בגובה העיניים עם עודד דוידוף
הוא גדל בגבעה הצרפתית וגר בהרצליה. הוא רצה להיות שחקן כדורגל. הוא אוהב לבשל וחלם לפתוח מסעדה. הוא רוצה לפגוש את ניר ברקת ומתגעגע לחורף הירושלמי. 1,322 מילים עם עודד דוידוף (42), נשוי + 3, במאי בלי כיסא שהצלחה בשבילו היא לעשות מה שאוהבים
"רחוק מירושלים. היא קרובה לתל אביב שם נמצאת התעשייה שבה אני עובד, היא קרובה לים שאני מאוד אוהב. אני גר בהרצליה כבר חמש שנים. עברתי לתל אביב איך שסיימתי את 'בית הספר לקולנוע בירושלים', לפני 15 שנה. ירושלים יותר מגניבה".
ירושלים
"מזג אוויר נעים, אנשים, כל החברים שלי, המשפחה שלי, הילדות שלי, בית"ר, שזו הקבוצה שאני אוהב. אני מכיר את ירושלים ממש טוב, מכיר המון אנשים, המון חברים, זה הבית בעצם.
"אני מנסה לחזור לירושלים עם הסרטים שאני עושה, גם 'מישהו לרוץ איתו' וגם עם סרט חדש שאמור להתרחש בירושלים. לגור בירושלים נראה לי שלא אוכל כי כל העבודה שלי נמצאת בתל אביב, אז זה קצת מסובך".
כדורגל
"האהבה הראשונה שלי, אני מעדיף משחק טוב מכל סרט. אף אחד לא יכול להוציא אותי מהבית, לא משנה לאיזה סרט, כמו שיכול להוציא אותי גמר גביע המדינה, גמר גביע אירופה, או כל משחק קטן באירופה. זה מה שרציתי לעשות, מאז שאני זוכר את עצמי. מגיל שמונה אני משחק בבית"ר בקבוצות, אבא שלי גם היה מאמן, כל החיים שלנו היו סביב בית וגן וימק"א וטדי אחרי כן. הילדים שלי משחקים, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי".
הגבעה הצרפתית
"שם גדלתי. יש לי חברי ילדות משם שהייתי איתם בגן ועד היום הם החברים הכי טובים שלי, וזה אומר הכול. לפני שבוע לקחתי את הילדה שלי נעמי להראות לה את הגבעה הצרפתית, המקום כל כך השתנה, ביקרנו בבית הספר שלי ובבית הישן.
"בכל פעם שאני נוסע לרמות אני עובר בגבעה הצרפתית קודם. חלק ממה שמדליק אותי בלחזור לצלם בירושלים זה באמת הילדות שלי בגבעה הצרפתית. הסרט החדש, 'הדילרים', יתרחש בשכונת רמות, אבל הוא מספר את הסיפור של הילדות שלנו בגבעה הצרפתית, בשכונות.
"בגבעה הצרפתית פעם ראשונה בחיים שלי טעמתי ביסלי, שוקולד לבן, החברה הראשונה, משחקי וידאו. זו שכונה שמאוד אהבתי, אבא שלי גם היה מאוד פעיל בשכונה בתקופה שלא היה כלום. היה את רחוב ההגנה, המאבק והאצ"ל ואבא שלי היה מארגן תחרויות ספורט, הוא ארגן את מירוץ הגבעה והיינו מאוד מחוברים למה שקורה בשכונה. אני זוכר שבנינו מגרש כדורגל על הגבעה, חיינו בשלום עם עיסאוויה, היינו משחקים איתם כדורגל, היו לנו חמורים וחיות וזה היה נראה אחרת לגמרי מאיך שזה נראה עכשיו".
הלל פרקש
"חבר טוב, אני מת עליו, שיחקנו טניס ופינבול בשורש מגיל שש עד גיל 20, ההורים שלנו חברים מאוד טובים ולפעמים בשבתות היינו עולים לראות את המשחקים של בית"ר בימק"א מהבית שלו. הייתי לא מזמן ביום ההולדת שלו ב'אומן' והיה ממש כיף.
"היינו מבלים כל הזמן, לא הייתה לנו ברירה כי הוא היה מנג'ס שנבוא למועדונים שלו, 'האמבטיה', 'האומן', 'הבראתון'. עכשיו כשאנחנו באים לשם זה נורא כיף כי רואים את כל החברים מהעבר. האמת היא שאני יותר מתחבר לגלידה שלו. יושב, אוכל בשקט שם תוספות, הוא מזמין אותי".
דוד דוידוף
"האבא הכי טוב בעולם. ההורים שלי בכלל, אמא ואבא שלי כל הזמן איתנו, אפילו בצילומים, כשהייתי סטודנט, הם עשו את הקייטרינג. הם משחקים בסרטים, אבא שלי משחק בכל סרט שלי, איכשהו הם נורא השתלבו בכל העניין הזה הם מגיעים לכל הקרנה.
"אמא שלי תמיד אהבה סרטים, אני חושב שאהבה לאמנות ולמוזיקה מגיעה מהמשפחה, כל האחים שלי מוזיקאים, לאחי הקטן יש להקה שנקראת 'אטלנטיקה', רמי אחי שיחק ב'מישהו לרוץ איתו', ב'תמרות עשן' וב'הכול דבש'. איכשהו תמיד הוא השתלב בעבודה שלי".
"הדילרים"
"הסרט הבא שלי, שיצטלם בירושלים ויספר על הילדות שלנו. רמי אחי כתב אותו עם חבר שלו גיא אזולאי, זה סיפור שמשלב הרבה סיפורי ילדות שלנו, הוא מתרחש בשכונת רמות, אפשר להגיד שזה סרט אקשן אבל יותר שכונתי, יותר כמו 'ביג לבובסקי', אורי זוהר כזה, סרט קטן על שכונה. הסיפור הוא על שני חברה שהם דילרים של גראס. מקווה שעוד חצי שנה נתחיל לצלם, קיבלנו מימון מ'קרן ירושלים' ואני מקווה שנשיג עוד כסף, מה זה בא לי לעשות את זה".
קולנוע
"מרגיע, כיף לעשות, כיף לראות. זה חצי מהחיים שלי. תמיד נמשכתי לאמנות למרות שכשהייתי ילד שיחקתי כדורגל ואחרי שנפצעתי הגעתי לקולנוע במקרה, סם שפיגל היה בית הספר היחיד שלא דרש ממך בגרות או קורסים מיוחדים. בית ספר קטן ופרטי בלי הרבה לחץ של בחינות וכל מה שבא מסביב לדברים שלא אהבתי בלימודים רגילים. איכשהו הלימודים זה לראות ולעשות סרטים, שזה כיף. מהרגע שהתקבלתי לבית הספר התחלתי להתאהב בתחום".
סם שפיגל
"פעם לא קראו לו סם שפיגל, הוא היה נקרא 'בית הספר לקולנוע ירושלים', הלימודים שם היו נורא אינטנסיביים ומי שלא נכנס לעסק הזה ואוהב את זה אין לו סיכוי לשרוד שם. אני מאוד נכנסתי לעניין הזה, איך שאתה נכנס לבית הספר אתה מתחיל לעשות סרטים. אתה נמצא הרבה עם חברים ורוב העבודה היא שלך ושל החברים לכיתה, פעם אתה במאי, צלם, עורך. המורים היו מצוינים, יש שם את המורים הכי טובים וגם לימודי ההעשרה היו מעולים.
"מצד אחד יש לחץ של יצירה ועבודה אבל אין את הלחץ של
"מישהו לרוץ איתו"
"זה ספר שבפעם הראשונה שקראתי אותו חשבתי על זה שהוא צריך להיות סרט. 'מישהו לרוץ איתו' זה דוד גרוסמן בשבילי, שהוא סופר שאני כל כך אוהב, גרוסמן הוא ירושלמי ואני זוכר שבפגישה הראשונה כמו שירושלמים יושבים ומדברים, פתאום אני מכיר את מי שהוא מכיר, את אבא של החבר הכי טוב שלי שניהל את הספרייה ב'אגד' גם דוד הכיר, כי הוא ישב שם כל היום כשהיה ילד, ואיכשהו כל האלמנטים מתחברים וכשדיברנו על 'מישהו לרוץ איתו' דיברנו על המקומות שבהם הסיפור מתרחש וכמובן שהתחברנו לאותם מקומות ואנשים.
"זה היה מאוד מרגש, כל העבודה על הסרט הייתה כאילו אנחנו מכירים אחד את השני המון זמן, יש לנו את אותה שפה והיה בזה משהו קל וכיף. אני מאוד מתחבר למסר של הסרט, למה שהוא אומר לגבי נוער וסמים והקושי של נוער, זה עבד על המון בני נוער וכל אחד מצא את נקודת ההזדהות שלו עם הסרט הזה. זה מעניין שהוא די הצליח בעולם, הוא זכה בפסטיבלים, איכשהו הסיפור הזה של גרוסמן מדבר לכל אחד. נח סטולמן כתב את התסריט ואגב גם הוא ירושלמי, החיבור שלו עם דוד היה חזק גם כן, ונראה לי שזה בגלל המקום שאנחנו באים ממנו".
סינמטק
"שם הייתה לי את החוויה הכי גדולה בחיים שלי, זו הייתה ההקרנה של 'מישהו לרוץ איתו' בפתיחה של פסטיבל הקולנוע בירושלים, מול 6,000 צופים, מאוד מרגש".
פסטיבל הקולנוע בירושלים
"זה מתרחש במקום הכי יפה בעולם, הסינמטק בירושלים זה המקום הכי יפה שיש. בפסטיבלים יש משהו שהוא נורא כיף, זה סוג של פסטיבל שאני מרגיש בו בבית, אני מכיר את המרתפים של הסינמטק ואת מי שעובד שם שנים. הרגשה של גאווה כזאת".
ארי פולמן
"מאוד מוכשר, שיחק אותה. ושוב, אני חושב שארי הוא דוגמה למי שעושה את הדברים שלו מתוך אמונה ולא מתוך חשיבה על לזכות או לא לזכות באוסקר. הוא עושה את הדבר שהכי קרוב אליו וכנראה שזה הכי חזק. הוא יוצר מאוד חשוב".
פסקול
"במילה קולנוע זה קודם הקול ואחרי כן התמונה, זה כל כך חשוב. אני בא מבית מוזיקלי ובואי נגיד שכשאני מנסה לחשוב על בימאים שאני אוהב כמו סקורסזה, דיוויד לינץ וקופולה, וכשאני מנתח את הסרטים שלהם, למוזיקה ולפסקול יש מקום נורא חשוב. וגם אצלי, 'מישהו לרוץ איתו' זה סרט שהוא כמעט מחזמר, אני מתחבר מאוד למוסיקה בסרטים".
פרס האקדמיה
"נחמד לקבל פרסים, בעיקר כשאתה מקבל אותם ולמחרת. קיבלתי אתו הפרס על הסדרה 'הכול דבש'. ביום שהגעתי עם הפרס לבית נעמי הילדה שלי לקחה את הגביע שקיבלתי ושאלה אותי אם זה עשוי מזהב אמיתי, דפקה אותו על השיש וכשזה נשבר היא הבינה שזה לא מזהב אמיתי. זה כיף בעיקר לילדים, הם מבסוטים שיש לנו גביע בבית, מבחינה מקצועית אני לא יודע כמה משמעות יש לזה".
"הכול דבש"
"החוויה הכי גדולה הייתה באמת לעבוד עם פולי ושוש, פולי הוא אדם שאני כל יום מתגעגע אליו. הוא גם שחקן גדול, גם אדם מדהים. העבודה על הסדרה הייתה בשבילי משהו אחר, אף פעם לא עשיתי כזה דבר, זו עבודה עם אפיזודות, להתמודד עם עשרה פרקים, משהו נורא מסיבי בקצב אחר, אני בא מעולם של פרסומות שאתה מצלם בתקציבי ענק חצאי דקות ביום צילום שלם ויורד לפרטים הכי קטנים, משם עברתי ל'מרס טורקי', והמעבר לטלוויזיה ב'הכול דבש' היה נורא קשה, כי זה לצלם המון דקות ביום, המון חומר בלחץ היסטרי וזה משהו אחר ממה שאני בדרך כלל עושה, אבל זו הייתה חוויה מדליקה. יעל נורא מוכשרת עם איך שהיא כותבת ומשחקת, היא מצחיקה בטירוף. עכשיו הם עושים עונה שנייה ואני לא עשיתי אותה, כי עבדתי על 'תמרות עשן'".
פרסומות
"זה סוג אחר של עבודה, המון חשיבה פרסומית, העשייה היא בשביל לקוח, אתה איכשהו צריך לספק אותו וזה קצת שונה מסרטים שבהם אתה עושה משהו משלך.
"מצד שני זה נורא כיף כי זה מאוד יצירתי, אתה יכול לצלם היום ושזה יהיה באוויר אחרי יומיים, יש לזה פידבק עצום, שחקן שמשחק בפרסומת הכי קטנה יכול להיות יותר מפורסם משחקן שעשה כבר עשרה סרטים או משחקן תאטרון. שקע ותקע מדהימים, אהבתי לעשות את הקמפיין הזה, עשיתי את הקמפיין של דוד הכי טוב, הקמפיין של 'גולדסטאר'. אני בעיקר אוהב לצלם פרסומות עם שחקנים.
"אני חושב שפרסומות צריכות להיות מצחיקות, עשיתי עכשיו את הקמפיין עם שי אביבי ל'ויזה', ובדרך כלל כשלוקחים אותי לעשות פרסומות זה דברים קומיים, כי זה מה שאני".
קמפיין בחירות
"זה מזעזע, זה מלחיץ, זה שקרי. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני עושה משהו ומוכר את נשמתי לשטן. כל מה שהם מבטיחים הם בסופו של דבר לא מקיימים, אתה מתחיל לעשות את זה באמונה שלמה ובגלל האמונה הזו אתה נכנס ללחץ ולחרדות, ואתה עושה עשרות סרטים ויומיים אחרי הבחירות, כל מה שהאמנת שאנשים מאמינים בזה מתפוגג.
"פגשתי אנשים מדהימים שם כמו איתן כבל, אופיר פינס, שלי יחימוביץ', שנורא התחברתי אליהם, אבל בסופו של דבר כל הנאומים חוצבי הלהבות והישיבות והאני מאמין שלהם ועל מה הם לא יוותרו, אין לזה שום משמעות".
היצ'קוק
"אני הכי אוהב אותו, כי הוא יודע לספר סיפור הכי מעניין. דרך אגב גם הילד שלי בן השמונה מת עליו, יש לו פוסטר ענק של 'מזימות בין~לאומיות' בחדר.
"הוא פשוט עושה סרטים בלי הדאווין, זה לא פוליטי, לא מתחנף וזה סיפור מתח נקי מפוליטיקה מהתחנפויות, כושר ההמצאה שלו. כל סרט הוא ממציא משהו חדש, משהו שלא ראו, וזה מה שהכי מושך אותי בקולנוע".
דפנה לוין
"אהבת חיי. נפגשנו בבית ספר ומגדלים יחד שלושה ילדים".
דת
"אני מאמין אבל לא עושה בשביל זה כלום".
בימוי
"אינטואיציה. אין לי שיטה, בעיקר אני מרגיש שזה משהו שקורה על הרגע, אתה יכול לדמיין הרבה דברים אבל בסופו של דבר אתה תלוי בכל כך הרבה גורמים, בעיקר בארץ.
"כשאתה עושה סרטים אתה כל כך מוגבל בתקציב, זמן ושחקנים, שבסופו של דבר מה שהכי חשוב בעיניי זו אינטואיציה. התחלתי לביים איך שיצאתי מבית הספר ואני עושה את זה כבר 15 שנה".
כיסא במאי
"אין לי, אף פעם לא היה לי, לא יוצא. מביאים לי קוב, זה ארגז כזה ששמים עליו ספרים או איזה סלע, אני אוהב לעמוד נורא קרוב לשחקנים, אז אין לי כיסא כזה, אני לא מסוגל לשבת לרגע אז או שתולים לי מוניטור על הצוואר, או שאני כל הזמן זז כמו איזה נודניק".
שחקנים
"הכי חשוב, יותר מהבמאי, כי במאי כמה שהוא לא יהיה טוב, אם השחקן גרוע אז אין מה לעשות. בסופו של דבר זה כמו כדורגל, אתה יכול להיות המאמן הכי טוב בעולם אבל אם השחקנים שלך לא שווים זה לא יעזור לך. שחקנים בשבילי זה גם חברות, רוב השחקנים שאני עובד איתם אנחנו מכירים מעבר לעבודה, איכשהו הקשר בינינו הוא נורא חברי, מדובר באנשים שחשוב לי להכיר אותם מעבר לכך שהם באים לאקשן וקאט".
בישול
"אוהב מאוד, יש לי אחות שפית ואמא שפית, בואי נגיד שכל החברים שלי היו אוכלים אצלנו בבית וגונבים לי את הסנדביצ'ים בבית ספר. זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, גם אני מבשל ואוכל בוכרי זה האוכל האהוב עליי. פעם חלמתי על לפתוח מסעדה, הלוואי, אין סיכוי שאני אהיה השף, אני אוכל במסעדה".
ניר ברקת
"רוצה לפגוש אותו. יש לי הרבה על מה לדבר איתו, התעשייה בתל אביב מורכבת מהמון ירושלמים, זה לא אחד או שניים, זו כמעט חצי תעשייה ואני לא מדבר על עצמי, המון במאים והמון יוצרים, ונראה לי מוזר שהוא לא יזם איזושהי פגישה עם כל האנשים האלה וניסה ליצור איזשהו שיתוף פעולה בין כולם.
"נורא בא לי לפגוש אותו ולדבר איתו על העיר, כי נראה לי שהוא יוכל להפיק מזה תועלת, היו גם כל מיני דיבורים כאלה בהתחלה אבל לא יצא מזה כלום. אני שמח שהוא ראש העירייה, אבל אני מאוד מאוכזב שבסופו של דבר כל מה שאנחנו שומעים בזמן האחרון זה אם יהיה כביש עוקף או לא.
"כאילו שום דבר לא השתנה מאז שהיינו ילדים, אני זוכר שהיינו הולכים להפגנות נגד סגירה של כבישים בשכונה, נגיד ברמות אשכול רצו לסגור איזה כביש יצאנו להפגין וחטפנו מכות. אני מרגיש גם משיחות עם חברים שלי מירושלים, שהם לא רואים את השינוי המיוחל ומרגישים שמה שקורה בעיר קטנוני".
חומוס
"מת על חומוס, החומוס בירושלים שונה מתל אביב, הוא פחות חמוץ, ביפו החומוס טעים אבל חמוץ. עכשיו פתחו בתל אביב כמה מקומות אבל אין כמו חומוס בירושלים, אין מה לעשות. אני מתיישב ב'פינתי' ואני מכיר את בעל המקום מאיר נורא טוב והוא מתיישב לידי פתאום ומדברים כולם יחד. זה משהו אחר, אווירה של שכונה יותר".
חדר כושר
"לא עושה".
בית"ר ירושלים
"יחסים של אהבה ושנאה. זה לא קל להיות אוהד בית"ר, מתסכל, לפעמים אני מנסה לחשוב מה הקטע שלהם. נורא מעצבן אותי מה שקורה שם עכשיו, מצד שני אני אוהב, זו אהבה, זה כמו משפחה - אתה אוהב אותה, אין לך ברירה. אפילו אם מעצבנים אותך, בסוף אתה אוהד בית"ר.
"יום אחד הבן שלי חזר מבית הספר אוהד מכבי תל אביב. ישר לקחתי אותו ואת נעמי לחדר לשיחה והסברתי להם שאנחנו אוהדי בית"ר, לא משנה מה קורה בכיתה. עשיתי להם שיחה של שעה ואז לימדתי אותם כמה שירים של בית"ר, שירי עם מוכרים, תפילות והוא נהיה אוהד שרוף של בית"ר. אין מה לעשות, זה בדם. כמה שהם לא יפגעו בך, והם פגעו באבא שלי כשאימן את בית"ר, זה לא אנשים קלים מי שנמצא שם, אבל זה משהו שבאמת בנשמה".
טלנובלות
"לא מעניין".
הצלחה
"אני רוצה להצליח, אני חושב שהצלחה זה לעשות את מה שאתה אוהב, ואיכשהו בשנים האחרונות אני מצליח להגיע לזה, מאוד נהניתי לעשות את כל הפרויקטים האחרונים שעשיתי והם היו פרויקטים שייכנסו לתרבות ויזכרו אותם. אולי זו הצלחה".
עודד דוידוף
"אבא של נעמי, אודי ונגה, מישהו שרצה להיות שחקן כדורגל ונהיה במאי".
נא להמתין לטעינת התגובות
