הזמן לאטום אזניים: הקריוקי חוזר לתל אביב
מקרן שקופיות, מיקרופונים, שירונים, אלכוהול, זיופים, השפלות פומביות, ראשים מתנועעים, גיטרות דמיוניות, "לגור אתו" ו"אני פרחה". סצנת הקריוקי חוזרת לתל אביב, ובענק
ערב קריוקי בברגמן בר. נחמד לזייף ביחד צילום: אמיר מאירי
להקות הרוקסן של תחילת שנות התשעים כמו איפה הילד והחברים של נטאשה חוזרות לפעילות, בטלוויזיה משודרת סדרה חדשה בשם בוורלי הילס 90210, וגם מייקל ג'קסון חזר - בדרכו הייחודית - לעניינים.
בדיוק כשחשבנו שלא נותרה עוד תופעה תרבותית ניינטיזית שאפשר לחזור אליה היכתה בנו המציאות. כן, אין מנוס מלומר את זה, הקריוקי עושה קולות (צורמים משהו) של קאמבק.
אתם בטח שואלים את עצמכם, למה שמישהו ירצה לחזור לימים העליזים ההם? הימים שמתחת לכל עץ רענן הוצבו במה ומקרן, ואנשים שכל קשר בינם ובין שירה מקרי בהחלט עלו לשיר והביכו את עצמם קבל עם ועדה. אז כן, זה התחיל בשקט, אבל לאט לאט עוד ברים בתל אביב קופצים על טרנד הקריוקי, ולפני שתשימו לב, גם בפאב השכונתי שלכם תקבלו עם הבירה את השכנה שלכם צווחת למיקרופון "בא לי לצעוק אני פרחה".
בברגמן מסתלבטים
בין הראשונים לזהות את התופעה ואף ליישם אותה היה הברגמן בר בארלוזורוב פינת בן יהודה. לפני כחודשיים השיקו בברגמן, הבר השכונתי שבבעלות איתן אורבך ולירן לוינוביץ', את ליין הקריוקי שלהם. בכל יום שני בערב בוקעים מהמקום צלילים, לא בהכרח נעימים לאוזן, חייבים להודות, שנשמעים כמו משהו שפעם היה שיר מוכר.
איתן אורבך. "כולם מסתלבטים על כולם" אמיר מאירי
"היום מחפשים דברים טיפה שונים, לא ערב רגיל של מוזיקה", מנסה להסביר השותף אורבך את הרעיון שבבסיס הליין החדש - ישן. "כבר עשינו בעבר ערב הקראת שירה וערב כשרונות צעירים, דברים נחמדים מאוד. קריוקי הוא אחת היוזמות. זה נחמד שמזייפים ושרים ביחד".
נראה שלא מעט אנשים אוהבים לזייף ולשיר ביחד, ובין הדמויות המוכרות שפקדו את ערבי הקריוקי בברגמן אפשר למצוא פליטי ראליטי למיניהם כמו יעל שחר ("כוכב נולד"), יוליה איגלניק ומאיה אמיתי ("נולד לרקוד").
"זו עדיין לא ההתלהבות מקריוקי שהייתה לפני כמה שנים", אומר אורבך, "אבל יש די הרבה אנשים שמגיעים באדיקות. יש הרבה זמרים מתחילים שמגיעים, ועם קצת אלכוהול האווירה הופכת פתוחה, וכולם מסתלבטים על כולם. איטס אבאוט איט".
"זה הולך מעולה וצובר תאוצה", מוסיף לוינוביץ'. "זה קהל איכותי מאוד כי רק מי שנמשך לקריוקי יבוא. זה ערבים שמסננים אוטומטית אוכלוסייה, זה ערב פחות פיק אפ, ולכן מי שבא בשביל זה, לא יגיע".
אתה כבר מרגיש שזה חלק מטרנד?
"שמעתי על עוד אנשים ומקומות שניסו לעשות קריוקי, אבל אנחנו עשינו את זה בלי שום קשר. בהרבה מקומות זה לא בדיוק קריוקי, אני יודע שיש באיזור תל אביב שני ברים שהלכו על סגנון בירה ונשירה, כלומר חצי שירה בציבור, לא רק קריוקי. אם זה טרנד? לא יודע, זה בא והולך".
בא והולך? כמו שזה נראה בחודשים האחרונים, זה בעיקר בא. בקאלצ'ר קלאב שברחוב הארבעה, המארח הפקות ואירועים סגורים למיניהם על פי הזמנה, יודעים לספר על אינפלציה של ממש בביקוש לערבי קריוקי.
"אנחנו מועדון שעושה אירועים פרטיים", מספר גל געש, בעליו של ה"קאלצ'ר קלאב", "ובחצי השנה האחרונה זה נהיה ממש טרנד. יש לנו מפעיל קריוקי שמנחה את הערב, ויש ממש התלהבות סביב זה. מזמינים אירועים פרטיים או עסקיים, ימי הולדת, אנחנו עושים הכול. מן הסתם זה המוצר הכי נמכר בחצי שנה האחרונה. זו הייתה תמיד אטרקציה שהצענו ללקוחות שלנו, אבל זה לא כל כך הלך בעבר. בעיניי זה מגבש ומאחד מאוד".
בערב שבת למשל, נערך
בקאלצ'ר קלאב ערב קריוקי על טהרת הרפרטואר של דפש מוד. את הערב ארגנו אבנר פרידמן ואורן שריג ממועדון המעריצים של הלהקה, והם מתכוונים להפוך את ערבי הקריוקי למסורת קבועה.
"הפעם הראשונה שעשינו ערב קריוקי כזה הייתה לפני חודש ב-music room, מספר פרידמן. "הרעיון עלה כשהיינו בחו"ל בהופעה של דפש מוד, וקלטנו שכולם יודעים את המילים בעל פה. פתאום חשבנו, למה שלא נעשה עם השירים האלה קריוקי? וככה התגלגל הרעיון.
במסיבות האלה אנחנו מעמידים מסך עם שני מיקרופונים, ואנשים עולים על הבמה ומופיעים, שירה פלוס תנועות, ואורן ואני עושים קולות רקע. זה הולך בטירוף, הורדנו אנשים מהבמה בפעם הקודמת. תמיד באים גם אנשים שהם לא מהחבר'ה של מועדון המעריצים".
למרות השם המחייב, הפלייליסט בערב הקריוקי של דפש מוד מגוון למדי או לפחות לא מוגבל מאוד: "זה לא רק הם, אפשר לבחור לשיר גם שירים שהם לא שלהם. לא מזרחית או MTV, אבל מוזיקה שמחה מהאייטיז ומהניינטיז".
בלופט מגניבים
אם דייב גהאן הוא לא ממש הסטייל שלכם ואתם יותר בקטע של הרולינג סטונז או רד הוט צ'ילי פפרס, בלופט בלינקולן המציאו מחדש את המונח "קריוקי". השקופיות אותן שקופיות, הפלייבק אותו פלייבק, אבל פה, גם אם ממש תרצו, לא ירשו לכם לעלות לבמה ולשיר "א-ש-ל-י-ו-ת" או לזייף בדואט רומנטי "עד שהופעת הייתי קצת עצובה".
ג'ון לנון. ביטלס כן ושלמה ארצי לא צילום: אי-פי
בלופט מגדירים את ערב הקריוקי, שמתקיים בימי חמישי אחת לחודש, כקריוקי אלטרנטיבי. בזה אחר זה עולים הרוקרים וונה בי ונותנים את הופעת חייהם, כולל נענועי הראש והאייר גיטאר.
למיזם הזה אחראים אריאל קלצ'קין ויונתן טרוים, שאימצו את הלופט כלוקיישן לסטארט אפ המוזיקלי שלהם. בפלייליסט של הערב: מוזיקה ישראלית - אאוט, קלאסיקות רוק ופופ - אין. כמו דברים רבים אחרים, גם הרעיון הזה יובא ארצה מאמריקה הרחוקה.
"הייתי בערב בסגנון דומה בטורונטו לפני כמה שנים", מספר קלצ'קין. "זה נראה לי מוזר, אבל היה מדהים, ועליתי לשיר לפני מאה איש שאני לא מכיר. לפני כמה זמן העליתי את זה חצי בצחוק, אבל בסופו של דבר התחלנו להריץ את זה. לא היה לנו מושג איך זה יעבוד, לא ידענו אם זה יכול להחזיק ערב שלם, חשבנו שרק חמישה-שישה אנשים ירצו לשיר".
אבל מסתבר שאנשים דווקא רוצים לשיר. בערב הקריוקי האחרון בלופט לא ננטשה הבמה לרגע. בזה אחר זה עלו על הבמה הזמרים לרגע בשלישיות, בצמדים וגם בסולו, ושרו קיור, רדיוהד, ביטלס ועוד. אלטרנטיבי אמרנו? כמעט.
אז למה ביטלס כן ושלמה ארצי לא? לקלצ'קין יש הסבר: "אני לא מאמין שאנשים שומעים בבית את השירים שבדרך כלל יש בקריוקי. הקטע הוא שאנשים יוכלו לשיר שירים שהם שמים באוטו. לקחנו בחירה של לא לשים את הרפרטואר הרגיל של ערבי קריוקי. הקהל שלנו לא אוהב את זה, מישהו שאוהב דיסקו ישראלי יסבול אצלנו".
אז כנראה הקהל בלופט לא חובב דיסקו ישראלי כי איש לא נראה סובל במיוחד מהיעדרו, וככל שעלתה תדירות מזיגת הבירה, כן נעלמו גם המחסומים מסוג "איזו פדיחה, אני לא יודעת לשיר".
אחד מהראשונים שעלו לבמה לשיר הוא הקומיקאי אבי אטינגר (" לילה בכיף"), שכנראה השאיר את המחסומים האלה בבית מלכתחילה. אטינגר, שבנה קריירה על תדמית הגמלוני הלא יוצלח, שר את השיר של new order, וזה לא מצליח לנפץ את התדמית שלו, אבל לו רק הייתה גיטרה על הבמה, הוא בטח היה מנפץ אותה. או מנסה לפחות.
זו לא הפעם הראשונה של אטינגר בקריוקי של הלופט, וגם לא של הדוגמנית רותם סלע, שאת הערב שלה היא העבירה על הבר, הכי רחוק שאפשר מהבמה. להבדיל מאטינגר, לסלע לא הייתה שום כוונה לעלות לשיר, וגם האלכוהול לא עזר. "אני באה לאו דווקא בגלל הקריוקי", היא מנסה לספק הסברים. "אני באה כי זה ערב מגניב ויש חבר'ה. אני לא עולה לשיר, אני עושה את זה כל כך גרוע, אז עדיף שלא".
סגן ראש העירייה: כשאתה שיכור אתה בטוח שאתה רוקסטאר
אבל עם כל הכבוד לאטינגר ולסלע, אחד הכוכבים של הערב הוא מי שרובנו מכירים כסגן של רון חולדאי - אסף זמיר. זמיר הוא אחד הקבועים של הקריוקי בלופט, ובערב אחד נספרו לא פחות משלוש גיחות שלו אל הבמה. ברפרטואר: מצ'אק ברי עד ג'ון לנון, לא פחות ולא יותר.
אסף זמיר. "צריך לשתות מלא" צילום: יח''צ
"זה כיף, זה משחרר", הוא מסביר אחרי שהוא מתאושש. "זה קריוקי עם טוויסט, זה טרנד שמתפתח, וזה מגניב". אם חשבתם שסגני ראש עירייה מחוסנים מפני תחושת המבוכה הזו בשנייה שעולים לבמה ומבינים שמכאן אין דרך חזרה, אתם טועים, אבל לפחות לסגנים יש פתרונות לבעיות מהסוג הזה: "צריך לשתות מלא. זה מה שאני עושה. קריוקי זה כמו גברים וריקודים, זה על אותו משקל. כדי לא לפחד ולהתפדח צריך לשתות. כשאתה שיכור, אתה בטוח שנתת את הופעת חייך ושאתה רוקסטאר, וככל שאתה שותה יותר, אתה שר יותר".
אז מה, אפשר לקבוע שמדובר בקאמבק?
"כן, סוג של טרנד לאנשים הזויים, שאני נמנה עליהם".
לצד הברים התל אביביים, שמנסים עכשיו לתת זריקת החייאה לקריוקי ולהצטרף לתופעה המתפשטת, ישנם מועדונים שלא זנחו את הקריוקי, גם בתקופות המוצלחות פחות שלו. אחד הבולטים והמוכרים שבהם הוא המועדון סטייג', שמציין כבר שש שנות קריוקי רצופות.
אז מה אומרים פה על הקאמבק? "יש תנועה ערה יותר ממה שהיה לפני שנה", מסכים שחר כהן, בעליו של הסטייג', "וגם בפייסבוק אני רואה מדי פעם הזמנות לערבי קריוקי בכל מיני מקומות בתל אביב. לי זה לא משנה אם יש קאמבק או אין. אני בנישה שלי ובסגנון שלי, ויש לי לקוחות קבועים, שאוהבים לבוא לפה הרבה, וכמה מהאנשים באים לפה כי הם פשוט מקווים שמישהו יגלה את הכישרון החבוי שלהם".
ואולי בעצם בזה מדובר. בשאיפה הכמוסה הזו, שאולי מישהו יראה בנו את הניצוץ החמקמק הזה, את פיסת הכישרון החבויה בנו. אם לא, אז לפחות עשינו חיים. כשהטרנד הזה יחלוף, כדרכם של טרנדים, נחזור לזייף במקלחת, עד הפעם הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
