מסיבות, נדל"ן וישעיהו ליבוביץ: דרכו לצמרת של אלון קסטיאל
כשאלון קסטיאל הלך ללמוד חשבונאות, בבית התפלצו. משפחת המעצבים לא האמינה שבמקום פרח צמח להם בגינה טור הנדסי. מאז הפך קסטיאל לאחד מאנשי הלילה הבולטים והמעניינים בעיר. מכירים עוד בעל מועדון שחלק את ילדותו עם כבשה וצב ים?
יש לך הרבה חברים?
"את לא יודעת עליי כלום, הא?"
לאלון קסטיאל, או-טו-טו 29, יש בפייסבוק, נכון לרגע כתיבת הכתבה, 4,964 חברים, ובטח עד הבוקר יהיו לו עוד 30. עם החברים האלה הוא חולק תמונות שלו, בהן הוא בדרך כלל נראה עם דרינק ביד, חיוך על הפנים, ובחורה יפה תחת הזרוע.
אלון קסטיאל. חושב עכשיו כדי לסדר את מחר צילום: ראובן קסטרו
מפעם לפעם הוא חולק גם הגיגים כמו "מזל שהכול יחסי. הצלחה, כרס, אושר, עושר, חזה, אינטליגנציה. תמיד יש לך דמות נחותה ממך להשוות ולהתנחם. אחרת היינו משתגעים".
בכל מקום שהוא מגיע אליו כולם אומרים לו שלום, כולם מחייכים אליו. אלון אוהב אנשים. יש לו מבט בוחן וסקרן, והכל מתנהל אצלו בנינוחות ובשקט של מישהו מבוגר הרבה יותר מגילו. הוא אוהב לשבת על הבר במסעדות, ולצאת בכל ערב לשתות. כשאני מציינת בפניו שהוא לא עושה רושם של בליין טיפוסי, הוא מרוצה מאוד.
אלון הוא בנה של משפחת קסטיאל הנודעת, הבעלים של רהיטי הבוטיק וחברת העיצוב. יזם חרוץ, יצירתי וסופר שאפתן. הוא אחראי לפרויקטים רבים, בעיקר של יזמות נדל"נית בתחום חיי הלילה של תל אביב.
בבעלותו שלושה מועדונים - האפרטמנט 98, הסאבלט ומועדון זמני ללא שם ששכן בכיכר אתרים ונסגר. היו גם פרויקטים מסוג אחר: שני לופטים מעוצבים, אחד ברחוב שוקן והאחר ברחוב התחיה; מפעל טקסטיל שהוסב למגורים בקיבוץ גלויות; וגלריה בשם "החדש והרע", שפתח עם צ'יקי ארד ויהושע סיימון, שהתמחתה, במתכוון, באמנות בלתי מסחרית בעליל.
התכנסנו בעצם כדי לדבר על הסאבלט, הפרויקט האחרון שלו ושל שותפיו, בר קיץ השוכן על גג בית גיבור וצמוד למלון דן פנורמה, אבל מהר מאוד אני מגלה שלאלון לא ממש מתחשק להתעסק בזה.
"היה מעניין אותי אם היית באה לדבר על הסאבלט לפני ארבעה חודשים, כשעבדתי עליו. עכשיו הוא פתוח כבר חודש, וזה כבר נגמר מבחינתי".
העיניים של אלון, שתחומות טוב-טוב מאחורי עדשות פלסטיק שחורות מעוצבות, נמצאות אחת פה, ואחת בעתיד.
זה לא מאוד ישראלי, להסתכל קדימה רחוק כל כך
"חייבים", הוא עונה. "חייבים לחשוב עכשיו כדי לסדר את מחר".
באמת נדמה שאלון הוא ארכיטקט נהדר של החיים שלו ובכלל, וזה בלי שלמד אדריכלות אפילו יום בחייו. הוא התכוון להירשם ללימודי היסטוריה וספרות באוניברסיטת תל אביב, ולבסוף החליט ללכת על ראיית חשבון, כלכלה וניהול. המשפחה התפלצה. בני שבט קסטיאל הידוע, אמני עיצוב בלבם ובנפשם, לא האמינו שבמקום פרח צמח להם בגינה הפרטית טור הנדסי.
"הייתה לי ילדות עשוקה", הוא מחייך, "ברמת השרון. היינו כביכול בורגנים טיפוסיים, אבל בחיים לא נסענו לסקי או לקלאב. אני בכלל לא אוהב סקי. תמיד הייתי ילד טוב, ואף פעם לא מרדתי".
אפילו לא בגיל ההתבגרות?
"בגיל ההתבגרות ההורים מרדו בי. אבא שלי רצה לקנות אופנוע, ואני לא הסכמתי לו".
ילדות עשוקה ברמת השרון
את בית קסטיאל אלון מצייר בצבעים מאוד מאוד פסטורליים. היו שם המון חברים, הרבה שמחה, קצת סמים ("לא נגעתי אף פעם. עד היום אני רק שותה"), ובעיקר חיות.
משפחת קסטיאל. "המון חברים, הרבה שמחה, קצת סמים" צילום: אריק סולטן
"היינו רצים עם ארבעת הכלבים שלנו ברחובות, וגם הכבשה כרמלה, שחשבה שהיא גם כלב, ונראתה קצת כמו כלב דלמטי, הייתה דוהרת אתנו. בדילוגים. תשאלי אנשים, כל רמת השרון הכירה את כרמלה. היא הייתה אתנו הרבה שנים. כל גני הילדים בסביבה היו מגיעים ללטף אותה".
חוץ מכרמלה היה גם חמור, וצב ים שגר בבריכת השחייה. אלון וחבריו מצאו את הצב ברחוב יום אחד, והבהילו אותו אל הווטרינר.
"הוא היה די מופתע לראות צב כזה, ואמר שהוא בטח ברח מאיזה אקווריום. שאלנו אם אפשר לגדל אותו בבריכת השחייה, והוא אמר שכן, רק
שנשתדל למעט בכמות הכלור. בריכת השחייה עבדה על מלח, אז זה היה בסדר. הבעיה היחידה הייתה שאם לא נתת לו נקניק לפני שנכנסת למים, הוא היה אוכל אותך".
לדבריו, כנער הוא היה שונה. שתי דמויות נערצות עליו מאוד היו הזמר בוב דילן ופרופסור ישעיהו ליבוביץ'. הוא השתתף במפגש עם ליבוביץ' שנערך בירושלים, זמן קצר לפני מותו, וכשזה נפטר, שמח כל כך שהספיק לראות אותו, והזמין מיד כרטיס למופע של בוב דילן באירלנד, על כל מקרה שלא יהיה. כשהחברים היו קוראים לו לבוא אתם לים, אלון בדרך כלל נשאר בבית, וקרא.
בין ליבוביץ' לספרים, נשמע קצת כמו ילד כאפות, לא?
"לא, כי אף פעם לא הייתי חנון, ותמיד היו לי חברים, פשוט מעולם לא אהבתי לבזבז את הזמן שלי. אני ממש זוכר את הרגעים האלה שעצרתי ואמרתי - לא, אני נשאר פה עכשיו לקרוא את הספר הזה כי הוא נראה לי חשוב. וזה באמת היה חשוב. בלי לקרוא, בלי ללמוד, אתה לא יכול להתקדם בחיים".
אלון לא מפסיק להתקדם. הוא לא נח, לא מתבטל, ומתעב בזבוז זמן. טלוויזיה הוא לא רואה ("רק לפעמים קצת דוקומנטרי או סרטי איכות"), גם אחרי אירועי ספורט הוא לא עוקב, ובוודאי ובוודאי לא משחק בפלייסטיישן. "מי שמעביר שעות מול המסך במשחקים בפלייסטיישן לא יכול להגיד לי שהוא רציני. נכון שכדי להצליח צריך מוטיבציה גדולה, אבל צריך גם לא להיות עצלן".
בכל זאת, לא כל אחד שיפסיק לשחק פלייסטיישן יגיע להצלחה שאתה הגעת אליה.
"לא יודע, אבל מה שבטוח זה שהוא יצליח להתקדם הרבה יותר קרוב למטרה שלו".
בכל יום, כשמתחיל להחשיך, אלון מרים טלפון לחברים ושואל איפה הולכים לשתות בירה. רק לא להיות מסוגר בבית. כשאני שואלת מתי חווה את הבדידות שהוא נרתע ממנה כל כך, וממלא אותה במיזמים ובמקומות בילוי לרוב, קשה לו להיזכר. "בצבא", הוא אומר לבסוף. "הייתי שלוש שנים באוהל, ואין מצב שאני חוזר על זה".
אז לא תפתח בקרוב מקום שנקרא "האוהל".
"ממש לא. דרך אגב, יש מקומות שקוראים להם 'האוהל', בעיקר בפריפריה".
ולצאת בכל ערב לא נחשב בעיניך בזבוז זמן?
"זה ממש לא בזבוז, זאת אינטראקציה חברתית מהנה וחינוכית. זה יכול לתרום לחיי המין שלי, לעבודה שלי, ולפעמים מישהו אומר איזה משפט גאוני שיישאר אתי עכשיו שנה. אני גם קורא הכול. את כל העיתונים. גם זה לוקח המון זמן. אני כמו נרקומן. כל יום. גם כשהכול זהה. נחשפתי להרבה דברים ככה. ממודעות לידיעות על העולם ועד קישורים עסקיים".
אם ככה, אתה לא רואה "כוכב נולד", אבל אתה קורא על זה למחרת בבוקר באדיקות.
"כן. חד וחלק. קורא ומתעמק".
אגב , אתה רוקד?
"מה, השתגעת? בחיים לא. ברמה פתולוגית. לשלוח ידיים לכל כיוון זאת תופעה שממש מתמיהה אותי כל חיי".
כסף זה שום דבר
החיים זה כאן ועכשיו. וגם מחר. אתמול, לא כל כך. אלון עושה כמיטב יכולתו שלא להיות רגשי או סנטימנטלי. למעשה, ההחלטה שלא לקחת את החיים יותר מדי ברצינות ו"לעשות דרמות מדברים" היא אצלו מודעת.
קסטיאל. "זה שטותי להיכנע לכימיה שמתרוצצת לנו בראש" צילום: ראובן קסטרו
תגיד, אתה מתעניין בפוליטיקה?
"כרגע יש לי אספירציות תל-אביביות ותו לו. אז בינתיים לא".
נדמה לי שיש לך מבנה אישיות מתאים.
"באמת? אז את אומרת שאני דפוק אמיתי", הוא מחייך. "יש לי קור רוח, זה כן. אני משתדל לא לקחת דברים קשה, לטוב ולרע".
ואתה לא מקנא באנשים שחיים את הקצוות?
"לא. הייתי ככה עד לפני עשר שנים".
ואז מה קרה, שברו לך את הלב?
"ממש לא. זה פשוט שטותי בעיניי להיכנע לכימיה שמתרוצצת לנו בראש. צריך לדעת לשים לה גבולות. אני אף פעם לא בדיכאון, אבל אני גם לא נותן לעצמי להיות באופוריה. מכיתה ז' בערך, כל שנה בחיי טובה יותר מהקודמת. ואני פוחד שיבוא יום ואני אחטוף כזאת זפטה... בעצם, אולי כבר היה כדאי לחטוף אותה עכשיו, ולא לחכות עוד עשר שנים של קפיצות מדרגה נחמדות כאלה, ולקבל את זה כמו פסנתר בראש".
על השאלה מה זה כסף בשבילו, אלון עונה את התשובה הבלתי אפשרית והכמעט רוחנית, "שום דבר", אבל הוא מבין שאם היה לו פחות, בשלב כלשהו של חייו, הגישה לנושא הייתה שונה.
בכל זאת, יש לך מספיק? אתה צריך עוד?
"אני אשמח לעוד, מסיבה אחת פשוטה: שזה מאפשר לך לממש פנטזיות ודברים שאתה רוצה לעשות. אני כמעט ולא מבזבז, האמת. במובן היום-יומי אני לא צריך עוד. על הבירות שאני שותה אני גם ככה לא משלם, אז זה פתור, ולאספרסו וסודה בבוקר יש, ואין לי צורך לגור באיזו דירת פאר".
לאחרונה , הוא גאה לספר, מכר את הרכב שלו באקט של סלידה וגועל מהמצב הנורא של הפקקים והתנועה בעיר. "שמתי לב שאתה משרת את הרכב שלך יותר שעות משהוא אותך". מאז הוא מתנייד בדרכים אחרות. "אופניים זה כלי מדהים שהתאהבתי בו, יש לי קורקינט ממונע נחמד, ישנם הרכבים של המשפחה שאני נעזר בהם, שהם לא שלי".
אבל לא אוטובוסים, מיניבוסים וכאלה.
"לא, האמת היא שלאוטובוס עוד לא הגעתי. זה אטי ולא נוח".
אילו פנטזיות היית מממש עם עוד כסף?
"הייתי עושה פרויקטים שכרגע הם גדולים מדי, אבל זה לא בוער לי. אנשים מוציאים עשרים מיליון דולר על יאכטה, נגיד, ובכסף הזה אפשר לעשות שני דברים - לתרום או לבנות פרויקט נדל"ן. שני הדברים האלה מהנים יותר מיאכטה מטופשת. מי צריך את זה? זה בעיקר בשביל לאותת בסביבה. ודווקא אין פה בתרבות את הלאותת יותר מדי.
"אני רואה את זה במועדונים שלי, שכשבאים תיירים הם מנסים לפלס את דרכם בדולרים. זה מגעיל אותי מאוד כשמישהו מנסה לתפוס שולחן או להשפיע על המוזיקה של המועדון בעזרת טיפ של חמישים דולר. לשמחתי, זה לא עובד פה ככה".
אבל בחורה יפה יכולה תמיד להשפיע.
"כן. נכון, בעניין הזה יש מה לתקן בתל אביב, וזה מפריע לי. זאת אפליה לרעה. זה מפריע לי יותר מלרוב הבנות, אני חושב. אני שונא בנות שוביניסטיות. אמר פעם ישעיהו ברלין שהמהפכה החשובה ביותר באנושות היא המהפכה הפמיניסטית.
"בהתחלה זה נשמע לי מופרך, אבל הוא צודק. מדובר פה בחצי מהאנושות, נשים שפשוט שמו אותן במדרגה משנית. תחשבי כמה כוח זה היה יכול לתרום, היצירתיות הזאת, המחקר הזה, בתרומה מדעית, ביצירה ספרותית או בהקמה של חברות. זה פשע".
הכול טוב ויפה, אבל בחורות בלונדיניות ייכנסו אצלך ראשונות במועדונים.
"נכון, אם כי לא באופן לא מובהק. כנראה לבד אני לא יכול לעשות את המהפכה".
בן דודי טיוהר
כשקסטיאל מתכנן את המקומות שלו הוא לא עובד עם ארכיטקט. הוא מגיע עם צוות של פועלים, מסתכל בחלל, ומתחיל לעשות בו שינויים. לפעמים הוא נעזר בראש המשפחתי, כמו שהוא מכנה את זה, אבל זהו. מעבר לכך, כל הפרויקטים שלו הם פשוט עבודת פיסול דינמית בחלל.
מועדון הסאבלט צילום: קארין מגרונינסקי
"אני מסתכל ואומר לפועלים: טוב, פה תפתחו חלון, את הקיר הזה תורידו, ואחרי עשר שעות אני חוזר ורואה מה קרה. לפעמים אני מתחרט, אבל אני כבר יודע שגם זה חלק חשוב בתהליך, ואני יודע להגיד לעצמי: 'אלון, עשית טעות, בוא תתקן אותה'.
"יש הרבה אנשים שהגאווה שלהם לא נותנת להם להודות בטעויות, ואז הם נשארים עם החור הזה במקום קיר לנצח. וזה רק עניין של גאווה, כי היום, עם הגבס, קל מאוד לבנות בחזרה. מה זה כמה אלפי דולרים בפרויקט נדל"ן ענקי? זה כלום".
החלק המרגש ביותר בתהליך, לטענתו, הוא דווקא לא מציאת אתר חדש לשיפוץ, אף שגם שלב השיפוץ חביב עליו מאוד, ובטח לא הרגע שהמקום מושלם בו.
"היות שמשא ומתן בעולם הנדל"ן הוא דבר מתיש ומייגע מאוד, ויכול ליפול על שטויות ברגע האחרון בגלל דברים שאת לא מאמינה, המהומות באיראן למשל, כי בעל הנכס נזכר שיש לו שם איזה בן דוד, אז הרגע הכי מרגש הוא הרגע אחרי חתימת חוזה. כשאתה יודע שעכשיו זה בטוח. בדרך כלל אני מתלהב כל כך שנותנים לי את המפתחות כמה ימים קודם לכן, רק כדי להסתכל, ועד שהכול חתום אני כבר מספיק לפתוח איזה חלון".
איך אתה מרגיש כשאתה מוצא מקום שאתה רוצה לבנות בו?
"אני מתחרמן. וכמה שיותר חירבה, ככה זה מחרמן אותי עוד יותר. אם יש שם ג'וקים מתים וגוויות של עכברים, בכלל טוב".
וכשמקום שלך נסגר, אתה עצוב?
"קודם כול, רק מקום אחד שלי אי פעם נסגר כי הוא קיבל צו מהמשטרה, ומה שנסגר כנראה היה אמור להיסגר. כל הפרויקטים האחרים נמכרו או שהיה להם תאריך תפוגה מראש, כמו הגלריה עם צ'יקי ויהושע סיימון או הסאבלט, שהוא בהגדרתו בר של קיץ ואחריו חוזרים לאפרטמנט. "חוץ מזה, המקומות האלה הם לא אני. יש עסק, ויש בעלי עסק, וההפרדה ברורה מאוד".
אין חלק ממך בהם? אתה לא מעורב רגשית?
"אני לא כל כך אוהב את הביטוי הזה. זה עסקים. מה, אם הייתי מזהה הזדמנות עסקית לפתוח מפעל לחמוצים, זה ישר היה אומר עליי שאני בן אדם חמוץ?"
אולי.
"לא, זה היה אומר שזיהיתי הזדמנות וניצלתי אותה. אל תביני לא נכון, אני אוהב את המקומות שאני פותח. אני משקיע בהם הרבה, ויש לי רצון לתרום לעיר שלי, ולשפר בה כל מיני דברים, אבל אני תמיד ממשיך לדבר הבא. כרגע אני כולי עם הפועלים הסינים בבן יהודה".
סליחה?
"אני עובד שם על פרויקט חדש. סטודיואים למשרדים מגניבים. קומת משרדים לחברות לא קונוונציונליות כמו סטארטאפים קטנים, משרדי עיצוב, משרדי פרסום וכאלה".
אגב ,האדם הרחוק ביותר בעולם מקצב החיים של קסטיאל הוא דווקא בן דודו של אלון, המדריך הרוחני המכונה טיוהר. "את מתכוונת למשה?", הוא צוחק כשאני שואלת עליו. "טיוהר הוא גורו גדול מאוד. הייתי אצלו בפאצ'ה-מאמא, שזה כפר רוחני במטע אבוקדו ענקי בקוסטה ריקה. יש שם מאות אנשים שהולכים אחריו. זה די מדהים. אני מעריך מאוד אותו ואת מה שהוא עושה, אפילו שאני חייב להגיד שהקטע הרוחני לא מדבר אליי".
בדקת את זה?
"אני בודק הכול. יש לי סקרנות קיצונית, זאת אולי התכונה הכי חזקה שלי. אז כן, קראתי על זה הרבה, אבל עוד לא נולד הגורו שיתפוס אותי".
אלון מתייחס אל טיוהר בעיקר כאל יזם מוצלח, וזו תכונה משפחתית ככל הנראה, כי הוא מספר לי שגם בצד השני של המשפחה, הצד שחזר בתשובה, יש לו בן דוד שאחראי לכל טנקי המצוות, אותן מכוניות גדולות עם מערכות הכריזה הרעשניות שקופצים מתוכן בכל רמזור אדום עשרה חסידים משולהבים. "גם זאת יזמות", הוא אומר.
חשבון פתוח עם העירייה
על תל אביב הוא שמח לדבר תמיד. "אני פטישיסט של תל אביב. מאוהב בעיר הזאת. מגיל צעיר הייתי לוקח לפה קו 24, לקינג ג'ורג', בכל הזדמנות. עד היום אני לא אוהב לצאת מהעיר ליותר מכמה ימים.
קסטיאל. "בחיי הלילה פה יש משהו קצת שטחי" צילום: ראובן קסטרו
"כשעבדתי במשרד לנדל"ן באירופה ובארצות הברית, לא התווכחתי אתם על שום תנאי בחוזה, לא שכר, לא שעות, רק התעקשתי לחזור הביתה לתל אביב בסוף כל שבוע. דווקא את חיי הלילה פה אני אוהב פחות".
מפתיע.
"כן, יש פה משהו קצת שטחי. גם ביום, אבל בעיקר בלילה. המקומות שאני כן אוהב, וזה אולי יגרום לכמה הרמות גבה, אלה הפרוזדור, קפה מרסנד והפיקוק למשל.
עם עיריית תל אביב יש לו חשבון פתוח. "אני נמצא בחזית המאבק בעולם הנדל"ן ובחיי הלילה", הוא אומר. "הייתי שמח אם כל ההיבט הביורוקרטי של פתיחת העסק לא היה לוקח 30 אחוזים מהמאמץ הכללי, ומנגד, אם השחיתות וסבך התכנון בבית הנדל"ן היו שואפים למינימום כי כרגע נראה שנהנים שם לתקוע מקלות בגלגלי היזמים.
"כל עסק, מפלאפל עד תחנת דלק, נכנס לסבך חסר היגיון של מערכת רישוי עסקים שלוקח עשור ודורש משאבים ניהוליים וכלכליים עצומים. זה מטרפד לנו לא מעט מיזמים יפים בעיר". יותר מזה הוא מעדיף לא להרחיב או להגיב. "בשביל מה לי להסתבך?"
נראה שקסטיאל מצליח, רוב הזמן, לא להסתבך, או שהוא פשוט יודע היטב איך להחליק את דרכו באלגנטיות מחוץ לפלונטר. ככה או ככה, לא ניתן להתכחש לעובדה שכולם רוצים להיות חברים שלו.
בתחושה שלך, בפנים, יש לך הרבה חברים?
"יש לי כמה חברים טובים והמון המון מכרים. ואלה, כמעט תמיד, שני דברים נפרדים".
זה לא מתיש, כל האנשים האלה בכל ערב?
"לפעמים, אבל בגדול אני מת על אנשים חדשים. הרבה פעמים אין לי כוח לשבת עם חבר שאני מכיר כבר 28 שנה כי אני יודע בדיוק מה המשפט הבא שהולך לצאת לו מהפה. אני מעדיף שתבוא איזו בחורה ותספר לי משהו חדש".
מה עם זה, באמת? עם בחורות?
"מה אתן? הכול בסדר, תודה".
יש לך חברה?
"לא, אני רווק בודד וגלמוד. הכול בסדר".
אז מה בסדר כל כך?
"יהיה בסדר".
בכל זאת, בן אדם כמוך, מתוכנן כל כך, אתה רואה קדימה משפחה? ילדים?
"כן. מתישהו בעתיד יהיו לי שני ילדים וחצי ובית בפרוורי רחוב מאז"ה".
שזה יוצא רחוב בלפור.
"נכון. ותהיה לי אישה אינטליגנטית וחמישה כלבים ורבע, ואז אני מניח שאני איאלץ להישאר יותר בבית".
נא להמתין לטעינת התגובות
