נכים רגשית: סיפורו של בעל מוגבלות שניצח את עיריית תל אביב
פקחי עיריית תל אביב לא מרחמים על אף אחד. גם לא על נכים עם תו חניה מיוחד. זהו סיפורו של גדי ורקשטל, נכה תשעים אחוזים, שהחליט לא לוותר. שלוש פעמים הוא ניצח את העירייה בבית המשפט. הרביעית בדרך

כאלה שב-2:00 בלילה ירשמו דוח חניה בסמטה החשוכה ביותר בעיר, שבקושי העכברושים מאבן גבירול בורחים אליה. עיר ללא רחמים.
הפקחים של העירייה לא מפרידים בין דת גזע ומין. בין תושב לגר, בין משתמט לקצין בכיר, בין חבר מועצה לעובד זר, בין תייר לנכה מאה אחוז. אין אפליות. 250 שקלים, 500 שקלים. תאמינו לי, להם זה עולה יותר.
קחו למשל את גדי ורקשטל. נכה כמעט תשעים אחוזים, שלא רואים עליו. כלומר, הוא לא מסתובב בכיסא גלגלים, הוא לא הולך עם מקל, הוא לא זקוק לסיעוד צמוד, אבל הוא נכה. קצת פחות ממאה אחוזים. יש לו תו חניה מוסדר, והוא תושב תל אביב מאז ומעולם.
החוק מתיר לו (ולכל אדם שדרגת נכותו מגיעה לשישים אחוזים לפחות) להחנות את רכבו הנושא תג נכה במקום המוסדר לנכים או במקום אסור (ובכלל זה מדרכות) אם הוא לא מסכן את תנועת הולכי הרגל ואינו מפריע לה או לתנועת עגלות ילדים או עגלות נכים בפרט או לתנועה בכלל.
ורקשטל שלנו לא מוצא בעיר חניה (בינינו, מי כן? ), אז הוא מנצל את מה שהחוק מתיר לו. הבעיה היא שהפקחים האטומים מתעלמים. מתעלמים מהחוק, מתעלמים מתג הנכה ומתעלמים מוורקשטל. ארבע פעמים הוא קיבל דוחות חניה מעיריית תל אביב בשנה האחרונה, וארבע פעמים הוא פנה לבית המשפט.
בחודש שעבר הוא זוכה בפעם השלישית, ובית המשפט שלח את העירייה לעשות מהדוחות קונפטי. אבל זה לא נגמר כאן. השבוע גילה ורקשטל על מכוניתו עוד דוח. 250 שקלים, ולתפארת עיריית תל אביב.
ורקשטל: "נכה לא יכול להחנות בעיר בלי לקבל דוח חניה. לפני כשלוש שנים החליטו בעירייה לפרש את חוק הנכים בצורה שנוחה להם כדי להגדיל את הכנסותיה של העירייה. העירייה החליטה לפרש את החוק בצורה הנוחה לה, והתחילה להפריד בין נכים בעלי תו משולש, התו הירוק, ובין נכים עם תו עגלת נכים, התו הכחול. בכל מי שהוא בעל כיסא גלגלים הפקחים אינם נוגעים, אבל מי שאיתרע מזלו וקיבל תו משולש, החליטו לא לוותר לו. מאין שאבו את הפרשנות הזו אין לי מושג, אבל מאז אני כל הזמן מקבל דוחות.
"על פי החוק, לנכה מותר להחנות על המדרכה, כאשר הוא אינו מפריע להולכי הרגל, או באדום-לבן, כאשר הוא אינו מפריע לזרימת התנועה. יש סייגים שונים, למשל אסור להחנות בתחנת אוטובוס, בתחנת מוניות וכדומה. בעירייה החליטו להתחכם, וקבעו שכאשר יש חניון סמוך לבית התושב הנכה, אסור לנכה להחנות אפילו במדרכת כחול-לבן, וחייבו אותנו להחנות בחניונים. העניין הוא שנקבע כי נכים יחנו בחניון סמוך. הבעיה שמבחינת העירייה, 'סמוך' יכול להיות גם מאתיים מטר. איך בן אדם שקשה לו להתנייד יכול להחנות במרחק שכזה?"
הרומן של ורקשטל עם העירייה החל בשלהי 2007, אז החנה את מכוניתו על המדרכה סמוך לביתו, וקיבל לא פחות מ-300 דוחות חניה.
"כמעט בכל יום קיבלתי דוח, כולם באותו מקום חניה. כל אחד על סך 500 שקלים. הדוחות הצטברו לחוב ענקי של 150 אלף שקלים, וכל הפניות שלי לעירייה עלו בתוהו. לא ויתרתי כמובן, והחלטתי לגשת לבית משפט". השופטים זיכו את ורקשטל בטענה כי הוא לא מפריע להולכי הרגל על המדרכה, כאמור בחוק.
במקרה השני, שאירע כעבור שנה, רשמו לו הפקחים דוח על חניה (500 שקלים) ברחוב ריב"ל בטענה כי הוא הפריע להולכי הרגל וכי היה חניון סמוך. בית המשפט זיכה אותו
במקרה השלישי, שאירע במרץ השנה, הוא חנה מתחת לקולנוע גת במדרכה אסורה לחניה שרוחבה 16 מטר, וקיבל על כך עוד דוח חניה, ושוב 500 שקלים קנס. "במקרה הזה כבר פניתי לעירייה ואמרתי שיעזבו אותי כי אני אנצח אותם בבית המשפט, אך הם לא ויתרו". גם במקרה זה בית המשפט זיכה אותו מכיוון שלא הפריע לזרימת התנועה.
לפני כשבועיים הוא שוב קיבל דוח תנועה, והפעם על חניה במדרכת אדום-לבן ברחוב אבן גבירול (250 שקלים ). "מכיוון שזה הכי קל לרשום לי דוח וללכת, אני אלך אתם לבית המשפט, והפעם בכוונתי להילחם", הוא אומר.
למה אתה מתכוון?
"הפעם החלטתי לנסות תקדימית לדרוש מהעירייה הוצאות משפט. אני בודק את זה עם עורך הדין שלי פנחס פישלר. אם העירייה תיפגע בכיס, יכול מאוד להיות שהיא תפסיק להיטפל תמיד לנכים. אם אזכה, אתרום את הכסף למען ארגוני הנכים".
כך בעצם נהיה ורקשטל לוחם הצדק של הנכים בעיר. "המון נכים מתקשרים אליי", הוא מעיד. "כמה מהם ממש מתקשים בתנועה, ומספרים לי כי הם ממש אובדי עצות מול העירייה. לפעמים מדובר בהורים מיואשים לנכים שאינם יכולים להתנייד ולהגיע לבית המשפט. אני מייעץ להם מה להגיד בבית המשפט כדי שהם יצאו זכאים במשפט. אנשים לא יודעים את זה, אבל אם מישהו מורשע בבית משפט בגין עברת חניה, יש לו תיק פלילי לכל החיים. זה פשוט אבסורדי. הכי קל לפקחי העירייה לשים דוח על שמשת הרכב ולהסתלק מהמקום. יש נכים שלא יכולים לטרטר את עצמם בבתי המשפט, וכנראה העירייה בונה עליהם".
אתה מרגיש שהעירייה מתעמרת בנכים?
"העירייה לא מתביישת ונטפלת לנכים. כמה מהאנשים האלה הם נכים של זרועות הביטחון. יש בהם אנשים שלחמו במלחמות ישראל כדי שלפקידים בעירייה יהיה מקום לגור ולעבוד בו. אז מישהו חושב בעירייה שזה כוחות, להיטפל לאנשים האלו דווקא כשהם חלשים ולהוציא מהם כסף מהארנק? העירייה נוקטת בשיטת מצליח. אם הצלחתי להוציא כסף, יופי לי. אם לא, לא נורא. לדעתי זאת פשוט בושה וחרפה".
אתה חושב שחולדאי צריך להתערב?
"אני חושב שחולדאי כראש הקודקוד לא יכול להעלים עין ולשתוק. אני באמת חושב שהוא אישית לא יודע כל מה שמתרחש במחלקת החניה. אני בטוח שהוא אישית לא מתכוון לפגוע בנכים, אבל אולי הכתבה הזו תעיר אותו. אולי הוא סוף סוף ישים קץ להתעללות הזו בנכים תושבי תל אביב".
הוא בן 58, גרוש ללא ילדים. הוא נולד ברחוב דיזנגוף להוריו גבריאל ופרידה, ניצולי שואה מפולין שעלו ארצה, התגייסו ללח"י והיו בין פורצי כלא עכו.
השניים התאהבו בזמן השירות במחתרת, ונישאו מאוחר יותר, לדבריו "בחתונה הצבאית הראשונה בתולדות המדינה".

"אמי עברה 13 מחנות ריכוז, הגיעה לארץ והתגייסה ללח"י, כמו אבי", הוא מספר. "שניהם נתפסו על ידי הבריטים. אמי נידונה למאסר עולם, ואבי - לתלייה. הם חיים כיום באושר וקיבלו מעמד של אסירי ציון".
כשהיה בן שנה עברה המשפחה להתגורר בשכונת רמת החייל, ולאחר עשר שנים בשכונה חזרה המשפחה להתגורר במרכז תל אביב. לדבריו, היה ילד שובב מאוד ואלים למדי, אחד שקשה להסתדר אתו, והוא נשלח בגיל 12 ללמוד בפנימייה בירושלים למשך שלוש שנים.
אביו היה בעל מסגרייה בעיר, ואמו עבדה כמנהלת חשבונות. "לא היינו בית אמיד, אבל לא היה מחסור". מכיוון שהיה ילד שובב כהגדרתו, הוא לא מצא מסגרת לימודים קבועה והסתובב בין כמה בתי ספר תל-אביביים. את לימודיו סיים בקנדה, לשם נסע עם אביו, שהחל לייצר חלקים למטוסים. כעבור שנתיים הוא חזר ארצה, התגייס ושירת בסיירת חרוב.
ב-1972, לאחר השחרור, החלטתי לעשות כסף בשיטה חדשה שהכרתי בחו"ל, שיטת ה'מדלת לדלת'. התמקדתי במכירת חומרי ניקוי לרצפות ולשירותים, והייתי עובר באיזור תל אביב והסביבה מבית לבית ומוכר חומרי ניקוי".
לימים דבק העיסוק בשמו, וכתב הפלילים המפורסם בוקי נאה כינה אותו בכתבותיו "גדי בית שימוש". אגב, כמו בדפוס החוזר ונשנה, קרשטל לא ויתר לנאה, תבע את העיתונאי על לשון הרע, ניצח וזכה לפיצוי כספי. השניים השלימו בשנים שלאחר מכן. הוא עשה חיל בעסקים ופתח רשת חומרי ניקוי, אשר בשיאה, בתחילת שנות השמונים, היתה בת שלושה סניפים במרכז הארץ.
לאחר מכן עסק בהימורים לא חוקיים. "יום אחד העובדים שלי בחנות באו חפויי ראש לעבודה. כששאלתי אותם מה העניין הם השיבו כי הם הפסידו את המשכורת במשחק פוקר במכונות מזל במועדון הימורים שבכיכר דיזנגוף. החלטתי ללכת לראות את המכונות בעצמי. אני זוכר שכשהגעתי הבחנתי בהמוני בני נוער ומבוגרים מתקהלים סביב המכונות ומהמרים בסכומי כסף גדולים. הבנתי שבמכונות טמון הרבה כסף, והחלטתי להיכנס לתחום.

"באותה תקופה כבר היו כמה מכונות מזל בארץ. הבעיה הייתה שהמפעיל שלהן בזמנו היה יחזקאל אסלן, וגם היה קשה להשיג את הרישיונות להפעיל את המכונות. אבל אני טיפוס שיודע להסתדר ומכיר את כולם עוד מהימים ברחוב, וכך הצלחתי להשיג רישיונות מהעירייה ומהמשטרה ולהתחיל להפעיל מכונות משלי. את המועדון הראשון פתחתי בכיכר מילאנו, ולאחריו פתחתי עוד כמה מועדונים ברחבי העיר ואפילו מועדון באשדוד".
כיום בבעלותו מועדון אחד בלבד, ברחוב בן יהודה, ובו מוצבות שלושים מכונות משחק שקיבלו רישיון ואת אישור המשטרה. בין היתר הוא מתגאה בחברות קרובה עם האסיר וסוחר הסמים זאב רוזנשטיין, מבכירי העבריינים בארץ.
"גדלתי באזור צפון תל אביב בגבול נחל הירקון. אז היה מדובר באזור אחר לגמרי מהיום. כולם הכירו את כולם מהסתובבות ברחוב ומהמועדונים בלילות. מילדות אני מכיר שמות כמו שמעיה אנג'ל, חברי הטוב יעקב אלפרון ז"ל, גד שץ, וגם זאביק רונזשטיין הוא חבר טוב נוסף שאתו אני עד היום בקשר יום יומי.
"לצערי, רבים מהאנשים שהכרתי נרצחו במשך השנים". ב-1998 הוגש נגד ורקשטל כתב אישום בגין הפעלת מכונות מזל. "במשך שלוש שנים, מ-1998 עד 2001 , נאבקתי עם המשטרה בבתי המשפט", הוא מספר.
לדבריו , הוא הביא מומחים שניסו להוכיח כי מדובר לא במשחקי הימורים אלא במיומנות וחשיבה, אך שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב לא קיבלו את הטענות, והוא הורשע לבסוף בבית המשפט בגין עברות החזקה וניהול מקום לעריכת משחקים אסורים וקבלת דבר מרמה. בגזר הדין הוא נידון לשמונה חודשי מאסר על תנאי ולתשלום קנס כספי בסך שלושים אלף שקלים.
מאז פסק הדין הוא הקדיש את כל מרצו לבניית עסק מכונות מזל עם משחקים חוקיים, ועל אלו קיבל כאמור רישיון מהמשטרה. "כיום המועדון שלי בבן יהודה הוא המקום היחיד בארץ שאפשר לשחק בו במכונות מזל בצורה חוקית", הוא מתגאה. חוץ מהמועדון, הוא עובד על פיתוח אתר הימורים חוקי על בסיס משחק הפוקר.
ב-1994 הוא חלה במחלת הסרטן והחל במאבק על חייו. בעקבות מצבו הרפואי וסדרת ניתוחים קשים שעבר, הוענקו לו קרוב לתשעים אחוזי נכות - ותו חניה משולש מיוחד לנכים שלא נזקקים לכיסא גלגלים. "באותה תקופה המצב בתל אביב היה בסדר גמור מבחינת חניית הנכים. מחלקת החניה כיבדה את ציבור הנכים ולא הטרידה אותם", הוא משחזר.
את הפגישה בינינו אנו עורכים בלאונג' בר שבבית מלון יוקרתי במרחק הליכה מחוף הים. מוזר במקצת משום שהוא מתגורר בקרבת מקום. בתגובה לשאלה אם הוא שוהה בבית המלון למשך השבוע עונה ורקשטל כי הוא אכן נמצא במלון שבעה ימים בשבוע, אבל למשך כל השנה. מתפתחת שיחה לא שגרתית.
אתה עובד במלון?
"כן. אני משגיח כשרות".
משגיח כשרות? אתה נראה קצת חילוני בשביל זה.
"(מגחך) לא משגיח כשרות במובן המסורתי. יותר משגיח על ענייני המוסר בבית מלון".
מוסר?
"יש לי הסדר עם בית המלון. אני מגיע לפה, משתמש במתקני מכון הכושר ובברכה במקום, ובתמורה גורם לכך שהשקט יישמר במקום".
מה אתה עושה? מרחיק נערות ליווי?
"בין השאר. אני מוודא שלא ייכנסו הנה נערות ליווי, שלא יהיו פריצות לחדרים ושלא ייכנסו לכאן עבריינים ויעשו בלגן".
ומאז שכבודו נהיה משגיח הכשרות במלון, רמת המוסר תקינה?
"אין יותר בעיות. השמועה שאני משגיח כאן עשתה לה כנפיים. כולם מכירים את השם שלי ואת הקשרים שלי ולא מתקרבים עוד למלון".
מי יודע, אולי גם פקחי העירייה ילמדו שאתו לא מתעסקים. ממילא הוא יגרור אותם לבית המשפט, וככל הנראה גם ינצח.
מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "הטענה שלפיה בשנים האחרונות קיימת מגמת החמרה במתן דוחות לנכים מופרכת מהיסוד, וראיה לכך היא הסכם הפשרה שיזמה לאחרונה העירייה עם חברת 'נגישות ישראל', אשר העירייה מתחייבת בו לאפשר לנכים להחנות על מדרכה ובתנאי שהשאירו 1.3 מטר למעבר.

"עיריית תל אביב-יפו רגישה וקשובה לכל נושא בעלי מוגבלויות, ומשקיעה מאמצים ומשאבים ניכרים כדי להקל על ציבור הנכים ולשפר את איכות חייהם. בעיר מסומנים כ-2,500 מקומות חניה לכלל הנכים, וכן קיימים ברחבי העיר מקומות ייעודיים לחניית נכים על יד ביתם, בהיקף של כ-1,400 מקומות חניה, מלבד הקצאת חמישה אחוזים מסך מקומות החניה בכל חניון ציבורי וכמובן חניה חינם בכחול-לבן.
"מלבד זה, שלא כטענות, נדגיש כי הפיקוח העירוני פועל במגבלות חוקיות, מתוך הנחיות ברורות לגילוי רגישות גבוהה באכיפה כלפי רכב השייך לנכה, ולמתן עדיפות מקסימלית ומיקוד באכיפה לכל תלונה המתקבלת על ידי נכה".