ארץ המערות: טיול בזחילה בבית גוברין
תומר נויהאוזר לקח פנס, מים והרבה אומץ והצטרף לטיול בארץ המערות בבית גוברין. בין זחילה לזחילה הוא הבין שקלסטרופוביה אינה מילה גסה, וגם נזכר שהוא גמיש
התחלנו את המסלול במחילות תל גודד שנמצאות על פאתי שביל ישראל. אמנם הייתה זו מערכת המערות הראשונה להיום, והמערכת הפחות סבוכה כפי שעוד עמדתי לגלות, אבל בשבילי היא הייתה התגשמות הסיוטים הקלסטרופוביים החבויים שבי. כבר בכניסה למערה נאלצנו לזחול על גחונינו כשאור הפנס החיוור מאיר את הדרך קדימה, כשהדרך קדימה הגיעה, למעשה, עד כפות הרגליים של מי שזחל לפניי.
מהר מאוד הגענו לסולם עץ מעט רעוע, שבתחתיתו גיליתי כי אני עומד (תענוג נדיר במערה) במרכזה של מערת פעמון ענקית. אז גם הבחנתי כי בצידה האחד של המערה היו חצובים בסלע עשרות גומחות ששימשו לגידול יונים (קולומבריום). הדעות לגבי השאלה האם השימוש העיקרי של היונים היה לדואר או לפולחן חלוקות. אני באופן אישי בטוח שליונים זה היה פחות איכפת, כל עוד הן קיבלו את הארוחה בזמן.
תל גודד עצמו מהווה חלק ממערכת מערות המסתור הענפה שבה השתמשו הלוחמים בימי בר כוכבא. הלוחמים לקחו כל מה שהם מצאו באיזור, החל מקולומבריומים דרך בורות מים ומערות קבורה, ופשוט חיברו אותן בעזרת מערכת מחילות סבוכה, שבחלק גדול ממנה התנועה אפשרית רק בזחילה. כך, לוחמי בר כוכבא נלחמו בכובשים הרומיים במעין מלחמת גרילה – מלחמת התשה בה הלוחמים הגיחו ממערות המסתור לפשיטות וישר חזרו למחילות המסוות היטב, כך שלא ניתן היה לאתר אותם.
אם כבר התמזל מזלו של גנרל רומי לאתר מחילה, הוא נאלץ לבצע את הלחימה בצורה כזו שכל כלי הלחימה המתקדמים שלו לא יכולים היו לבוא לידי ביטוי. היה עליו להתקדם במחילות, שלעיתים נחסמו על ידי גושי
אין ספק שאחד מרגעי השיא שלי היה כשזחלתי על ארבע ופתאום ראיתי זרזיף של אור מטפטף בקצה. אפילו לא היה לי איכפת כשהרגשתי כאילו הייתי נוכח בלידה שנייה, ונדחקתי החוצה מסדק הצר ממני בכמה סנטימטרים טובים – העיקר לצאת לחופשי מהקבר ההיסטורי. למרות שבחוץ האוויר היה חם ומעט מעיק לעומת האוויר העומד והמעט מעופש במערה, הרגשתי כאילו אני בפסגת החרמון.
אלא שלצערי, תל גודד הייתה משחק ילדים לעומת מה שחיכה לי בהמשך – חירבת רפא. החירבה עצמה נמצאת כמה קילומטרים מזרחית לתל גודד ומצריכה הליכה של כחצי שעה בשמש הקופחת דרך שדות מרעה וחורש ירושלמי. הקושי הראשון היה בלמצוא את הכניסה למחילות, שכן זוהי כניסה המסתתרת היטב בינות שיחים וקוצים.
מדובר במערכת פחות מתויירת ויותר סבוכה, והפעם הלכנו לא לפי החוש של החבר גיל אלא לפי פקעת חוטים שמצאנו במקום. אמנם תחילה נראה המסלול קליל למדי, אבל מהר מאד שוב נכנס הגחון לפעולה, וכשהגעתי לפנייה של 90 מעלות הבנתי שאני כבר בליגה אחרת. מדובר בפנייה שדרשה כל מילימטר של גמישות בגופי, עד שנאלצתי להתכרבל למעין כדור קטן, שיניתי מעט את הזווית ונפתחתי חזרה.
חלק מאנשי המשלחת לא הצליחו לעבור בקטע הזה, משום שלא משנה כמה אתה גמיש, אם אתה מעל 1.85 מטר או בעל כתפיים רחבות במיוחד זוהי נקודת הפרסה עבורך. בהמשך חיכו לנו עוד מספר "מגלשות" סלע שהובילו לחדרים קטנטנים, בהם חצובות גומחות לעששיות. בניגוד לתל גודד, כאן היציאה הייתה קלה ונוחה, כאילו באה לומר: "אם הצלחת להגיע עד הלום – אז אתה כנראה בסדר".
איך מגיעים: בכביש 1 פונים בירידה לבית שמש לכביש 38. כארבעה או חמישה קילומטרים אחרי הפנייה למצפה משואה (שלא פונים בה), רואים בצידו הימני-מערבי של כביש 38 שלט חום עליו רשומות המילים "תל גודד" ומיד אחריו מפרצון חנייה קטן שבקצהו מיכל אשפה ירוק.
המסלול לתל עצמו מסומן בסימון שבילים ירוק (או בסימון שביל ישראל) שעולה על גבעה קטנה. קצת לפני סופה של העלייה מימין לשביל יש קיר אבן טבעי גדול, שלרגלו חפירה בצורת דסקה עגולה. זוהי הכניסה לתל. בתוך החפירה שקוטרה כשני מטרים ניתן להבחין במחילת זחילה קטנה. המחילה אמנם נראית מאד קטנה (גובהה פחות מחצי מטר), אבל זה גם מה שעזר להטעות את הרומאים.
טיפ: מלבד פנסים שהם חובה במערות, לא לוותר על בקבוק מים – כי החום המעיק בפנים יכה בפניכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
