המהגרים: תל אביב של רון חולדאי
החינוך שקיבלתי הוא שהאדם הוא אדם, לא משנה מה רקעו, צבעו ודעותיו. אבל זה היה אני מאמין תאורטי. רק בתל אביב הפלורליסטית, עם הפסיפס האנושי המגוון שלה, ראיתי איך העיקרון הזה מתקיים בפועל
הוא פקד על מזכיר המשק לפנות מיד את הילדים. המזכיר העלה אותנו למשאית ושלח אותנו לתל אביב. זמן קצר אחר כך, אחד משני המטוסים המצריים הפציץ ופגע בגן הילדים. זו היתה הפעם הראשונה שלי בתל אביב.
אחר כך באתי אליה שוב, אל העיר שבילדותי ובנערותי הצטיירה בעיניי כגדולה, רועשת ומלוכלכת, מלאה באטרקציות ובפיתויים - עיר שבאים למצוץ את עסיסה ולשוב ממנה הביתה. זו היתה תל אביב של הלונה פארק ביפו ושל הביקור הראשון במסעדה - מסעדת פועלים, שבה הגישו לי ולאבא חביתה עם נקניק, שהייתה חידוש קולינרי מסעיר.
תל אביב האחרת היא העיר שהפכה להיות עירי וביתי. אל תל אביב הזאת באתי בגלל האתגר - להיות מנהל הגימנסיה העברית הרצליה. מהר מאוד החלטתי שאני רוצה לא רק לעבוד בעיר הזאת, אלא גם לחיות בה. בהתחלה הרגשתי עדיין תל אביבי על תנאי. התנאי נעלם כשנבחרתי להיות ראש העירייה, כי האחריות מחייבת קשר רגשי. אי אפשר להיות באמת אחראי למשהו חשוב תוך ניתוק נפשי.
מהר מאוד אתה מרגיש קשור. וכשאתה נקשר, אתה מתאהב. זה מה שקרה לי בתל אביב. התאהבתי. ראש עיר - אם ירצה או לא ירצה - מטביע את חותמו על העיר שאותה הוא מנהל. אבל "הטבעת חותם" אל לה להיות מטרה לעצמה. היא צריכה להיות תוצאה של הרצון לשנות. לשנות כדי לעשות אותה טובה יותר לתושביה. מבחינתי, מעניין לבחון איזה חותם הטביעה העיר עליי.
החינוך שקיבלתי בבית - מהורי בקיבוץ - הוא שהאדם הוא אדם, לא משנה מה רקעו, צבעו ודעותיו. עד שהגעתי לתל אביב, זה היה אני מאמין תאורטי. רק בתל אביב הפלורליסטית, עם הפסיפס האנושי הכל כך מגוון שלה - ראיתי איך העיקרון הזה מתקיים בפועל. פה זו לא אידאולוגיה, אלא מציאות חיים.
בעיניי זו עוד סיבה טובה להתאהב בעיר הזאת. כך גם היותה עיר "חשופה וחילונית", כמו שקרא לה אלתרמן, עיר "שאין בוניה חייבים ביראתה ובכבודה", ומשום כך קל כל כך לאהוב אותה.
אומרים: "האדם הוא תבנית נוף מולדתו". המקום שבו אתה חי הופך להיות חלק ממך ואתה לחלק ממנו, ממרקם חייו.
עם השקיעות בים ועם בית הקפה בפינה והגינה שליד הבית והנוחות שמאפיינת את העיר הזאת, עם כל היתרונות הייחודיים שבה, כשהכל קרוב ונגיש ואיכותי, כל ההוויה הזאת - זו תבנית הנוף שהופכת להיות חלק ממך.
וכמובן הקשר עם האנשים, שכל אחד מהם הוא דלת כניסה לתל אביב אחרת, וגם
יום אחד, כשהייתי מנהל הגימנסיה הרצליה, ראיתי ילדה עומדת בצד ובוכה. שאלתי אותה למה היא בוכה, והיא ענתה לי, "אבא שלי לא מרשה לי לצאת לטיול". "מי זה אבא שלך?", שאלתי. היא לא רצתה לענות, אבל בסוף היא גילתה. היא אמנם גרה ברמת אביב ג', אבל אבא שלה הוא מוכר בבסטה בשוק הכרמל. נסעתי אליו, ישבתי איתו ושכנעתי אותו שייתן לה לנסוע - ומאז יש לי דריסת רגל בשוק הכרמל.
יש לי שם פרלמנט, במסעדה של מורדוך וסמי, שהיא לא יותר מכוך, אבל אוכלים בה את האוכל הכי טרי בעולם, כי כל המצרכים באים ישר מהשדה.
אלה הדברים שהופכים אותך לתל אביבי. דרך הילדים מהגימנסיה, ואחר כך דרך העבודה בעירייה, הגעתי גם ללב תל אביב וגם לשכונת התקווה - ואחר כך ליפו ולכפר שלם - ובכל מקום מישהו פתח לי דלת, ודרך הדיבורים והצחוקים והסיפורים התחברתי אליו ואל המרקם של תל אביב שלו, שהרחיבה והעשירה את תל אביב שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
