תערוכה: 50 שנות קריקטורה על העיר המסובכת בעולם
לרגל תערוכת 50 שנות קריקטורה על ירושלים, שתיפתח היום (ד') במוזיאון מגדל דוד, שוחחנו עם טובי מאיירנו על העיר ("מרימה לך להנחתה") ועל קריקטורות בארץ ("אין שום לויאליות כלפי השלטון"). הפעם יש מלים - והרבה
גשר קלטראווה, 2008, שי צ'רקה. הקריקטורות המובאות בכתבה לקוחות מתוך התערוכה איור: שי צ'רקה
"דתיים-חילוניים, ערבים-יהודים, כל עניין מצעדי הגאווה, הטיפוסים השונים בעיר. כל הקריקטוריסטים החשובים עשו באיזשהו שלב איזושהי עבודה על ירושלים", מספרת בלהט שוש יניב, מנהלת מוזיאון מגדל דוד, שבו תיפתח מחר (ד') התערוכה "ירושלים בקריקטורה - קווים לדמותה".
התערוכה משרטטת, תוך שימוש מושכל בסאטירה חביבה, את פניה הרבים והמגוונים של העיר, על בעיותיה, מורכבותה וקסמה הביזארי לעתים.
"קריקטורות הן נושא שמאוד מעניין אותי. במסווה של עניין ילדותי זו אמירה מאוד חזקה. לפעמים ציור אחד חזק שווה אלף מילים, כמו שאומרים על תמונה. דווקא שם יש אפשרות להעביר מסר חד שככה נכנס ישר לבטן", מוסיפה יניב.
ובאמת, אם נבחן קריקטורות במהלך ההיסטוריה ונתבונן בנושאים השונים המהווים את בית הגידול של אותה אמנות חשובה, יש להודות שזה מעט מפליא שלא חשבו על תערוכה מסוג זה עוד קודם. אפילו אבסורדי. בתור עיר המוגדרת על פי הניגודים הקיימים בה - דתיים, חברתיים, פוליטיים או אידיאולוגיים - אין ספק שמדובר בקרקע פורייה ביותר לאמנות הקריקטורה, שעיקרה טקסט ויזואלי ביקורתי.
עם זאת, בניגוד לאזרח הפשוט שיכול להביע דעה, לבקר ולהעליב בחסות חופש הביטוי, בשביל הקריקטוריסטים לא מדובר בעניין פשוט. אותה אווירה טעונה שהופכת את ירושלים למושא סאטירי כה מוצלח מציבה בפני הפועלים בה אתגר מעניין, שכן לצד הציניות עליהם להפגין רגישות ואת הביקורת שלהם לתבל בהתחשבות. כבר לא נשמע כל כך כיף, הא?
כוכבים בשמי ירושלים
בתערוכה, שתיפתח היום (ד') בשיתוף המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון, יוצג מבחר מרשים של קריקטורות מבית היוצר של כ-60 מטובי המאיירים במדינה. הקריקטורות צוירו כולן בהשראת הבירה והמתרחש בה היום ובמהלך ההיסטוריה. בין המציגים ניתן למצוא את מישל קישקה, שמוליק כץ, דניאלה לונדון דקל, זאב אנגלמאייר, אורי פינק, ירמי פינקוס ומושיק לין.
ירושלים. "העיר הזו מרימה לך להנחתה" צילום: פלאש 90
בתערוכה באים לידי ביטוי נושאים אקטואליים כלליים וכאלה שעמדו בראש סדר היום הציבורי של העיר, כגון בניית גשר המיתרים, זכייתו של ניר ברקת בראשות העירייה וחוק ירושלים שנחקק בשנת 1980. גם דמויות ירושלמיות מוכרות ושורשיות זכו למקום של כבוד והן מוצאות את ביטוין בעשרות קריקטורות בתערוכה.
המוזיאון, שממוקם במצודה עתיקה משוחזרת השוכנת בשער יפו וכוללת גן ארכיאולוגי מטופח, מציג בדרך כלל תערוכת קבע המספרת את סיפורה של העיר לאורך 4,000 שנה, תוך הדגשת חשיבות העיר לבני שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות. המוזיאון מציע מגוון רחב של פעילויות וסיורים בנושא ירושלים בשפות שונות וכמה תערוכות מתחלפות במהלך השנה.
"אני מאמינה שבגלל המיקום הדרמטי של המוזיאון, עליו להיות מעבר למוזיאון, בעצם מוסד תרבות מוביל
בעיר ובעולם. בגלל המיקום שלנו, עלינו להיות מיוחדים ולתת חוויה חד פעמית. אחרת אנשים לא יגיעו. לכן אנחנו משתדלים שכל מה שאנחנו עושים יהיה יוצא דופן וחדשני ואני מקווה שנמשיך בקו הזה", מספרת יניב.
"המטרה שלנו היא לדבר על ירושלים באספקטים הנרחבים שלה. במסגרת החללים הקטנים יש את האולם הצלבני המדהים ואנחנו משתדלים פעם בשנה לעשות בו תערוכה אחת משמעותית. אני ממש לא זוכרת מי היה אחראי לו, אבל עלה הרעיון הבלתי סביר להציג תערוכה על קריקטורות וירושלים.
"חברנו למוזיאון הקומיקס בחולון, שם יודעים טוב מאיתנו על קריקטורות בעוד שאנחנו יודעים יותר מהם על ירושלים, הם המליצו לנו על האוצר ערן ליטוין, שעבד איתם בעבר, והחלטנו לעשות את התערוכה. מדובר בנושא מדליק ובניגוד לדעה הרווחת זה ממש לא רק לילדים".
יש לך איזושהי קריקטורה מועדפת?
"אני אשמור את זה בסוד. בכל פעם שאני נכנסת לחדר יש אחת אחרת שתופסת אותי. אבל גם אם יש אחת, אני מעדיפה שהקהל יגיע וכל אחד יבחר לעצמו את זאת שמדברת אליו, זאת שהוא אוהב או לא. קריקטורה היא אמירה", נמלטת יניב מבחירה.
הכותל, 1981. מושיק לין איור: מושיק לין
המילה קריקטורה לקוחה מהמילה האיטלקית Caricare, שמשמעותה איור המתאר דמות אדם או מצב בצורה מעוותת ומוגזמת. איור כזה אמור להבליט פרטים מסוימים, כמו תווי פנים ושאר מאפיינים חיצוניים, ונקודות תורפה לצורך אפיון מודגש, מתוך כוונה קומית, אירונית או סאטירית.
הקריקטורה היא ציור הומוריסטי שעיקרו הבעת עמדה, והיא מהווה את אחד האמצעים להעברת מסרים במסגרת התקשורת הוויזואלית. בדרך זו נוצר למעשה איור טעון במשמעויות, המשקפות את תפיסת עולמו של האמן, הקריקטוריסט. המסר המובע בקריקטורה בדרך כלל אינו מפורש ולכן יש ללמוד את שפתה המיוחדת ולהכיר את הכלים העומדים מאחורי יצירתה.
ההגזמה בקריקטורה נעשית על ידי הדגשת המאפיינים שמבדילים את אותו אובייקט מצויר מכל אובייקט אחר. כך, קריקטורה של פנים אינה עיוות גרפי של תווי הפנים, אלא הגזמה של קווי המתאר האמיתיים של הפנים. למשל, אם יש פה גדול, ניתן לצייר אותו גדול עוד יותר - להגזים באפיון הפרטים - ובכך קווי הדמיון נשמרים תוך הבלטת המציאות.
"הישראלים לא מפחדים מטכנולוגיות חדשות"
בשנים האחרונות הקומיקס בכלל והקריקטורות בפרט עברו תהליך של לגיטימציה. פתאום כבר לא מדובר בספרי ילדים או בסתם מגזינים הממלאים את זמנם של דחויי החברה השונים.
ברק אובמה בכותל, 2008. דניאלה לונדון דקל איור: דניאלה לונדון דקל
סרטים במיליוני דולרים מופקים מדי שנה בהתבסס על אותם גיבורי ילדות מצוירים של פעם, ספרי קומיקס תופסים מדפים שלמים בחנויות הספרים לצד יצירות ספרותיות נחשבות אחרות. ועוד לא הזכרנו את ואלס עם באשיר המדובר, שהצליח ליצור הדים לקולנוע הישראלי יותר מכל סרט אחר בתקופה האחרונה.
הקריקטוריסט המודרני הוא עיתונאי המגיב על אירועי היום, מביע דעה בצורה ברורה ולעתים אפילו בוטה. בעיתונים רבים מתפרסמת קריקטורה מדי יום, שאותה מצייר קריקטוריסט קבוע או קריקטוריסטים אחדים, כל אחד בתורו. אותן קריקטורות מופיעות לעתים לצד מאמרי המערכת.
בשנת 1956 המציא הקריקטוריסט קריאל (דוש) גרדוש המנוח את דמותו של "שרוליק", בחור צעיר לבוש מכנס קצר, נועל סנדלים וחבוש בכובע טמבל. הצבר האולטימטיבי. "שרוליק", שהופיע באלפי קריקטורות, הפך עם הזמן סמל של הישראלי והישראליות. דוש טען כי הקריקטורה הפוליטית היא תופעה תקשורתית שדרכה יוצרה מביע את דעתו בקווים במקום במילים.
ואם לצטט אגדה אורבנית, נספר על עורך שהיטיב לתאר את כוחה של תמונה או של איור כשאמר לכתב שלו, "תמונה שווה אלף מילים, ובמקרה שלך גם 2,000". אורי פינק, אחד המציגים בתערוכה ומי שזכור בעיקר כיוצרו של הקומיקס המיתולוגי זבנג, יכול להעיד על כך לא מעט.
איך היית מאפיין את הקריקטורה הישראלית?
"אני לא חושב שיש כרגע איזשהו מאפיין ספציפי של קריקטורה ישראלית, אני חושב שיש כל כך הרבה מאפיינים כלליים. אני מריץ בראש קריקטורות ישראליות שאני מכיר ואני חושב שהיום המצב מאוד פתוח. היא יכולה להיות בוטה והיא יכולה להיות עדינה. אין איזשהו מאפיין מוגדר. בכל זאת, אם יש משהו אחד זה שהיא לא מפחדת מטכנולוגיות חדשות, אולי בגלל שאין מסורת שצריך לשמור עליה. המצב בחו"ל היה כזה שמאוד פחדו משינויים כי היו להם כללים מוגדרים לאיך קריקטורה צריכה להיות. בגלל שאצלנו מראש לא הייתה מסורת עתיקה, לא פחדו להתנסות".
"זאת שאלה מצוינת", עונה המאייר מושיק לין, מרצה לתקשורת חזותית ומדריך סדנאות לציור וקומיקס במרכז האמנויות של מוזיאון תל אביב. בשנים 1980 עד 1996, עבד כקריקטוריסט פוליטי בעיתון דבר ובשבועון כותרת ראשית, ולאחר מכן עבר לתפקיד דומה במעריב. לדבריו, האף הגדול והשפם של המורה שלו להיסטוריה הם שסללו את דרכו לעולם הקריקטורה. על הקריקטורות שלו הוא חותם בשם "מושיק".
"העובדה שאני צריך לחשוב כל כך הרבה ועדיין אין לי תשובה מנוסחת, כנראה מוכיחה שאין מאפיין מובהק. לפני 40 שנה יכולתי לומר שאצל כמה מאבות הקריקטורות הישראליות הפן הפטריוטי היה מאוד חזק. בשבילם, לבקר את העמדה הישראלית כלפי הערבים נתפס כמעט כבגידה. אז הם היו ביקורתיים בענייני פוליטיקה פנימית, כלכלה וחברה. כשזה הגיע לפוליטיקה מול העולם הייתה התייצבות כמעט אוטומטית לצד השלטון", נזכר לין.
דניאלה לונדון דקל, קריקטוריסטית, סופרת ומאיירת החתומה כיום על הקריקטורות היומיות בעיתון ידיעות אחרונות, דווקא טוענת לכמה מאפיינים מובהקים. "מבחינת המאפיין הצורני, רוב הקריקטוריסטים הישראלים עובדים בקו ויוצרים צורניות שטוחה, לא תלת-מימד. אין הצללה, יש כתמי צבע שטוחים. יש משהו הרבה יותר חופשי. זה מאפיין את רוב הקריקטוריסטים הטובים, הקנוניים. הם הרבה פחות מחויבים לקומפוזיציה קשוחה.
גאולה כהן יוזמת את חוק ירושלים, 1980. ארנון אבני איור: ארנון אבני
"מבחינת התוכן, הקריקטורות הישראליות מאופיינות בחופש ביטוי מאוד גדול והיעדר מוחלט של לויאליות כלפי השלטון. אין נרטיב אחד. מה שהיה פעם בקריקטורות פוליטיות כמו 'שרוליק' או 'זאב', לא קיים. הארץ מפולגת ומסוכסכת וכבר אין טיפוס מרכזי. אין טוב ורע. אין כבר דבר כזה 'הישראלי'. הישראלי מורכב מהמון סוגים של אנשים", מסבירה לונדון דקל.
קריקטורה באה פעמים רבות למתוח ביקורת, והביקורת שבה נחשבת בדרך כלל צורה לגיטימית של חופש הביטוי. כוחה נובע בעיקר מחזותה הכאילו-ילדותית והתמימה, וכתוצאה מכך גם לא מאיימת, מה שהופך אותה לנוחה יותר לקבלה. נוסף לכך, ההומור הגלום בה מאפשר פורקן לגיטימי למתח שנוצר כתוצאה מפרשנותנו לאותה ביקורת, כמעין מראה מעוותת בקרקס.
"אם אני מנסה לא לפגוע? להיפך, אני כן מנסה לפגוע"
ובכל זאת, כמו עם רוב הסאטירות הקיימות, כמעט תמיד יקום מישהו שמשתייך לקבוצה המיוצגת באותו איור ויטען לפגיעה חמורה ברגשותיו. בפברואר 2006 לדוגמה, עיתון דני ערך תחרות קריקטורות העוסקות בנביא מוחמד, ותגובות העולם המוסלמי לא איחרו לבוא. מובן שגם הפעם איכשהו הצליחו למצוא סיבה להאשים את ישראל.
האם אתם מנסים להתחשב ברגשות כשאתם יוצרים קריקטורה?
לין: "לא. ממש לא. במיוחד אלה שמלוות את הראיונות במדור בגובה העיניים בזמן ירושלים, שיוצגו בתערוכה. מה שמעניין אותי זה לקרוא מה שהדמות אומרת על עצמה ולהתמקד בדבר אחד שמעניין אותי. אני אף פעם לא חושב איך יגיבו אנשים.
"היה מקרה אחד שבו ראיינו למדור את איתמר בן גביר מהימין הקיצוני. כשציירתי אותו ציירתי מה שאני חשבתי עליו, זאת אומרת בייבי פייס וחצי חיוך עם ניבים של דרקולה. במקרה הזה באמת הייתי קצת יותר פוליטי מאשר בדרך כלל. לפני כמה שנים הייתה בתאטרון ירושלים תערוכה של קריקטורות שלי מאותו מדור, וביקשו להסיר את הקריקטורה שלו כי זה עלול להפר את שלוותם של המבקרים בלובי. הנהלת התיאטרון הביעה התנגדות ממשית לקריקטורה וסירבתי בכל תוקף שייגעו בזה.
20 שנה למלחמת ששת הימים, 1987. שמוליק כץ איור: שמוליק כץ
"לא פעם גם קרה שקיבלתי טלפונים מהמערכת שביקשו שאמתן קצת את הציורים כי זה עלול לפגוע. אף פעם לא הסכמתי לזה. הצנזורה הראשונה בחיי שאני זוכר הייתה בעיתון דבר. מזכ"ל ההסתדרות דאז היה ירוחם אשל, איש נחמד עם אף ארוך. מאחר שעיתון דבר היה שייך להסתדרות, ביקשו ממני למתן את הציור ולא לפגוע. מובן שלא הסכמתי, אבל הכול עבר בשלום.
"שבועיים לאחר מכן הגיעו לעיתון ואספו את הגיליונות ופתאום שמתי לב לכתם לבן במקום אסטרטגי בקריקטורה. נראה שמישהו הגיע באישון לילה וקיצר בכמה מילימטרים את האף של המזכ"ל ואני לא ידעתי את זה. אני חושב שזאת הייתה אחת הצנזורות הראשונות שאני זוכר".
פינק: "התחשבות ברגשות זה אחד מהכלים העיקריים בעשייה שלי. כשאני בא לעשות קומיקס אני חושב באיזו מידה אני הולך לעצבן אנשים, לעורר פרובוקציה, אז ברור שאני משתדל להתחשב ברגשות. אני כן נזהר שהפרובוקציה לא תתחיל להשתלט על העבודה, כי אז זוכרים רק את הפרובוקציה ובזבזתי אותה בעצם.
"למשל הציור של הצנחן בירושלים. ברור שקצת דקרתי, עקצתי. לקחתי משהו עם מטען רגשי והשתמשתי בו למטרת אמירה מסוימת. אבל לקחת את הכותל ולהפוך אותו סתם למועדון חשפנות רק כדי להרגיז זה לא לעניין, אין לזה פואנטה. אז ברור שאני מתחשב, שזה חלק נרחב מהעבודה שלי".
לונדון דקל: "אם אני מנסה לא לפגוע ברגשות? ממש לא. להפך. אני כן מנסה לפגוע, אבל אני צריכה להאמין שהפגיעה שלי מוצדקת, לפחות בעיניי. כשאני מציירת אני אומרת מה שאני חושבת ומשתדלת להביע את דעתי ולפעמים זה פוגע במישהו. אבל אני משתדלת להיות גם מנומקת, לפחות ביני ובין עצמי. אגב, ככל שהפגיעה יותר קשה, הבדיחה צריכה להיות יותר טובה. ככל שסף הרגישות גבוה, הקריקטורה צריכה להיות יותר מוצלחת. סתם לקלל זה לא מעניין".
לין טוען כי "מי שרוצה לא לפגוע באף אחד צריך לבחור מקצוע אחר. יש בתערוכה קריקטורה שציירתי ובה רואים מיטה זוגית, כשמצד אחד בעל יהודי ומצד שני אישה עם רעלה. בין שניהם חוצצת חומה. ברור שזאת ביקורת על מי שמדברים גבוהה גבוהה בנושא ירושלים המאוחדת. משום שיש לי את הבמה ומשום שאני מגזים בעבודתי, כנראה תמיד יהיה מי שיתרגז".
אז איך מתמודדים עם נושא טעון כל כך בלי לפגוע באף אחד?
"זאת כל העבודה", עונה פינק. "להיות מודע לכל הרגישויות ולהתנהג בהתאם. אני מודה שהיו לי פעמים שנפלתי קשות ולא הייתי מודע לרגישויות השונות. לפני כמה שנים עשיתי קומיקס שבו הופיע אילן רמון. פסלו לי אותו - ובצדק. לא הבנתי את הרגישות, ועד כמה מדובר בנושא כאוב בציבור. רק מאוחר יותר הבנתי עד כמה היה לי מזל שפסלו אותו, וכמה לא נכון זה היה מצדי לרצות לפרסם את זה".
טדי קולק, 2000. מישל קישקה איור: מישל קישקה
זה לא קשה ליצור קריקטורה ירושלמית כשלא גרים פה?
"זה כמו ליצור קריקטורה על ניו יורק", טוענת לונדון דקל. "מי שלא גר בירושלים, העיר עדיין גרה בתוכו. אתה לא יכול להיות ישראלי בלי לדעת ולהטמיע בתוכך את הקשיים והבעיות שעוברות על העיר הזאת. את רוב הדיווחים החדשותיים בסופו של דבר אני לא חווה על בשרי, אבל גם פיגוע בקו 5 בתל אביב אני רואה בטלוויזיה ולא נמצאת שם. המידע מגיע אליך ממגוון הערוצים השונים בכל מקרה. אפילו מה שקורה בתל אביב אני לא יודעת כשאני בתוך הבית".
כפי שהזכירה יניב, מנהלת המוזיאון, והעירו האמנים עצמם, קריקטורה היא אמירה. בדרך כלל בנושא שעלול להיות טעון. ולמרות הסיכוי שהתערוכה תביא לאיזושהי התלהטות יצרים, החששות ממהומות אפילו לא עלו על הפרק עד שאני העליתי את הנושא.
יניב: "אני לא רואה שום סיבה שבעולם שיקרה משהו. בכל אופן אני ממש מקווה שלא. אם מישהו רוצה לעורר מהומה בגלל קריקטורה, אז הוא פשוט מחפש סיבה. בסופו של דבר התערוכה עוסקת בירושלים במהלך ההיסטוריה על ידי בחינת קריקטורות שעוסקות בה ועסקו בה בעבר. וזה מה שקריקטורות עושות, הן מסתכלות על המצב ומקצינות אותו.
"הן לפעמים מצחיקות ולפעמים מרגיזות, אבל בסך הכול הן מספרות את סיפור העיר ובוודאי שנזהרים מאוד שלא לפגוע. אני לא רואה שום סיבה שבעולם שתהיה בעיה. אני מקווה שיבואו וייהנו", היא מסכמת.
פתיחת התערוכה: 1 ביולי, 18:00, מוזיאון מגדל דוד; מבוגר - 30 שקל, ילד – 15 שקל; שעות פתיחת המוזיאון: א'-ה', שבת, 17:00-10:00; ו', 14:00-10:00
נא להמתין לטעינת התגובות
