ירי, הצתות והרס מבנים: הכל על קרב הקרקעות בין פיני בדש לשבט תראבין
ראש מועצת עומר פיני בדש ביקש להרחיב את היישוב המשגשג, אלא שהשכונה החדשה נבנית על אדמות הכפר הבדואי תראבין. רוב בני השבט התפנו תמורת קרקע חלופית, אבל מיעוט תקיף מסרב ללכת. התוצאה: ירי, פשיטות ליליות והצתות. ברוכים הבאים לדרום הפרוע
בדש, בחור קשוח, הזמין ליווי מג"ב וקפץ לשם בעצמו. כשהגיע אל הכפר מצא חמור משתזף בשמש ועל גבו כתוב בספריי שחור "אני פיני בדש". על כתפיו נרשם "משטרת ישראל". "מיד זימנתי את מפקד כוח המשימה המשטרתי של עומר, שהוא במקרה אחיין שלי, תותח על", מחייך בדש, "ושנינו התחלנו להתווכח אם החמור זה הוא, או אני".
ראש מועצת עומר רוצה להרחיב את היישוב המשגשג. להביא אנשי צבא קבע אל מקום המגורים היוקרתי ביותר בדרום. את השכונה החדשה הוא בונה על אדמות עמרה-תראבין, הכפר השכן שמתרפק על עומר בחיבור כפוי כמו זוג עוין שאולץ להתנשק בהוראת הרב.
בשנים האחרונות העביר בדש את מרבית תושבי הכפר ליישוב מוכר סמוך לרהט. קנה את לבם במגרש קטן ובפיצויים נמוכים. עם המיעוט הסרבן שנותר, אוחז בציפורניו פיסות קרקע מריבה, הוא מנהל מלחמת עולם.
"בן אדם הורסים לו את הבית, לוקחים לו את הגג והשמים, מה הוא מצפה, שיקבלו אותו במחיאות כפיים?", משתומם עבדאללה מוסא על עלבון החמור באוהל קבלת הפנים הרשמי של השבט, שעל כריותיו המרופטות שרועים הגברים המובטלים לסיגריות וקפה. "אנחנו לא כבשים, אנחנו בני אדם".
מאה מטר מבדילים בין עומר לעמרה-תראבין. מנציחים את הפער החריף בין יישוב קהילתי חזק ומפותח לכפר פרימיטיבי מתפורר, קרוע בין מסורת ומודרנה. חצי דונם בכפר שווה חצי מיליון שקל, והבדואים יושבים על 800.
בדש מציע להם, בשם המדינה, מגרש ו-180 אלף שקל. הבדואים מציעים לו, בתמורה, הצתת תחנות חשמל, שריפת משאיות ומכוניות, השלכת רימון לבית המועצה וירי באש חיה על קבלני עבודה בשכונה הנבנית.
גם בדש לא טומן ידו בצלחת. כוח המשימה המשטרתי שהקים, בראשות האחיין התותח, מחריד את שנת הבדואים הסרבנים באמצע הלילה. הסירנות חותכות את השקט. האורות החדים מאיימים. אותו כוח גם מציב מחסומים לבדיקות משפילות בכניסות לכפר ומסייע בהרס המבנים הלא חוקיים.
ככל שמחריף המאבק הופך בדש ליעד מספר אחת של התראבינים. כמה מהם, רעולי פנים, מצוידים במכושים, ניקבו את מכוניתה של אשתו לנגד עיניה. ניסו להצית את בית העץ המטופח שלו. שרפו לו טרקטור-באגר. לפני כמה חודשים קפץ העימות מדרגה ומטוסו הפרטי של בדש הוצת ונשרף כליל.
שריפת המטוס מסמלת יותר מכל את האירועים הבלתי נתפסים המתרחשים במרחק שעת נסיעה מהמרכז המנומנם. זה כחצי שנה מתקיים בעומר-תראבין מערב פרוע חסר גבולות ומעצורים. ראש מועצה הופך לשריף מקומי, מאובטח כאילו היה ברק אובמה לפחות, נכנס ראש בראש בשבט נוודים שנלחם בו באש ותמרות עשן.
"אני מתאבד בהתנדבות", מעיד בדש על עצמו. "אחרי שפגעו ברכב של אשתי הצלחתי להתחמק מהמאבטחים ולהיכנס לבד לכפר. בניתי על המסורת שבדואים לא פוגעים בך כשאתה בא אליהם. וגם היה לי אקדח מתחת לחולצה. אנשי התראבין ראו אותי וחטפו הלם. 60 חבר'ה הקיפו אותי. הנכבדים הגישו לי כוס תה, אבל אני שפכתי אותו.
"אמרתי, 'אצלכם אני לא שותה תה. אם אתם פוגעים במשפחה שלי, יש לכם עסק איתי. ואני, יש לי תעודה של משוגע מטר על מטר. אל תנסו אותי. רוצים להילחם? תיעלמו. אף אחד לא ימצא אתכם. אתה ראשון, אתה שני. אתה שלישי'. עשיתי להם רשימת חיסול. 'אז אל תתעסקו איתי ותזכרו דבר אחד: אני ראש מועצה, תנצלו אותי לטובתכם כי הפתרון שלכם ושלי הוא אותו פתרון'. וקמתי והלכתי.
"צעדתי מהר, 20 מטר עד לאוטו, ולא סובבתי את הראש, להראות להם שאני לא מפחד. שקשקתי כמובן. רק נכנסתי לרכב, ישר שמתי גז וברחתי. בכניסה כבר התקבצו עשר ניידות משטרה בניסיון לחלץ אותי. אבל בתראבין אמרו לי אחר כך: 'בגלל שלא סובבת את הראש, ידענו שיש לנו עסק עם מישהו שלא מפחד'".
וזה נכון?
"אני כבר בשלב שמעבר לפחד. כשהתחילו עבודות הבנייה בשכונה החדשה ירו באש חיה על הקבלן. שלושה כדורים פגעו בבית של תושב עומר, מטר מדלת הסלון שבו שיחקו ילדים. באה משאית לשפוך חול והקליעים ניקבו אותה. בדיוק עמדתי עם הקבלן ופתאום אני חוטף מרגמות. רוגטקות. אבנים. והם קלעים מצוינים, הבדואים.
"אחרי הירי התחילו להתקרב אלינו, צועקים ומקללים. המונים. עם זקנים על הפנים ואלות וברזלים בידיים. שלפתי אקדח וזה לא עזר. דרכתי אותו שיראו כדור עף וצעקתי, 'מי שמתקרב אליי אני יורה בו. תנסו אותי'. ובאמת עמדתי לירות. פתאום הגיעה ניידת משטרה. כולם עזבו אותי והתנפלו על הניידת, מקיפים אותה, מחוררים אותה באבנים. מורידים עליה אלות.
"הקבלן, ערבי מרהט, שפשף את העיניים. אמר לי, 'אתם מדינה? אתם חארטה בארטה. בארצות הברית השוטרים היו יורים וכולם מסביב היו מתים. אף אחד לא היה פוצה פה ומצפצף'. באותו
ובכל זאת, מאחורי גבו של בדש וחוליית המג"ב שלו, נשרפו לפני כחודש טרנספורמציות החשמל של עומר. האזור כוסה בעלטה והחשמל הושבת עד תל שבע. "בפעם הראשונה הבדואים הגיעו לתחנת החשמל, פרצו את קירות הבטון, פתחו מנעול מסובך מפלדה, מילאו את החדר במזרנים ספוגי חומר דליק ופוצצו את הכל", מפרט בדש.
"הרסו את המתקן לחלוטין. לקח שבוע עד שהצלחנו להחזיר את החשמל. אחרי שהכנופיה מתראבין נעצרה, אנשי הכפר רצו להוכיח שהם בכל זאת ממשיכים. לפני שבועיים שוב חדרו לתחנת החשמל ששוקמה, ניסרו סורגים מפלדה והציתו את הציוד והמבנה. הפעם הבאנו אבטחה למקום, אבל לפני עשרה ימים הבדואים הגיעו לעמוד חשמל אחר, בצד השני של היישוב, ושוב השביתו אותנו. כשתחנות טרנספורמציה נשרפות זה לא רק חשכה. המחשבים מתפוצצים. המקררים נשרפים, הטלוויזיות נגמרות".
וגם המטוס הפרטי של בדש. בבוקר שקדם לשריפה, הצליח לשכנע את בית המשפט לסגור את פשפש הגדר בין עומר לתראבין בגלל עבודות הבנייה, אף שהיא כולאת את הבדואים על אדמתם ומאלצת אותם להשתמש בשערים מרוחקים בדרך לא סלולה.
"שמנו להם גדר שתפריד בין הכלים הכבדים לבין הילדים שמתרוצצים ומסכנים את עצמם, וגם בין הגנבים שלוקחים את התכולה ושורפים את הכלים. בלילה באו הבדואים, קשרו את הגדרות בכבלים, וטראח, אין גדר. נעלמה. אז סגרנו את הפשפשים. באו הבדואים לשופטת במעמד צד אחד, אמרו לה, גידרו אותנו בתוך כלוב, והיא הוציאה צו לפתוח את הפשפשים. אמרתי, לא פותח.
"התקשרו אליי ארגוני זכויות אדם, מעדאלה, שמעדאלה. מצדי, השופטת תקבל ממני את המפתחות ותפתח בעצמה. התקשר עורך דין ממשרד מבקר המדינה לשאול למה אני לא מגיב. לדעתי עד היום הוא מגמגם מההלם של הדברים שאמרתי לו. כל העולם עליי, לא פותח.
"אחרי שבוע הגענו לדיון. היועץ המשפטי אמר לי, 'לפחות היום, לכבוד הדיון, תפתח את הפשפשים'. אמרתי לו, 'הבדואים ייסעו כמו כל אזרח במדינה דרך הכביש המסודר'. בדיון השופטת אמרה, 'אני רוצה לבדוק אם נפגעו זכויות אדם'.
"אמרתי לה, 'גברתי, בנגב הפכתם את כבוד האדם וחירותו לכבוד העבריין וחירותו. לי חשוב כבוד התושבים שלי וחירותם ומי שמאחורי סורג ובריח זה אנחנו, לא הם. תחליפי אותי שבוע. אם תשרדי, תשימי אחר כך גם תת מקלע בשער'. ועד אז אין פשפשים, אין שערים. השופטת הבינה שעבדו עליה ונתנה פסק דין לטובתנו".
כל זה היה בבוקר. ובערב כבר המתינו בעומר לפעולת תגמול. "שמנו מארבים על בניין המועצה ותחנות החשמל. השכבנו פה איזה 60 חבר'ה מהמשטרה ורק על המטוס לא חשבתי. למרות שבדיעבד, היתה להם סיבה טובה לשרוף אותו. כי כל הבקשות שלנו להריסת בתי הבדואים מגובות בצילומים שלי מהאוויר.
"פעם הצעתי לעורך הדין של הבדואים לבוא איתי לטיסה. אמרתי לשופט, אני מתחייב להעלות אותו למעלה אבל לא מתחייב להוריד. והשופט שאל, מותר לך גם להטיס וגם לצלם באותה היד? אמרתי לו, אדוני השופט, מטוס זה לא מכונית.
"אחרי שהמטוס הוצת עשיתי חשיבה מחודשת. פחדתי על המשפחה. אמרתי, אולי אני מסכן אותם. אבל אשתי והילדים אמרו, אוי ואבוי לך אם תישבר. אתה אחרון המוהיקנים בנגב. אסור לך לפרוש. והמשטרה אומרת לי, תשתוק. אל תתראיין. כי אם הדברים יתפרסמו, ישר הגזרה בוערת ורמת האיום עליך תרקיע שחקים. אבל מישהו צריך לדעת מה קורה פה.
"שרפו בנגב טרקטורים ומשאיות ולא הוצאנו לתקשורת. ירו על קבלנים באש חיה ונשכנו שפתיים כמו אילמים. אבל עכשיו? כשמהמטוס שלי נשארה רק חתיכת זנב קטנה? אמרתי, בואו נעשה ממנו אנדרטה. נכתוב עליו, 'בקרב על הקמת השכונה הצבאית בעומר נפלו שש משאיות טריילר, ארבע שופלים, שתי תחנות טרנספורמציה ומטוס'".
60 שנה צומחת עומר מול עיניה הכלות של אחותה החורגת תראבין. עשירה, ירוקה, עתירת השכלה וידע. שנייה בארץ בדירוג איכות החיים לתושב. ובחצרה האחורית הכפר הבדואי, צחיח ומרופט.
לשניהם אותו הנוף ואותו המדבר, אבל על כל עץ פורח בעומר, מנקרות הפרות שיח בודד שתעה מהאדמה השכנה. כשילדי עומר חוגגים את תעודות הבגרות המצטיינות בבריכת השיש המדוגמת, בתראבין משתרכת אורחת גמלים מעולפת מחום ואיתה רועה אחת קטנה, עזת מבט.
שבט הנוודים תראבין נדד לאיזור מסיני, דרך צאלים. עם השנים והריבוי הטבעי הפך הכפר ליישוב בדואי גדול אך לא מוכר, נטול תשתיות, השכלה, חינוך ותעסוקה. הבטלה מביאה לחטא, ושמם של אנשי התראבין יצא לשמצה ברחבי הנגב. אפילו הבדואים ביישובים אחרים לא תמיד רצו את קרבתם.
בדש, שהבין את הפוטנציאל הכלכלי והתדמיתי הטמון בהרחבת עומר ובהרחקת השכנים, היה הראשון שסייע להם לעבור ליישוב מוכר. "כל השנים תקפו אותי בבית משפט למה לא ביצעתי צווי הריסה עד שמצאתי להם מקום חלופי", הוא אומר. "אבל למרות מה שהבדואים חושבים, עדיין יש בי התחשבות ורגש, וכל עוד לא היה פתרון סירבתי להרוס.
"ליוויתי את התראבין לבג"ץ שחייב את המדינה להעביר אותם ליישוב קבע. נאבקתי לצדם על פיצויים מוגדלים, ולפני שלוש שנים חתמנו בהבנה עם השייח ונציגי המשפחות בכפר על עקירה מרצון ליישוב החדש. איך אמר להם אהוד אולמרט? אתם היישוב הערבי הראשון בארץ שיש בו בית ספר וגני ילדים עוד לפני התושבים".
בשלוש השנים האחרונות עזבו את תראבין כ-400 משפחות. המיעוט שנותר והתפלג, מונה כ-50 משפחות שהתקבצו תחת הנהגתו של אנואר תראבין, המנהל כיום את המאבק הבדואי על הקרקעות.
"אלו שעברו לתראבין החדשה הם בוגדים או מסכנים", הוא אומר. "פיתו אותם בגרושים להתרחק מעומר. נתנו להם כסף שהספיק בקושי לחצי בית. היום הם תקועים ומתחרטים".
מה אתם דורשים?
"פיצויים הולמים או את הבית שלנו בתראבין. אנחנו לא רוצים לעבור ליישוב החדש. הוא בנוי על הר הזבל דודאים, מסריח, לא מתאים לחקלאות. אדמתו מליחה. יש לנו סכסוך עם הבדואים שגרים בו, ועל פי המסורת הבדואית, אנחנו לא רוצים ולא יכולים לחיות לידם".
"איך מסריח אם הם עצמם בחרו את המקום?", בדש יוצא מגדרו. "הלכו איתי, הראו על האדמה באצבע ואמרו, כאן. אחרי שנים של פשיעה ואלימות הגענו למצב של ווין-ווין. הבדואים עוברים ליישוב מסודר עם חשמל, ביוב, כבישים, תאורת רחובות, מתקני משחקים ותקשורת לעומת פחונים בלי ביוב, ומערכת חינוך ובריאות מסודרת במקום לחיות עם עכברושים בגודל חתולים".
למה לא להשאיר את שבט התראבין בכפר, במקום להעביר אותו ליישוב חדש?
"כי זו לא האדמה שלהם, והעובדה שהם עברו לפה מסיני לא נותנת להם עדיין טאבו על הקרקע. באו כל מיני ראשי רשויות. אמרו לי, תשאיר אותם כשכונה נפרדת בתוך עומר. אמרתי, סליחה, אתם מוכנים לקבל אותם אצלכם? אמרו, מה פתאום.
"אז אני מודיע לכל יפי הנפש שהם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל תראבין ליד עומר יחסל את היישוב. מאז שרוב התראבין עברו למקום משכנם החדש, הגנבים הקטנים תפסו כיוון למקום אחר. אני הקמתי יישוב לתפארה לא כדי להמית אותו".
הפער בין הפיצויים לתושבי הכפר לערכה האמיתי של האדמה מעליב ממש.
"בדואי שלא שירת בצבא ומקבל גם אדמה וגם פיצויים מהמדינה בגלל שהוא תפס את השטח, צריך להגיד תודה וללכת. אצלי אין פרס לעבריינים".
בעמרה-תראבין לא אומרים תודה ולא הולכים כל כך מהר. לאנשי הכפר המקלקלים לבדש את הנוף יש שפע של זמן.
בשעת הצהריים החום כבד, כמעט ניתן למישוש, והעזובה מנקרת בכל. אין נשים בחוץ או על מרפסות הבתים. אפילו בדל רעלה אינו מציץ מבעד השמיכות העבות האוטמות את החלונות. רק ילדה קטנה תועה בין הטרנזיטים המעוכים ועורות הכבשים התלויים על הגדרות לייבוש. תחת בית שחייה תרנגול המייבב על נפשו, מנסה לנתר מידה המולקת את ראשו בסכין חדה.
לאנואר תראבין, יושב ראש ועד שארית הכפר, עשרה ילדים ואישה אחת. לפני חודשיים לקח את בנו הקטן לקבלן בבאר שבע. הציע לו את שריריו החזקים לעבודת בנייה. "אבל הקבלן אמר לי, 'יש שם רע לתראבין' והחזיר אותנו הביתה", הוא מתלונן.
"החיים פה רדומים. אין מסגרת, אין אחריות. הורים בכפר לא רואים את הילדים שלהם שלושה ימים. אם אחד מהם בורח לעומר וגונב שם, אין לנו אחריות עליו. הרוב פה מובטלים. אוכלים את קצבת הביטוח הלאומי.
"אנחנו לא משרתים בצבא. אין לנו השכלה. אין חינוך כי בית הספר רחוק, ובגלל התרבות שלנו אנחנו לא רגילים ללמוד עם שבטים אחרים, לכן כל יום יש קטטות בבית הספר. 80 אחוז פה לא גומרים את בית הספר, נושרים בגיל צעיר. אנחנו אפס בהכל. ובגלל שאין לנו מה לתת, חזקים עלינו".
בתחילה עבדו על פי החוקים. פרסמו מודעה בעיתון על תחילת הבנייה והזמינו את מי שיש לו הסתייגות לבוא ולהשמיע את דברו.
"אבל אנחנו לא קוראים את האותיות הקטנות של העיתון", מתמרמר עבדאללה מוסא. "אז לא ידענו כלום עד שבאו לפה אנשים והתחילו לעשות מדידות על הבתים שלנו כאילו אנחנו שקופים. התנגדנו. יצאנו להפגנה. הביאו הרבה כוחות משטרה כדי להזיז אותנו מהשטח. אבל אנחנו עמדנו מולם בגוף, באבנים. ולא עזר.
"בפעם הראשונה באו אליי לפני שנתיים. אמרתי לפועלים, 'לא עשיתי עבירה ששמתי קורת גג לילדים שלי', והלכתי לבית המשפט. אמרו שם, הבית נטוש. כאילו אני לא גר שם עם הנשים והילדים שלי. זו הרגשה, איך לומר, לא בטעם טוב. אחר כך התחילו ליישר את החלקות בשביל הבנייה. הרסו את החיטה, השעורה, האוכל של הכבשים".
האדמות החקלאיות שייכות לכם?
"לא, הן לא שלנו".
אז למה אתם כועסים?
"כי ב-75' באו לשייח שלנו בכפר שבו ישבנו מדורי דורות ליד אופקים, ואמרו, 'אתה צריך לעבור למקום אחר'. אמר להם, 'אני לא זז מפה, לאן אלך?'. הבטיחו שטח חלופי ונתנו לנו את עמרה-תראבין.
"השקיעו בעומר, ואותנו לא ספרו בכלל. כל השנים טיפלנו בתראבין לבד. בנינו בית, חפרנו שבילים ובורות. עכשיו, כשמחירי האדמות עלו, מגרשים אותנו גם מפה?".
אז למה הרוב עזב?
"כי היהודים שכנעו את השייח ועוד כמה אנשים שהם ראשי ועד מטעם עצמם ואמרו אין לנו ברירה. אין לנו כלום פה. רק בתים בסכנת הריסה. היתה להם הזדמנות לעבור ולקבל משהו. והם אמרו, במקום להיות ג'וקים קטנים, נהיה ג'וקים גדולים".
מה אתם מבקשים?
"להפוך את הכפר שלנו ליישוב קבע. למה אני צריך לעקור למקום שלא נוח לי, רק כי עומר רוצה להתרחב? פיני בדש ישב אצלנו בבית. אמר לי דברים בושה.
"אמר, 'מה פתאום אתה תיכנס ליישוב יוקרתי כשאתה רק בדואי? מה לך ולזה? איך אתם משווים את עצמכם לתושבי עומר? אתם הרי סוג ז''. ואני אמרתי לו, 'לא נעזוב. בית המשפט ייקח לו זמן, ואתה ממהר'. אז הוא הביא את בן אחותו השוטר לכאן והם מענים אותנו שנעזוב. שלוש משפחות כבר עזבו. פחדו מהטרור".
איזה טרור?
"המשטרה נכנסת בלילה, מפעילה את הסירנה. אנשים מתעוררים. מה קרה? מישהו מת? הילדים מתחילים לבכות. הנשים מפחדות. אולי מישהו נרצח. ערב-ערב מגיעה לכאן המשטרה. וביום עוצרת אותנו על האדמה שלנו. מבקשת תעודת זהות פעמיים וגם חמש. לפני חודש נכנסו אליי שוטרים באמצע הלילה. התעוררתי ואני רואה מישהו מול המיטה שלי עם פנס. ואשתי ישנה על ידי. אמרתי לו, 'מה אתה עושה לי ככה, לעיני האישה?', אז הוא אמר, 'סליחה, טעות'. והוא מכיר את המקום טוב-טוב. לא טעה".
המשטרה ובדש טוענים שהפשיטות הן נקודתיות, כתוצאה ממקרי אלימות, ירי והצתות שהיא מחויבת לחקור.
"לא ישבנו ותכננו פשיטה על עומר בוועד. זה פגיעה של בודדים. אני ראיתי אופניים חדשים ליד הבית שלי. אמרתי לילד, מאיפה האופניים? ושמנו אותם באוטו והלכתי איתו לשער של עומר, ותפסתי לו באוזן ואמרתי, מאיפה לקחת, והחזרנו.
"אבל אלינו באה המשטרה באמצע הלילה אחרי שהחשמל התפוצץ בתחנה של עומר. ניתקו את היישוב שלהם לשעתיים-ארבע שעות. אמרתי, יפה מאוד. לנו אין חשמל כבר 50 שנה".
בדש לא מתרגש. "מגיע להם קדחת, תסלחי לי. למה יהודי שפולש לשטח ובונה משהו, באים והורסים לו את הבית, כמו בכפר שלם, בלי מגרש חלופי, בלי פיצויים, ועוד מחייבים אותו על הוצאות ההריסה? למה ילד בן 18 שלא שירת בצבא צריך לקבל מגרש ו-180 אלף שקל בגלל שהשתלט על שטח בניגוד לחוק, והבנים שלי, כולם לוחמים, לא מקבלים כלום?".
אין לך בעיה עם העובדה שהאחיין שלך עומד בראש כוח השיטור מול אנשי הכפר?
"מה זה שייך? האחיין שלי הוא קצין משטרה שבדיוק היה בין תפקיד לתפקיד ומונה על ידי מפקד המחוז".
איך מגיבים תושבי עומר למאורעות?
"היום כבר אין פריצות וגניבות בתוך היישוב אלא מחוצה לו. העבריינים לא נכנסים לעומר היום בגלל כמות האבטחה. הם פשוט יצאו ליישובים אחרים. סגירת השערים שיפרה משמעותית את מצבנו. בתוך שלוש שנים חלה פה ירידה של 90 אחוז באירועים פליליים. לכן התגובות שאני מקבל הן רק של חיזוק. התושבים אומרים לי, אל תישבר. אנחנו איתך".
כולם?
"תמיד יש תושבים יפי נפש שחושבים שאנחנו שדדנו לבדואים את האדמות ושצריך להגיד להם תודה שבכלל מרשים לנו לחיות בארץ כי הנגב שלהם. אני אמרתי לאחד הפרופסורים שגר בעומר, 'אם אתה חושב ככה, אתה הראשון שתמסור את הבית שלך לבדואים, ואני אהיה השני'. אני עדיין מחכה".
עומר ותראבין אינן מייצגות את בעיית הפזורה הבדואית בנגב. לרוב הכפרים הלא מוכרים לא נמצא פתרון נוסח תראבין החדשה. לאורך השנים טופלו הבדואים באינספור ועדות שהמליצו על ועדות נוספות ולא עשו דבר. תקציבי העתק שהוקצו להן הוחזרו באוזלת יד משוועת לקופת המדינה. מצבם של הבדואים, נכון להיום, נדמה בלתי פתיר. היעדר קו תקיף מצד הממשלה, לשבט או לחסד, מעורר את היצרים ומלבה את השטח. הופך את הפזורה להר געש נפיץ, הרה אסון.
"לפיני בדש אינטרס ברור בהרחבת עומר", אומר ח"כ חיים אורון (מרצ) המתגורר בקיבוץ להב בנגב, "ולכן, בסיועו, הוצע לאנשי התראבין באופן תקדימי, חד פעמי, יישוב על יד רהט שמושקע ביחס לכפר הישן, וכרגיל, לא מושקע עד הסוף.
"חטאו הגדול של פיני שהוא מנסה להחיל את מאבקו בבדואים התראבינים, שיש ממד של אלימות בהתנהגותם, על הפזורה כולה. בעצמי אמרתי לו, 'פיני, התראבין מטריד אותך אישית, אבל הוא אינו הפריזמה של בעיית הבדואים בנגב'".
בדש סבור אחרת. "הבעיה שלי עם תראבין התחילה מכמה אוהלים קטנים שהפכו באמצעות בנייה עבריינית לשטח עצום שמארח 500 משפחות. וזו בדיוק הבעיה של הנגב. התקשרתי ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. הייתי מאוד בוטה.
"אמרתי לו, 'תיסע להורים שלך לא דרך אשקלון אלא דרך דימונה וערד. תראה מה קורה בנגב. תראה בעיניים, לא דרך סטטיסטיקות. יש לנו פה מדינה בתוך מדינה. הבדואים בונים פה ביום אחד את מה שהרסו 2,000 שוטרים בעמונה ואם הממשלה לא תמהר לטפל בזה, זו תהיה בכייה לדורות'.
"מרתיח אותי שדורית ביניש נוזפת באהוד ברק למה לא הורסים שלושה בתים לא חוקיים בעפרה. אני טס ובוכה מהאוויר. רואה מערבלי בטון על הגבעות. וילות, בריכות שחייה. פעם הבדואים היו בונים פחונים על האדמה. היום אחוזות.
"לפני כמה שבועות הזמנתי את רם בלניקוב, הממונה על התקציבים באוצר, לטיסה קצרה בשמי הנגב. אחרי שעה הוא תפס את הראש בשתי הידיים. לא היה מסוגל לראות יותר. החזקתי לו את הראש והכנסתי לתוך השמשה. אמרתי לו, 'תסבול עוד שעה את מה שאני סובל פה כל יום'".
רוב הבדואים חיים באוהלים דלים, לא באחוזות.
"הבדואים מתחילים באוהלים וגומרים בבנייה לא חוקית. בגלל שבית המשפט, המשטרה והרשויות מפחדים מהם, לא עושים להם כלום. פקידים במס הכנסה אומרים לי, בשביל משכורת של 6,000 שקל שווה לנו להתאבד?
"לפני שבע שנים היה דיון על הריסת מבנים בוועדה המחוזית. בלילה הבדואים התקשרו אליי ואמרו לי, 'תבטלו את הדיון מחר, חבל על הזמן שלכם'. אמרתי, 'יהיה דיון, באבו אבוה יהיה'. בבוקר הבדואים הציתו את משרדי הוועדה המחוזית. בערב התקשרו ואמרו, 'נו, בדש, אמרתי לך. לא תהיה ישיבה'".
ועדיין , זו הכללה גסה.
"זו לא הכללה, זו שיטה מאורגנת. אחד הבדואים אמר לי פעם, 'בדש, אתה הרי יודע שאנחנו ננצח. מהרחם של האישה נילחם בכם וננצח. כי אנחנו מתחתנים עם שש-שבע נשים ויש לנו המון זמן והמון ילדים'. לצערי, הוא צודק. עוד זמן לא רב הבדואים יהיו פה הרוב.
"הלכתי לבקר יולדת בבית החולים סורוקה. בטעות הגעתי בשעת קבלת האורחים והרגשתי שאני הולך בתוך רחוב ראשי בעזה. היום, 80 אחוז מהלידות בדרום זה בדואים. אם אחותה של בדואית שמתגוררת ביריחו צריכה ללדת, בעלה מביא אותה לבית חולים בתור אשתו. ואז היא יולדת והוא מקבל את הצ'ק של הביטוח הלאומי ומארגן לעצמו תוכנית חיסכון. איך עלינו על זה? כשפתאום התברר שבדואית יולדת שלושה ילדים בשנה.
"הבדואים מתחתנים עם שלוש-ארבע נשים, חלקן מחוץ למדינת ישראל, ומיד עושים להם איחוד משפחות וכל הקרובים של האישה מגיעים לישראל. זו זכות השיבה בדלת האחורית. את יודעת כמה באו אליי לבקש פיצויים בלי שהיתה להם בכלל תעודת זהות ישראלית? אלפים! הבוקר תפסתי לאחד מהם את הקוקו. אמרתי לו, 'בא לי לשבור לך את השיניים, רק שאין לך אפילו שן אחת בפה'.
"אבל מה יהיה הסוף? הוא והחברים שלו עושים לנו תרגילים. אם יש להם ארבע נשים, הם מתגרשים ארבע פעמים, ואז האישה לחוד והגבר לחוד מקבלים פיצויים על האדמה. לפעמים אני אומר לעצמי, וואללה, שידפקו אותנו בעוד 180 אלף שקל. העיקר שיזוזו".
אתה גזען?
"לא. אני ממש לא גזען. אני רק מציע לכל יפי הנפש לבוא לכאן לכמה שבועות. לחוות את ההשתוללות של הבדואים בכבישים. את הגניבות, האלימות והפרוטקשן. אני עוד סובלן. אבל הבדואים מתנהגים כמו חולי אלצהיימר. שמונה שעות ניהלתי איתם משא ומתן, ואז הם נעלמו. ושבועיים אחר כך הגיעו אליי והתחילו הכל מחדש כאילו לא דיברנו על כלום".
כ-50 אלף מבנים לא חוקיים קיימים כיום בנגב. מדי שנה נוספים להם עוד כ-2,000. ועדת גולדברג להסדרת התיישבות הבדואים המליצה להכיר בכפרים הבלתי חוקיים רק אם יש בהם כמות סבירה של תושבים, וכשדבר אינו עומדת בסתירה לתוכנית המתאר. כפרים שלא ניתן יהיה להכיר בהם, יוכלו לבקש העברה למקום אחר ויקבלו פיצוי בקרקע ובכסף.
"עשרות אלפי בדואים אומרים, בואו תציעו לנו פתרון, ואיש לא שועה אליהם", אומר ח" כ אורון. "החוק אמר, אם תתפנו, תקבלו קרקע חליפית בשווי 20 אחוז. ועדת גולדברג מציעה במקרים מסוימים להגיע אפילו עד 50 אחוז. ואני אומר, אפשר להגיע ליותר, בפרט כשמדובר בדור רביעי וחמישי המשרש את הבעלות, ובמיוחד כשהקרקע מצטמצמת והולכת כי היא צריכה להספיק לנכדים ולנינים".
מצב הפזורה בנגב פתיר בכלל?
"בכמה מקומות כבר הצליחו להגיע עם תובעי הבעלות על הקרקעות להסכם שהניח את דעת שני הצדדים. הבעיה היא שאין נכונות ממשלתית לטפל בבעיה הגדולה. רוב השרים חולפים על פני הבדואים בעיקר כשהם נוסעים לחופשה באילת. הם מורידים את החלון ואומרים לילדים שלהם, תראו איך הבדואים השתלטו לנו על האדמות.
"הם רק שוכחים לציין שמדובר בשבטים שהיו כאן לפנינו, והתפשטו לגבעות כי אין להם איפה לחיות. אז נכון שיש גם תראבינים, אבל הם לא מייצגים את כלל הבדואים בדיוק כפי שפיני בדש לא מייצג את כלל היהודים בדרום".
האזרח הלא מייצג בדש, 56, הוא מהנדס מכונות, חבר כנסת לשעבר (צומת), חבר מועצה זה 19 שנה, נשוי ואב לשני בנים, שגם הם נושאים נשק להגנתם, ולבת שמתגוררת בתל אביב.
חייו נעים סביב ציר אבטחה בלתי נתפס. 24 שעות הוא מסתובב עם שומר ראש. מצלמות הותקנו סביב ביתו. מדי בוקר רכבו נבדק על ידי חבלן, לוודא שלא הוצמד אליו מטען חבלה. בדש עצמו מצויד באם-16 מקוצר ובלחצן מצוקה מיוחד שיתריע, אם יותקף.
"היום הכלים שעובדים בשכונה החדשה לא מאובטחים. אף אחד לא רוצה להביא לנו חול. אף חברת שמירה לא מוכנה לשמור. אף קבלן משנה לא מוכן לעבוד פה. לפני חודש, שוטר ששמר על טרקטור באתר הבנייה הלך לשירותים. באו אנשי התראבין, תפסו את הטרקטוריסט, שפכו עליו בנזין ורדפו אחריו עם מצית.
"באו השוטרים לכפר ותפסו בחור צעיר, רחוץ, נקי. הלך לשטוף את עצמו מהבנזין. אמרו לו, למה אתה כל כך נקי? אמר להם, הייתי בשירותים. לפני כן בטח לא התקלח חודש, אבל בבית המשפט אמר 'אצלנו אחרי כל פעם בשירותים נהוג להתקלח', והשופט שחרר אותו על המקום".
גם בעומר יש לא מעט עבירות בנייה.
"אם יהודי מקים משהו לא חוקי, נניח תחנת דלק על הכביש, תוך שעתיים הפקחים אצלו. כששמתי ביציאה מעומר שלט 'הדלקת אורות חובה בחורף', בא מע" צ והוריד אותו תוך שעה. כשהקמנו אוהל מחאה בצומת, הגיע פקח וביקש לפרק כי הוא לא חוקי. אמרתי לו, 'תעוף לי מהעיניים, תסתכל על הגבעות מסביב. אחרי שתוריד את הכל, תבוא לדבר איתי על אוהל אחד'. חוצפה!
"מישהו מהפרקליטות החליט שאני גזען שמוציא צווי הריסה רק נגד בדואים. אמר לי, 'יש שמועות שיש בנייה לא חוקית גם בעומר'. אמרתי לו 'תת אלוף שמועתי, יש אצלי אולי, פרגולה לא חוקית, שכרגע לא בסדר העדיפויות שלי. יש מאה אלף בתים לא חוקיים בנגב, ואותך מעניין מחסן של איקאה? תפסיק לעצום עיניים, כי גם אם תכניס את הראש לאדמה כמו בת יענה, תחטוף בעיטות בישבן'".
מי עוצם עיניים?
"בתי המשפט. חיפשו את הלפלפים, הפחדנים הכי גדולים, ומינו אותם פה לשופטים. באחד הדיונים בדואי גידף את השופט. אמר לו, אינעל אבו אבוק. והשופט, במקום לזרוק אותו למעצר על ביזיון, הרים טלפון בשקט, מהר, מהר, תביאו עוד מאבטחים.
"אנחנו אוכלים חצץ, והשופטים יוצאים לפגרה. דוחים את הדיונים. וכשכבר מתקיים דיון מגיעים 20 בדואים עם זקן ומבט של רצח בעיניים, והם כל הזמן בתנועה. אם אני שם מצלמה מתחת לדוכן של השופט אני מבטיח לך שהרגליים שלו עם ויברציות".
מבתי המשפט נמסר בתגובה: "תוכן הדברים והסגנון בו בחר הדובר להתבטא אינם ראויים לתגובת מערכת המשפט".
אז מה הפתרון?
"המדינה צריכה לקחת שר בכיר עם תקציבים של מיליארדים וסמכויות ובית משפט מיוחד, ולהגדיר חמש שנים להעלים את הבעיה".
להעלים ?
"כשלבדואי יש 30 ילדים, אין סיכוי שהוא ייצא ממעגל העוני. אנחנו בעצמנו הבאנו להם פחי אשפה לכפר והם מילאו בהם חיטה. צריך לחנך אותם ולהשקיע ביישובי הקבע, לאלץ את הבדואים לעבור אליהם ולמנות לכל יישוב מזכיר שיהיה אחראי על היתרי בנייה ואיכות חיים. עד היום לא היו מסים, חשמל או חינוך. לכן הספיק לבדואים מאה שקל לחודש. אבל ביישוב מוכר, כשרמת החיים תעלה, לא תהיה להם ברירה אלא לצאת לעבודה.
"אף אחד לא רוצה לגרש את הבדואים מהנגב. הם חלק מאיתנו וצריך לחיות ביחד בצורה הכי טובה שאפשר. אני עצמי מטפל בבדואים יום-יום. למי שמגיע משהו, אשכב בשבילו על הגדר. אני עובד עם סטף ורטהיימר על תוכנית תעסוקה לבדואים. אם הם ילמדו ויעבדו, הבעיה תיגמר. הבנים לא יתחתנו עם עשר בנות ולא יעשו 30 ילדים.
"אני בעד להשקיע כמה שיותר בחינוך ובמקומות עבודה לבדואים. מבחינה אגואיסטית. ומצד שני, מי שלא ירצה לעבור, יקבל נבוט בראש. יפסיד את הפיצויים והרשויות יפסיקו לפחד ויטפלו בו ביד קשה. כמו שפינו גוש שלם של יישובים יהודים בצורה כוחנית".
דוח גולדברג המליץ להלבין רבים מהיישובים במקום להעביר אותם ממקום למקום.
"אז הוא לא עשה שיעורי בית. ועדת קוברסקי לפניו החליטה להלבין 7,000 מבנים לא חוקיים ושבזה העניין ייגמר. ב-2008 ועדת גולדברג המליצה להלבין 70-80 אלף בתים, וזהו. ב-2010 ועדת גולדברובסקי תלבין 800 אלף? זה לא מעשי וגם לא נכון לתת פרס על עבריינות בנייה.
"אז אני דואג קודם כל לבית שלי. לפחות בעומר, עד סוף השנה התראבינים יתפנו. הם לא ירצו להפסיד את כספי הפיצויים. ואז נהיה יישוב מוגן, ברמה גבוהה, אחלה של חיים. רק מה, כשנצא משערי היישוב החוצה נגלה שלא פתרנו שום דבר. כשנבקר אצל השכנים ניזכר שהנגב בצרות. רק כשהממשלה תתפכח, ותגיע למצב שכל השרים יילחמו לקבל את תפקיד שר הנגב, רק אז אני אדע שמישהו שם למעלה הבין את גודל הבעיה".
ממשטרת מרחב הנגב נמסר בתגובה: "במהלך החודשים האחרונים התרחשו ביישוב עומר אירועי פשיעה חמורים שכללו הצתות מבנים, משאיות וכלי רכב, סחיטה באיום של קבלנים, יידוי אבנים ועוד. כל האירועים בוצעו על רקע סכסוך קרקעות ממושך שקיים בין תושבי תראבין למועצת עומר.
"על רקע זה הורה מפקד מחוז דרום, ניצב יוחנן דנינו, על הקמת כוח משימה לטיפול מקיף ויסודי באירועים קשים אלו. זאת במטרה לשפר את תחושת הביטחון של התושבים, לאפשר את קיום עבודות הפיתוח על ידי הקבלנים ולהעמיד לדין את מבצעי העבירות.
"פעילות המשטרה במקום בוצעה על בסיס הערכת מצב מסודרת ובהתאם לנתוני הפשיעה במקום. פעילות המשטרה הובילה למעצר של כנופיה בת ארבעה חשודים תושבי תראבין, אשר כתב האישום שהוגש נגדם כולל 13 אישומים בעבירות חמורות".
נא להמתין לטעינת התגובות
