כאב ללא סוף: ביקור בקבריהם של הילה, יובל וירדן בכר
שמונה חודשים לאחר שפקד מייקל פישר שם קץ לחיי אשתו וילדיו הקטנים, שלוש מצבות בפאתי בית הקברות של הוד השרון הן כל מה שנשאר. אל הקברים עמוסי הבובות והצעצועים, מגיעה הסבתא ציפי מדי יום, לשוחח עם בתה ולקרוא סיפור לנכדים
זה קרה לפני שמונה חודשים: פקד מייקל פישר ירה למוות באשתו הילה (29), קצינת משטרה אף היא, ובשני ילדיהם הפעוטים. הרצח, שסיבתו לא פוענחה וכנראה לא תפוענח לעולם, זעזע את המדינה והותיר את משפחתה של הילה כואבת ולא מבינה.
את כאבם החליטו הסבתא והסבא, ציפי ויהודה בכר, ניצב בדימוס במשטרת ישראל ולשעבר מועמד לראשות עיריית הוד השרון, לתעל להשקעה בחלקת הקבר המשותפת לבתם ולשני נכדיהם: הילה, ירדן ויובל בכר.
האם ושני ילדיה הקטנים, תינוקת בת חודשיים, ופעוט בן שלוש, קבורים כבר כמה חודשים האחד לצד השני. האבן הגדולה עם אותיות הזהב עליה מעידה על מי שקבור תחתיה. על כל אחת מן המצבות ישנו רק שם בודד – שמו הפרטי של כל אחד מהנרצחים, כאשר שם המשפחה חסר, עדות לכך שהתינוקות ואמם נרצחו על ידי אב המשפחה.
ליד הקברים ישנה חלקת אדמה נוספת, חלקה שקנו לעצמם הסבא והסבתא. בבוא הזמן הם יצטרפו לילדתם. בינתיים על החלקה הזו מונח ספסל עץ, זהה לספסלים בגינות השעשועים ובפארקים הציבוריים. רק שבמקום לצפות על כר דשא וילדים משחקים, הוא צופה על קברם של שני ילדים מתים ושל אימם.
על הספסל הזה מתיישבת סבתא בכר לעיתים קרובות. היא מבקרת את יקיריה, משוחחת עמם וקוראת להם סיפורים, ממש כפי שעשתה כשהיו עוד בחיים. ליד הספסל, בדיוק כמו בבית הכנסת, ארון קטן מזכוכית ובתוכו נעול ספר עליו נכתב "לאהובינו", ספר שהסבתא מוציאה ומקריאה לעצמה.
פוקדי בית הקברות הקטן, כמו גם השומרים והרבנים, הספיקו כבר להכיר היטב את הסבתא שכאמור, מקדישה מאז האסון את עתותיה לשמירה ולטיפוח קברי יקיריה.
"אני מגיעה לעיתים קרובות לבית הקברות, והיא כמעט תמיד שם", מספרת אישה שמגיעה גם היא תכופות לבית הקברות, לפקוד את קברו של בעלה.
"אני מסתכלת על האישה הזו ולא מעזה להתקרב אל הפרטיות שלה, לשקט שלה. הישיבה הזו על הספסל כשהספר בידיה, זועקת מעלה לשמיים...למה? למה? מה קרה? מה גרם לגבר, קצין משטרה, לשלוף אקדח לירות למוות באשתו ובשני ילדיו הקטנים ואחר כך להתאבד. אני מרגישה שגם אצלה נזעקת השאלה בלי קול מעל החלקה הזו בקצה בית הקברות בהוד השרון".
מעל הקבר מצלצלים פעמוני רוח, אליהם קשורות בובות מלאכים קטנות, לבנות, שומרות
על הקטנים שמתחת, מגרשות את הרוחות הרעות. בפינה אחרת ממתין דוב חדש עטוף בנייר צלופן, מתנה ליובל הקטן שיפתח
מעל קברה של ירדן מונחת בובת היפופוטם, גם היא עטופה בצלופן, גם היא ממתינה שהידיים הקטנות, ידי התינוקת הרכה, ירשרשו בה ויחלצו אותה מהעטיפה. הסבתא מקפידה להחליף את המתנות, לשמור עליהן ולטפח אותן, שוב, ממש כפי שעשתה בימים הטובים – לפני האסון.
אותיות הזהב מלמדות מי קבור בחלקה הזו, אבל לא מלמדות, לא מנדבות משהו מהסיפור שזעזע מדינה שלמה. "יובלי ילד קסם יחיד ומיוחד. לב זהב שובב מלא חוכמה, שנגדע" נכתב מעל הקבר של הבן הבכור.
"ירדני, אהובה, כה רכה היית", מספרות האותיות הזהובות על הקבר של התינוקת הקטנה, חקוקות על האבן. "הילה, נסיכה. פרח נדיר ומיוחד. צבעת את חיינו בצבעים. כלביאה הגנת על גורייך, זוהרת כשמש", מתנוסס הכיתוב מעל קברה של הילה. השקט בבית הקברות סביב קובר תחתיו צעקה גדולה עם קושיות שיוותרו לעולם ללא מענה.
נא להמתין לטעינת התגובות
