כתר פלסטיק: האנשים שהמציאו את שינקין חיים היום בפרדס חנה
לפני 15 שנה ערקו הנס ואילנה פלדה, מראשוני רחוב שינקין המתחדש, עם המשפחה והסטודיו המפורסם ליישוב השקט הסמוך לחדרה. לפני שבועיים נשרף מפעל חייהם "פלסטיק פלוס" עם כל הזיכרונות מהימים הגדולים של שינקין. אילנה פלדה: "אנחנו חיים, וזה מה שחשוב. מפעל החיים שלנו ממשיך"
אילנה פלדה בעסק השרוף צילום: אלכס רוזקובסקי
"ישר ידעתי שזה לא אצל השכנים ולא כלום - שזה אצלי", מספרת אילנה, שבעת השרפה הייתה בקואופרטיב האורגני של פרדס חנה. "את המומה ברגעים כאלה. לא מתכננת שאי-פעם תיקלעי לסיטואציה כזו ותצטרכי לחוות את החוויה. פתאום את קולטת - אלוהים, טוב שלא היינו בפנים, טוב שאף אחד לא היה שם, טוב שלא היו לקוחות כי זה היה כבר 18:00 בערב . מהר מאוד הבנתי מה קורה כאן ושאין מזה דרך חזרה".
הדרך חזרה אכן נראית קשה, כמעט בלתי אפשרית. לאט-לאט, ואולי בעצם מהר-מהר, בלעה האש המאכלת מוצרים שנהגו במוחם של הנס ואילנה וזיכרונות של שלושים שנה.
ביתה של משפחת פלדה, הצמוד לסטודיו, כמעט לא נפגע, אבל מפעל "סטודיו פלוס" המפורסם, אחד הסמלים של רחוב שינקין בשנות השמונים - נפגע גם נפגע. בתוך פחות משעה נשרף הסטודיו, שרק לפני ארבעה חודשים, לכבוד יום הולדתה השישים של אילנה, שופץ והורחב, ואתו נשרף אוצר שלם של חומרים, מכשירים ודגמים שייצרו בני הזוג.
ספירלות להנעת הצ'י הביתי, מנורות "יהושע פרוע", אהילי פלסטיק, סביבונים וגם כתבות ארכיון ששמרו בני הזוג. מוצרים מעשה ידי אמן וגאונים בפשטותם. "הרבה חומר ושטאנצים. לצערנו זה נשרף טוב", מסבירה אילנה בחצי חיוך וממשיכה בטון מצער לא פחות: "זה קרה ביום חמישי, יום כדור הארץ. אלוהים, כמה זיהום עשינו באותו יום".
הסיבה לשרפה, לטענת בני הזוג, אינה ברורה עד היום. "היא התחילה ממשהו, אנחנו לא יודעים בדיוק. מומחי השרפות והביטוח יטפלו בזה", היא אומרת וממשיכה מיד. "אנחנו מסתכלים אל העתיד".
אהיל מפוליגל
כבר 15 שנה הנס, אילנה ושלושת ילדיהם - אנה, מאי ויאן - מתגוררים בפרדס חנה, בבית צמוד קרקע עם גינה גדולה ואוויר נקי, אבל בהיסטוריה של לב תל אביב שמור להם מקום של כבוד. הם לא ביאליק או צ'יץ', לא חוקרי תולדות העיר, ואפילו, רחמנא ליצלן, העזו לעזוב אותה באמצע חייהם, אבל הם מייצגים את השטח, את מי שמחוללו שינוי גם בלי להצהיר על כך: תושבים תמימים, שהתיישבו במרכז העיר בתחילת שנות השמונים, ובעזרת צעירים אחרים הפריחו את השממה.
רחוב שינקין צילום: אמיר מאירי
סיפור האהבה והיצירה שלהם משולב בסיפורו של רחוב תל-אביבי אחד, מפורסם למדי. הנס פלדה, בן 54, גדל באמסטרדם ולמד בבית הספר לצילום בדן האג. בשנת 1980, בהיותו בן 25, יצא לטיול והגיע "איכשהו" באופנועו לישראל. כאן הוא פגש את אהבת חייו - אילנה הרשנברג, בוגרת בצלאל, המבוגרת ממנו בשש שנים.
השניים הקימו את ביתם ברחוב שינקין (פינת יוחנן הסנדלר), באותה תקופה רחוב אפור ועייף, צירה הראשי של שכונת מרכז בעלי מלאכה. כשהולידו את בתם הבכורה, הנס הוא זה שנשאר בבית, ואילו אילנה פרנסה את המשפחה בעבודתה בסטודיו לגרפיקה.
"באותה תקופה האזור היה זול יחסית לקנייה", אומרת אילנה את מה שהיום נשמע כמעט בלתי נתפס. "הייתה אוכלוסייה ותיקה, והרבה אנשים לא רצו לגור בבתים הישנים". בנסיבות אלה התחילו להתקבץ בשינקין וברחובות הסמוכים - מאז"ה, מלצ'ט, בלפור או אחד העם - זוגות צעירים, אמנים ואנשי רוח בעיקרם, והחלו לחיות לצד חרדים וחסידי גור ששכנו במקום.
"היה כיף אז", היא נזכרת. "פתאום את מגלה שהשכן החדש דומה לך מאוד. זו הייתה תחושה של חלוציות, של אנשים
שרוצים את אותו הדבר - ליצור סביבה וקהילה מתחדשת".
הולדת הילדים הראשונים חייבה את התפתחות החיים ובניית מוסדות ציבוריים. קבוצת התושבים, ובהם הנס ואילנה, דחפה לבניית גן חילוני ראשון במקום (היום "אשכול גנים" ברחוב העבודה, ה"ק), לבניית המתנ"ס השכונתי ולשיפוצה של גינת שינקין. "הדברים האלה עד היום קיימים שם", אומרת אילנה בגאווה.
בשנת 1982 הקימו בני הזוג פלדה את חנות "פלסטיק פלוס", ובה הם מכרו את מה שהחלו לייצר באופן פרטי בביתם עוד קודם לכן - אהילים מפוליגל. כן נמכרו בה גופי תאורה, שעונים וחפצי יודאיקה, כולם פרי עיצובם ועל טהרת הפלסטיק.
שנים רבות שכנה החנות בפינת הרחובות התל-אביבית והייתה חלק ממה שהפך את שינקין למותג. תל-אביבים שורשיים רבים, היום כבני שלושים, זוכרים את החנות ואת הזוג "ההיפי", חסר הדאגות שליווה את ילדותם.
"כולנו היינו צעירים ובוהמיינים, ו'פלסטיק פלוס' ייצרה מוצרים שהתאימו בדיוק לקהל הזה", אומרת אילנה. "החנות והסטודיו שלנו היו הבימה, הרחוב היה הקהל, ואנחנו דילגנו בין הילדים, הסטודיו והרחוב".
רוק ובירה במסיבת הסגירה
בשנת 1994 ארזה המשפחה את מיטלטליה ועסקיה ועזבה את העיר. לרגל סגירת החנות ערכה משפחת פלדה מסיבת רחוב שינקינאית, ובה זימרו בין השאר חברי להקת "הזוהרים", בניהם של חברים. בר "לוגוס" מנחלת בנימין היה אמון על אספקת הבירה.
קפה תמר בשינקין בשנת 1986 צילום ארכיון: שמואל רחמני
באופן סמלי, את מקומה של שכונת בעלי מלאכה תפס רחוב המלאכה במושבת פרדס חנה, שם הקימו בני הזוג מחדש את "פלסטיק פלוס" ליד ביתם.
"עזבנו. נגמרה תקופה", מסבירה אילנה. "הילדים גדלו, ורציתי בית גדול יותר בטבע. שילמנו על הסטודיו בשינקין מלא שכר דירה על חדר פצפון, ובתקופה ההיא הרחוב כבר היה פסה. עכשיו אנחנו עושים לפרדס חנה מה שעשינו לשינקין".
על כך שבפינה המיתולוגית של "פלסטיק פלוס" עומד היום סניף "ארומה" אומרת אילנה: "זה כבר לא עושה לי הרבה. העם רוצה 'ארומה', יקבל 'ארומה'. אנחנו הלכנו הלאה".
ביום חמישי לפני שבועיים נגדע הכול. לעת עתה לפחות. רק ספירלה בצבע תכלת שנותרה להתנופף ברוח היא עדות לזיכרונות שאינם עוד.
"זה באמת כואב. הלך פה מפעל חיים", אומרת אילנה - שלמרות הצער, וכיאה לאמנית "היפית" - שומרת על רוח מרוממת. "פלסטיק פלוס" נשרף לגמרי, חלקים מהבית ומהחצר שאני אוהבת נפגעו, אבל מלבד זה - טפו-טפו-טפו, אנחנו בסדר. צריך להתייחס לכל דבר בפרופורציה. זה קרה יומיים אחרי יום השואה, וזה לא שנותרנו חסרי כול. גם כל מיני תמונות וחומרים שהעברתי הלאה - לחברים או לארכיון של עיריית תל אביב לכבוד מאה שנה לעיר - נשארו".
אילנה - כנראה אופטימית מושבעת - מתייחסת אפילו לצדדים החיוביים של המקרה. "יש פה קהילה שרק מציעה כל הזמן לעזור, לתמוך, לחבק ולהביא אוכל. למרות הנסיבות, כל האירוע יצר איזה מסיבה קהילתית כאן. זה נשרף יפה יחסית, המעטפת החיצונית נשארה, והפרחים עדיין פורחים, והיה הרבה מזל. במצב כזה אתה רואה את כל המזלות".
ממה תתפרנסו עכשיו?
"קודם כול להנס יש הרבה עבודה בחוץ - יש לו את הריטיירד Plastic Plus Retired (עסק לעיצוב ובנייה מצמיגים משומשים, ה"ק), ותודה לאל ששם זה לא נשרף. אנחנו נתאושש ונחזור לייצר כמה מהמוצרים שאהבנו".
אז "פלסטיק פלוס" לא ייעלם מהמפה?
"אנחנו חיים, וזה מה שחשוב. כל זמן שאנחנו בחיים, אז באופן טבעי מפעל החיים שלנו ממשיך".
נא להמתין לטעינת התגובות
