים כיוון בחיים כדי לממש בצורה אחרת את הפוטנציאל שלהם".
עינב הספיקה בשירותה בטייסת להשתתף בשני האירועים הקרביים המשמעותיים ביותר בשנים האחרונות: במלחמת
לא בטוח שעינב תאהב את ההגדרה הזאת, אבל לדברי בסון היא הייתה ונשארה. . . חנונית . "בבית הספר אף פעם לא היינו ילדים של מעשי קונדס. היינו חנונים מאוד. אני זוכר שבכיתה ז' הלכנו ביחד למסיבת פיג'מות, וכשהגענו ראינו את כולם מעשנים. הזדעזענו עמוקות, וכל הלילה דיברנו על זה. גם היום אנחנו לא מעשנים, אז כנראה נשארנו חנונים".
"היה לי טבעי מאוד שהיא טובה במחול, וכך טבעי לי מאוד שהיא בתפקיד הזה בצבא", אומר עדי אושרי (26), חבר ילדות נוסף שגם למד עם עינב בעירוני א', "עם כל דבר חריג היא הלכה עד הסוף. גם במגמת מחול, שהיא המגמה הכי פחות מבוקשת מן המגמות בעירוני א'. בבית הספר לא הכרתי אותה כמורעלת, מה גם שבנות בדרך כלל מדברות על הצבא פחות מבנים, אבל ממש לא הפתיע אותי לשמוע שהיא הולכת לטיס. מה שכן, מכל החברים שלי שהיו בצבא ועדיין משרתים, לה אני הכי דואג בכל פעם שאני שומע שיש איזה אירוע".
כאמור, סרן עינב גדלה בשכונת הארגזים, השכונה הדרומית ביותר בתל אביב - גאוגרפית, סוציאלית ואקונומית. אושרי, אשר גדל בשכונת כפר שלם שמעבר לכביש, מציע לא לעשות מזה עניין גדול: "כילדים, לא הייתה לנו מודעות להבדלים ולמושגים האלה. רק מאוחר יותר, בתיכון, פתאום אתה מבין שיש צפון תל אביב, דרום תל אביב, מרכז העיר והרבה סטיגמות.
"ההבדל היחיד בינינו ובין תלמידים אחרים בעירוני א' הוא אולי רק בזה שאכלנו פחות במסעדות. בשאר הדברים, בעיקר מהבחינה החברתית, הכול התנהל בצורה נורמלית. עינב באה ממשפחה תומכת וחמה מאוד, וממש אי-אפשר להגיד עליה שהיא באה מרקע קשה".
"היא הגיעה אלינו בכיתה י"א, וגילינו ילדה מדהימה שמצטיינת גם בלימודים וגם במחול", נזכרת רכזת האמנויות של עירוני א' רות לרמן, "רק בסוף י"ב שמעתי שהיא הולכת למבדקים של קורס טיס. זה הפתיע אותי כמו שזה מפתיע לשמוע על כל בחורה שבוחרת מסלול כזה, אבל זה לא הפתיע אותי מבחינת הפוטנציאל שלה. להיות במגמת מחול ולהצטיין, לעמוד בלחץ השעות, במאמץ הפיזי ולהיות בעל זיכרון תנועתי זה כמו מכינה לקורס טיס. היא בחורה חזקה מאוד פיזית, לא שברירית, והיא הלכה למשהו אתגרי מאוד".
גם לסגנית כהן, שהייתה רכזת השכבה של עינב, יש רק שבחים להרעיף על תלמידתה הנווטת: "היא למדה ביולוגיה מוגבר, ניגנה בפסנתר, הייתה פעילה במתנ"ס באזור מגוריה, וכל זאת בצניעות שאין כדוגמתה. היא הייתה ממוקדת מטרה ומשימה מצד אחד, ואנושית מאוד מצד אחר.
"אני זוכרת שעבודת הגמר שלה במחול הייתה משובחת, והיא גם עזרה לחברותיה'להעמיד' את הריקודים שלהן, והשאירה את עצמה לסוף. ליוויתי אותה בכל תהליכי המבדקים לטיס, ואמרתי לה שהיא תגיע למקום שהיא רוצה. היא הייתה בין הראשונות שהלכו לטיס, וצריך לזכור שלפני שמונה שנים זה היה דבר חריג מאוד, אם לא כמעט חסר סיכוי. היא סללה את דרכן של אחרות. אם היו לה ספקות בזמנו, הם היו לא בנוגע לכישוריה, אלא בנוגע לסיכוי שאישה תתקבל לקורס טיס".
היא סינדרלה?
"ממש לא. אני מאמינה שאין קשר בין אדם שיש לו האיכויות ומוכן לפעול למענן ובין המקום שהוא גדל וגר בו. הכרתי את הוריה, ולא בכדי צומחת ילדה כזאת. מה גם שהעניין הכלכלי מעולם לא עמד אצלם על הפרק".
מה דעתך על ממצאי הדוח הצבאי על נתוני הגיוס העגומים בעירוני א'?
"בית ספר הוא לא מוסד שצריך לעסוק באיוש התלמידים בתפקידים צבאיים, אין לנו המנדט וההכשרה לכך. אנחנו אנשי חינוך, ותפקידנו לחנך לערכים של נתינה, עזרה לזולת ואהבת הארץ. כשהתלמיד מגיע למיונים, הצבא בודק את כישוריו ומחליט לאיזו יחידה ילך.
"בית הספר אינו צד בעניין. אין לי ספק שבבית הספר שלנו לומדים תלמידים בעלי אפיונים מסוימים, שככל הנראה הצבא מוצא לנכון לשבצם בתחומים כמו יחידות הסרטה ולהקות צבאיות. עם זאת, עובדה היא שאת עינב, שיש לה כישורים אמנותיים, הצבא בחר לשבץ ביחידה קרבית שרבים אחרים ניסו לא הצליחו להתקבל אליה".
גם לרכזת האמנויות לרמן יש אינטרפרטציה משלה לממצאים המדאיגים כביכול: "ההתעסקות הזאת מיותרת", היא קובעת. "לבתי הספר יש אמירה בעניין של הגיוס, אבל צריך גם לזכור שהילד מגיע עם דעה מהבית. ההחלטה אם להתגייס או לא ואם ללכת לקרבי או לא מתגבשת משחר ילדותו עם ההורים. בבית הספר שלנו יש המון קרביים, ויש גם כמה שלא מתגייסים בכלל, אז למה לא להסתכל על חצי הכוס המלאה?"
על מה למשל?
"על זה שרבים מהבוגרים שלנו מנצלים את כישוריהם האמנותיים בצבא, וזה טוב שצה"ל נותן מקום גם לדברים האלה. אנחנו במדינה שנמצאת תמיד בכוננות מלחמה, ולא ייתכן שבגלל זה הדברים האחרים, היוצרים חיים נורמליים, לא יתקיימו לצד יחידות קרביות. חשוב שיגדלו פה גם אזרחים תרבותיים שייצרו תרבות וייתנו צבע לחיים פה".
"אני לא יודע אם אפשר להגדיר את עירוני א''תיכון המשתמטים'", מוסיף אושרי, ששירת כג' ובניק בבסיס תל השומר, את עמדתו לדיון. "אני יודע שהרגשתי שם נורמלי מאוד לעשות מה שאני רוצה. אני יכול להגיד שאף אחד לא קיבל פידבק שלילי אם הוא לא הלך לצבא או לקרבי, אבל אף אחד גם לא הניא אותך מלעשות את הדברים האלה. מה שכן, אם מישהו לא רוצה להיות קרבי, יש הרבה דרכים להוריד את הפרופיל".
כמו תיכון עירוני א', שעינב סיימה בו את לימודיה, גם התיכון הראשון שלה - תלמה ילין - "זכה" להיכנס לרשימה השחורה של אחוזי הגיוס הנמוכים ליחידות קרביות. התיכון היוקרתי לאמנויות בגבעתיים "מככב" במקום השלישי מהסוף של הרשימה עם 46.82 אחוזים בלבד.
לבן בסון, בוגר התיכון ששירת בתותחנים, יש לא מעט השגות על התנהלות בית ספרו לשעבר בנושא: "אני חושב שבתלמה ילין צריך להשקיע יותר ולחשוף את הנוער לצבא. לנו למשל לא היה גדנ"ע, לא היו סיורים ברחבי הארץ ולא היו הרצאות.
עם זאת, אני יכול להבין מוזיקאים ורקדנים שלא רוצים לקטוע את הקריירה שלהם, ולכן לא יכולים לעשות שירות קרבי. זה גם לא מתאים לכל אחד כי לא לכל אחד יש היכולות הפיזיות והנפשיות המתאימות להיות ביחידת שדה למשל. אני לא מדבר על השתמטות, וכל עוד הנוער הולך ומתגייס לאיזו שהיא יחידה, זה בסדר מבחינתי".
מנהל תלמה ילין חיים דייטשמן ממש לא אוהב את הדוחות התקופתיים האלה, על נתוני הגיוס ליחידות קרביות, וחושב שהם טועים ומטעים: "אני משוכנע שתפקידם של בתי הספר, מלבד הישגים פדגוגיים והישגים בלימודים, הוא להכשיר תלמידים להיות אזרחים פעילים ותורמים, אבל אני מתנגד להפיכת בתי הספר למכינות קדם-צבאיות.
"אני בטוח שכל בית ספר, גם אנחנו, חורת על דגלו אזרחות טובה ונאמנות למדינה. שאלו אותי פעם אם לא מפריע לי שהבוגרים שלי לא עושים שירות'משמעותי', וזה קומם אותי מאוד".
למה ?
"הבוגרים הרבים שלי שמאיישים את גלי צה"ל, את יחידות ההסרטה ואת תזמורות צה"ל זה לא נחשב שירות 'משמעותי'' זה כמו שנשאל למה בוגרי בתי הספר הטכנולוגיים משרתים ביחידות החימוש וביחידות הטכניות השונות( הרי זה הדבר הכי הגיוני שיש".
נא להמתין לטעינת התגובות
