המהגרים: ת"א של קרבינו ג'יימס ג'ול
קשה לי להבין למה לא רוצים שנהיה בתל אביב. הרי כל ההזדמנויות נמצאות פה, ואנחנו אפילו משקיעים כסף בעיר הזאת. ואחרי כל זה באה אליך משטרה ותופסת אותך, ואומרים לך, לך מפה
גרנו שם שנה וחצי ואז שוב חזרנו למלקאל אבל המלחמה פרצה שוב, והפעם בגדול-הצבא הגיע יום אחד לבית ספר ואסף את כל הילדים הנוצרים מגיל עשר ומטה, ולקח אותם לחרטום כדי ללמד אותם על איסלאם ועל הקוראן וכו'.
הם לקחו גם אותי והופרדתי מהוריי. היה לי מזל אחד: כשמלאו לי 16, אחד הקצינים לקח אותי ועוד שני נערים שנשמש לו מעין משרתים פרטיים ונטפל לו בבית. יום אחד, כשעבדנו בחצר, החלטנו לברוח. מאז אני מתגלגל.
לפני שבאתי לפה לא ידעתי שום דבר על ישראל. כלום. חציתי את הגבול מכיוון מצרים כי אי אפשר היה לחיות שם, בקהיר, ושמעתי ממישהו שיש בדואים שמכניסים אנשים לישראל. מצאתי אותו ושילמתי לו 150 דולר והוא הוריד אותי ליד הגבול, הצביע דרך החלון ואמר: הנה, זה שם.
הסתובבתי יומיים בלי לדעת אם אני בצד הישראלי או בצד המצרי עד שראיתי פתאום קבוצת חיילים. אמרתי לעצמי, "מה שיהיה, יהיה". הרמתי את הידיים וניגשתי אליהם. הם הרימו את הרובים לעברי. הסברתי להם באנגלית שאני פליט מסודן.
"ואז קרה משהו שלא אשכח כל החיים שלי: החיילים הורידו את הרובים, נתנו לי מכה על הכתף, ואמרו לי בחיוך Welcome to Israel. הם נתנו לי מים ואוכל והייתי מאושר.
הגעתי לתל אביב בפעם הראשונה רק כעבור חודשים ארוכים. זה היה אחרי שתפסו אותי ושמו אותי בכלא קציעות על שהייה בלתי חוקית. גרתי אז באילת והייתי בא לתל אביב כדי לקנות פלאפונים ואחרי זה למכור אותם שוב באילת.
תל אביב היתה מקום שונה. מקום של הזדמנויות, לא כמו באילת. גם היחס של התושבים בתל אביב אל אנשים ששונים מהם הוא יותר טוב מאילת, כי יש פה הכל ומכל הסוגים. באילת הכל אותו דבר, פחות או יותר. באילת כולם עובדים בעבודה אחת, וכל הסודנים עובדים במלונות. בתל אביב לכולם יש כמה וכמה עבודות.
כעבור כמה זמן החלטתי שאני בא לתל אביב, למרות שאסור היה לי. מצאתי דירה ברחוב סלמה, שאני עדיין גר בה. אחרי חודשיים פתחתי בר בנווה שאנן, אבל המשטרה עשתה לי בעיות מההתחלה. בסוף סגרתי את הבר בלית ברירה, ופתחתי אותו במקום אחר יחד עם ישראלי ממוצא טורקי, שעכשיו ברח לי ואני לא יודע מה לעשות.
החיים שלי קשים. אחרי מאמצים רבים הצלחתי לפתוח חשבון בנק, אבל פתאום מישהו החליט שאסור לי להשתמש בו ואסור לי להוציא משם כסף. זה בבנק דיסקונט. תפסו אותי כמה פעמים ממשטרת ההגירה ואמרו לי, "תחתום על הנייר הזה ונשחרר
שאלתי מה כתוב. אמרו לי: "שאתה חייב לעזוב את תל אביב ומותר לך לשהות רק מצפון לחדרה ומדרום לגדרה". אמרתי שאני מסרב לחתום. "השקעתי פה הרבה כסף, את כל מה שהיה לי! ". אמרו לי: "אם לא תחתום נשלח אותך לכלא". אמרתי : "תשלחו". מצאתי את עצמי בכלא רמלה. אחרי כמה ימים הביאו אותי בפני שופט ובסופו של דבר השתחררתי בזכות כל מיני ניירות שהיו לי מהאו"ם.
קשה לי להבין למה לא רוצים שנהיה בתל אביב. זה לא טוב. הרי כל ההזדמנויות נמצאות פה, ואנחנו רוצים לעבוד, ואפילו משקיעים כסף בעיר הזאת. ואחרי כל זה באה אליך משטרה ותופסת אותך, אחרי שאתה משקיע שנה, שנתיים, שלוש, ואומרים לך, לך מפה. אפשר להשתגע.
עכשיו אין לי ויזה. אני לא יודע מה עוד לעשות בשביל לקבל ויזה. אבל יש לי ביזנס. אי אפשר להבין את זה: יש לי בר, יש לי עסק, אבל אני לא יכול להרוויח כי לא נותנים לי לחיות. למשל, היה לי פה שותף ישראלי. הוא חיפש משקיע ואני באתי ושמתי כסף ועכשיו הוא ברח. מה אני אעשה?
אני צריך למצוא מישהו שיאמין בי. מישהו שיראה שאני רוצה לחיות ולהצליח בתל אביב כמו כולם. אבל בינתיים אין עם מי לדבר.
לפעמים אני חושב שבעצם אני לא מכיר את תל אביב בכלל. רק את נווה שאנן ואת האזור שבין הבית שלי לעבודה. לא הייתי במקומות אחרים כי אני מפחד שיעצרו אותי וגם אין לי זמן.
אני לא הולך לשום מקום, ועובד כל לילה עד חמש שש בבוקר, למרות שאני לא אוהב את זה. אבל אין לי ברירה. נווה שאנן היא מקום קשה. אתה רואה פה הכל, גם דברים שקשה לראות.
לפעמים אתה יושב ורואה משהו ואומר לעצמך "אלוהים אדירים, מה קורה פה?", כך שקשה לי לדבר על "המקום האהוב עליי" בתל אביב. אולי הבר שלי. אני לא מכיר שום דבר אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
