מעשה במאדאם סטפנצקי, אשדוד ים והמלון הראשון בעיר

בשלהי 1957, הגיעה ליישוב הצעיר אשדוד ים גברת גדולה ואלגנטית והקימה מלון. דווקא מלון. המבנה ניצב על תלו עד היום, אבל הוא כבר מזמן לא בית מלון. נוסטלגיה אשדודית

משה אדמון | 12/8/2009 12:12

תגיות: אשדוד

קראו לה מאדאם סטפנצקי. אף פעם לא גברת. אף פעם לא בשמה הפרטי. תמיד מאדאם. מרגע בואה לאשדוד נחשבה שונה, אחרת. כמו יצאה פתאום מסרט על מאה קודמת. אשה משכילה, תרבותית, אלגנטית. גברת אמיתית.

מאדאם סטפנובסקי (שנייה מימין) וצוות עובדות בית המלון צילום: ארכיון זמן הדרום

כשהגיעה לאשדוד בשנת 1957, כבר הייתה אשה בוגרת. בת חמישים. אולי יותר. אשדוד, שרק הוקמה ונקראה אשדוד-ים, מנתה בקושי 300 איש, רובם עולים, שגרו במעברה ונאבקו על קיומם. לא הייתה כאן עבודה, לא מוסדות ולא חנויות. כלום. אפילו לא חשמל.

הכל מסביב חולות. רק חולות. ופתאום, מגיחה מאי-שם גברת מטופחת, מהודרת, מממנת הקמת בניין ופותחת בו מלון. דווקא מלון. לא פחות. כולם כמובן תמהים, מרימים גבה: מה פתאום מלון? מישהו זקוק כאן למלון? ומי בכלל ייכנס אליו, יתארח בו?

נו, טוב. זה לא היה מלון עם בריכת שחייה, לובי מפואר, אמבטיות עמוקות ושירותים צמודים. ממש לא. ובכל זאת, מלון. עם חדרים ושטיחים, עם מטבח, חדר אוכל ומגוון תבשילים. ובאו, תתפלאו, גם אורחים. בעיקר מהנדסים, שתכננו את הקמת הנמל. רובם מצרפת ומגרמניה.

קמי אנטבי, היום גמלאית, הייתה העובדת הראשונה במלון. היא הגיעה עם משפחתה ממצרים ועבדה תחילה, כמו כולם, בעבודות יזומות. עם טורייה. כשהתקבלה לעבודה אצל מאדאם סטפנצקי במלון "אשדוד-ים", כך קראו לו, כולם קינאו בה. אמרו שיש לה מזל. שאלוהים אוהב אותה. איזה מקום. איזו עבודה, או-אה.

טיפוס טמפרמנטי

"מאדאם סטפנצקי", סיפרה קמי, "הייתה ליידי אמיתית. לבושה תמיד טיפ-טופ, מאופרת, מטופחת וכזאת תרבותית, מנומסת. דיברה הרבה שפות והקסימה אותנו בהליכותיה ובהתנהגותה. אף פעם לא הרימה קול, לא צעקה. מבט אחד, וזהו. ידענו מה היא רוצה. אשה נעימה, טובת לב, אבל איכשהו, תמיד מרוחקת, שונה".

חנה פלק, מראשוני אשדוד, יודעת לספר כי מאדאם סטפנצקי הייתה נצר למשפחה אריסטוקרטית במצרים. "בניגוד לכולנו", היא אומרת, "שהיינו לבושים בפשטות, איך שבא, מאדאם סטפנצקי לא נצפתה אף פעם בחלוק או בנעלי בית. גם לא במכנסיים או בסנדלים. ציפורניה היו תמיד מטופחות ושערה אסוף, מסורק בקפידה. ואיזה שמלות היא לבשה, חבל על הזמן, המילה האחרונה. דיברה אנגלית וצרפתית ושלטה גם בשפות נוספות, כולל יידיש שוטפת וערבית עסיסית. שילוב נדיר, מופלא. כולם נתנו לה כבוד. ליידי אמיתית".

דן דיבון, שהגיע לאשדוד בסוף 1957 כראש היחידה לסקר חופים וגישות, היה האורח הראשון במלון של מאדאם סטפנצקי. הוא בא למלון לכמה ימים ונשאר בו ארבע שנים.

דן, מהנדס במקצועו, נשלח לאשדוד על ידי משרד התחבורה, כדי לבדוק בה את הנתונים הימיים והטופוגרפיים לקראת הקמת הנמל. הוא גייס והכשיר עובדים שעסקו, בין היתר, במדידת עומקים וזרמים (גאות ושפל) ובמעקב אחרי תנועות החול. הייתה זו, ככל הידוע, הפעם הראשונה בישראל, שנערכו בה עבודות מסוג זה.

"כל השבוע", סיפר דן דיבון, "הייתי לן ואוכל במלון ובימי שישי שב הביתה לחיפה. אני זוכר את מאדאם סטפנצקי כטיפוס טמפרמנטי וכאשה שנונה ובעלת חוש הומור. אשה גדולה, רחבה, אך ערנית וזריזה. ניהלה את המלון ביד רמה. למה נשארתי במלון ארבע שנים? בגלל היחס והאווירה, ולא פחות מזה – בגלל האוכל. מאדאם סטפנצקי הייתה בשלנית מעולה. ממש. המלון היה קטן וצנוע, אך אנחנו, האורחים, אהבנו אותו. ואהבנו, כמובן, את מאדאם סטפנצקי. אישה מופלאה.

מאדאם סטפנצקי ניהלה את המלון כעשר שנים וכשמספר האורחים פחת והמצב נחלש, קמה ועזבה. כמה שנים לאחר מכן, מתה מדום לב. הבניין שהקימה ניצב במקום עד היום, אך הוא כבר מזמן לא בית מלון.