בגובה העיניים עם שלמה רוזנר
הוא נולד בכפר חסידים וגר בגבעת המבתר. יש לו אובססיה לספרים ולגזרי עיתונים. ואין לו תאווה גדולה ל"על האש". 1,984 מילים עם שלמה רוזנר (73), נשוי + 4, שכותב את הטקסטים למדליקי המשואות בטקס יום הזיכרון קרוב ל-30 שנה
"המקום שבו מתקיים טקס המשואות. מקום שבו קבורים גדולי האומה. מקום שבו אני שותף בטקס של מעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות".
הדלקת משואות
"יש טקס ממלכתי שבו, כמו שאמר אחד מאנשי האקדמיה ללשון העברית, 'משיאים משואות', זה ביטוי מהמשנה.
"נבחרים 12 אנשים שידליקו את המשואות, כל אחד בא עם הסיפור שלו ואני מכין להם על פי מה שמתאים להם הצעה לטקסט שיקריאו שם. הם בדרך כלל מקריאים את מה שאני כותב. אני עושה את זה קרוב ל~30 שנה".
מרכז ההסברה
"עבדתי בו כ~40 שנה, וממנו יצאתי לפנסיה. התחלתי כעורך ואחרי כן עורך ראשי, אחר כך מנהל היחידה לסרטים ולתערוכות.
"במסגרת הזו עשיתי המון דברים. עשיתי דברים יותר חשובים ופחות חשובים. שם התחלתי לכתוב את הטקסטים טקס המשואות שבזכותו את נמצאת כאן".
יום העצמאות
"זה יום שבו הוקמה המדינה, מדינה של העם היהודי, מדינה שקמה במאבק ושממשיכים להיאבק עליה, ומקווים שתתקיים לתמיד. זה יום העצמאות ואנחנו חוגגים אותו".
כפר חסידים
"זה המקום שבו נולדתי, שבו גדלתי. פסיכולוגים אומרים שכל מה שבן אדם הוא זה איפה שהוא נולד. זה היה כמו מושב בארץ ישראל, מושב של אנשים שרובם קשיי יום שהוציאו את לחמם בקושי מהאדמה, חלק מהם עבדו מחוץ למקום. מושב עם בוץ, תרנגולות, פרדות, עגלות, מחלבה וצרכנייה.
"לא הייתי בן למשפחת חקלאים. אבא שלי היה מזכיר הכפר ואחרי כמה שנים עזב את התפקיד הזה ועבר לעבוד בחיפה. המשפחה נשארה בכפר עד שהייתי בן 17. זה לא מקום שהיום אני מתגעגע אליו, הוא השתנה מאוד.
"הייתי בו לא מזמן, לפני עשר שנים, כשהכפר חגג 75 שנה. עשו כינוס גדול, הזמינו את כל מי שהיה בן הכפר. עם רובם אין לי שפה משותפת, רובם לא דתיים ואני דתי. לא נשארו בינינו קשרים".
הכרזת העצמאות
"היינו מהמשפחות הרבות בכפר שלא היה להן רדיו. למחרת הבוקר שבו האו"ם החליט על הקמת המדינה אני לא ידעתי מהחיים שלי, הייתי ילד בן 11 וזה היה מוצאי שבת.
"ההורים שלי לא הקשיבו לרדיו. בבוקר לקחתי את הילקוט והלכתי לבית הספר, זו הייתה הליכה של 500 מ', אז אנשים היו הולכים ברגל. התקרבתי לבית הספר, בדרך הייתה צרכנייה, וראיתי ליד הצרכנייה מעגל גדול של אנשים רוקדים, חלק עם שקים של סבלים מקופלים על הראש, רוקדים בשמחה. שאלתי על מה הריקודים ואז התברר לי".
ירושלים
"בירתו של העם היהודי, בירת ישראל, בירת הכיסופים. אני לא נכספתי לירושלים, נולדתי בארץ אז לא היו לי כיסופים, אבל אני מכיר את הספרות על הנושא הזה, היא ספרות עשירה ובחלקה מרתקת. יש יחס אידיאולוגי אליה ויחס של עיר מגורים.
"בתור עיר מגורים היא עיר קשה, בגלל שהיא עיר בירה. באיזושהי תקופה גרתי לא רחוק ממלון המלך דוד ופעם בשבועיים היו חוסמים את הרחובות כי בא לבקר אורח מחו"ל. אז הייתה עיר יותר קטנה והיום העיר גדלה והיא סובלת עוד יותר מהדברים האלה".
כיפה
"סימן היכר, לבוש. יש בכיפה יותר מה שיש בה. מצד אחד אפשר לחיות בלי כיפה והיא כלום, אבל אנחנו יודעים שהיום יש קשת של כיפות וכל כיפה מזהה מישהו עם מחנה מסוים. לא תמיד נוח לי עם זה. אני מעריך שמזהים אותי עם הימין הקשה ואני לא שם.
"אני באמצע עם נטייה שמאלה. אני קשור בתנועה שנקראת 'נאמני תורה ועבודה', שהיא לא פוליטית. הנטייה שמאלה היא לא רק פוליטית היא גם חברתית וגם דתית. יש כאן איזשהו עניין של אינטגרציה בין תרבות יהודית ובין
"אני נמצא במקום של תרבות כללית. אני נמצא במקום של אנשים שלא פוחדים להיכנס לכנסייה, אני נמצא במקום שבו שומעים קול אישה מפני שבעיניי הביטוי 'קול באישה ערווה' הוא הבל ורעות רוח. זו הוצאת המשפט מההקשר שבו הוא נאמר על ידי מי שאמר. אני קורא עיתונים ושומע רדיו ורואה טלוויזיה והולך לקולנוע ולתאטרון, כל מיני דברים שהעולם מציע ושיש אנשים שבשבילם צריך למחוק אותם".
אמונה
"אני מאמין גדול בזה שצריך להמשיך את העם היהודי, עם כל האלמנטים שהרכיבו אותו לאורך השנים. מאוד הייתי רוצה שהנכדים שלי ידעו הרבה ממה שאני יודע. איך נראה סידור וחומש ותלמוד ורמב"ם ושולחן ערוך - הם יודעים, אבל הייתי רוצה שידעו יותר ובעיקר איפה צריך לחפש. לצערי הרב, זה עכשיו לא לגמרי נראה באופק, חלק כן וחלק לא, זה עדיין מצער אותי. נצח ישראל לא ישקר".
גבעת המבתר
"באופן מפתיע זה מקום שאני גר בו יותר שנים מכל מקום אחר שגרתי בו. יותר ממחצית חיי אני גר בגבעת המבתר. יש כאן קהילה קצת קטנה. גבעת המבתר עוברת תהליך מצער שעובר על כל ירושלים - הוותיקים קצת מזדקנים ועוזבים את הדירות שלהם, ובאים במקומם אנשים חרדים, בדרך כלל מארצות הברית או מצרפת, והם לא מוצאים את מקומם בקהילה מטעמים שציון שלהם לא יחמיא להם. אנחנו קהילה מעורבת של אשכנזים וספרדים.
"רואים את זה במבנה של בית הכנסת ובנוסח התפילה.
"ולהם כנראה לא נוח עם התערובת של אשכנזים וספרדים, וגם עם זה שאצלנו יש פעילויות משותפות לנשים וגברים והם מדירים את רגליהם מבית הכנסת שיש בקהילה. במובן מסוים הם שומרים על הגטו שלהם וזה מצער".
צפירה
"סוג של צפצוף שמזכיר לנו מה שהוא רוצה להזכיר, אין בו שום ערך כשלעצמו".
טלוויזיה
"מכשיר טוב, אם משתמשים בו טוב. באופן משונה אני מוצא את עצמי רואה מעט דברים, סרטים. בכלל לא סדרות וריאליטי".
כתיבה
"אני אוהב לכתוב, אני יודע לכתוב. אני כותב לאט. כתבתי כמה דברים מועילים בחיי, כתבתי ספר זיכרון על חבר שלנו שנהרג, ואח שלו אמר לי שהחזרתי לו את אחיו. אני חושב שלא יכול להיות שבח גדול מזה על ספר. כתבתי לאחרונה ספר שאני מקווה שיצא לאור על פעילות חשובה של ארגון 'נתיב'. זו בעצם הפעילות של מדינת ישראל בשנים 1988-1968 כשלא היו יחסים עם לברית המועצות.
"אדם עם דרכון ישראלי כמעט לא יכול היה להיכנס לברית המועצות, למעט אנשי מדע, וגם לא בקלות. היה מפעל גדול שעשה יהודי גדול בשם אריה קרול, חבר קיבוץ סעד, שעבד בארגון 'נתיב'. הוא יזם את הרעיון והפעיל אותו. המטרה הייתה לשלוח תיירים יהודים מהעולם לברית המועצות עם חומר על יהדות, גם בעברית.
"הם היו גם מסייעים בכל מיני דברים ונותנים הרצאות. הוא שלח במשך 20 שנה בערך 6,000 איש, והוא עשה פעילות מבורכת ביותר לכל מי שישב בברית המועצות שהיה מעוניין בקשר עם ישראל ולא היה יכול לקבל מידע על אודות היהדות ומה שקשור בה. את הסיפור הזה כתבתי בספר שנמצא בתהליכים לקראת הוצאתו לאור".
"פולניה"
"זה סיפור באמת עשיר ויפה. ההורים שלי באו מפולניה לפני מלחמת העולם השנייה. כמעט כל המשפחה נשארה שם והם נעלמו מהאופק. היו בודדים ששרדו. כשהייתי מנהל היחידה לסרטים ולתערוכות במרכז ההסברה, עבדתי בשיתוף פעולה עם שירות הסרטים הישראלי. יום אחד אמרו לי, 'יש פרויקט גדול –'פולניה'".
"היה שם מנהל שירות הסרטים הישראלי, שמואל אלטמן, שהיה פולני במוצאו; הוא היה בצבא האדום ואיבד די הרבה בפולנייה, הוא כעס על הפולנים ורצה לעשות סרט שיסגור איתם את החשבון. הייתה הצעה, איזשהו רעיון שמיכה שגריר העלה לעשות סרט על פולניה.
"היה גם בחור, שלצערי הרב נפטר, בשם אמנון טייטלבוים, במאי סרטים תיעודיים מעולה. כשאני באתי זה היה אחרי שנה וחצי שהם גלגלו את הרעיון ואחרי תחקיר ארוך, ומיד אמרתי שאני בפנים. זה היה תהליך ארוך וההפקה של הסדרה הזו נמשכה חמש שנים בגלל מחסור בכספים.
"אני הייתי בחבר המפיקים ושותף לגיבוש של התכנים במציאת האנשים. לא היה עניין אחד בסדרה, שמנתה שבעה פרקים - כל פרק 52 דקות, שלא הייתי מעורב בו.
"לדעתי זו סדרה מפוארת שלא תחזור כמוה במהרה. סדרה שהוקרנה לפחות פעמיים בערוץ הראשון ועדיין מוקרנת בערוץ ההיסטוריה. סדרת מופת".
משפט אייכמן
העבודה הראשונה שלי במרכז ההסברה הייתה לעשות הגהות על העדויות במשפט אייכמן. העידו יותר ממאה עדים ולקרוא את זה גרם לי לנדודי שינה בלילה, זה היה קשה מאוד".
זבולון המר
"היה חבר טוב שלי, למד איתי יחד בכיתה במשך שנתיים בתיכון בחיפה. הוא היה גם מדריך מוצלח בבני עקיבא, הוא יצא לנח"ל עם גרעין של בודדים. המשכנו לקיים קשר בינינו. הוא הגיע ללמוד בירושלים והתגלגל עד שהקים בפועל המזרחי משמרת צעירה.
"הוא רצה להוציא כתב עת ופנה אליי שאערוך את כתב העת הזה, זו הייתה ההתחלה שלי כעורך. אחרי כן כשהוא נעשה שר החינוך הוא היה צריך עזרה בנושאים שקשורים בכתיבה ואני עזרתי לו. כתבתי לו כל מיני דברים שהוא השתמש בהם בנאומים ובמאמרים. היכולת שלי לקלוע לטעמו נבעה מכך שהיינו שווים בדעותינו בהרבה דברים".
ניר ברקת
"אין לי מה להגיד עליו. הוא גדל בגבעת המבתר, הכרתי אותו כילד. הוא בחור כישרוני, כנראה".
חלוקת העיר
"העיר מחולקת לארבע: חרדים, חילונים, ערבים אזרחי ישראל וערבים שהם לא אזרחי ישראל. וככה היא מתנהגת, ככה היא מתנהלת.
"את שואלת אם אני שואף שהעיר תחולק? לא, אני לא שואף לזה שהעיר תחולק; האם העיר היא מאוחדת? היא בשאיפה להיות מאוחדת. אולי פעם היא תהיה מאוחדת, כשיגמר הסכסוך הערבי-ישראלי, מתי הוא ייגמר? הרבה זמן".
ציונות
"אני ציוני לגמרי. במובן הזה שהיהודים צריכים שתהיה להם מדינה שלהם לנהל אותה, עבור עצמם על פי דרכם מתוך אחריות מלאה. אחריות מלאה אומרת שיהודי דתי שמשרת במשרד החוץ, במשטרה או בצבא ישא באחריות מלאה ובידיעה שאי אפשר לעשות את זה על פי שולחן ערוך כמו שהוא כתוב. הנקודה היא ששולחן ערוך נכתב על ידי עם ללא מדינה, עבור אנשים ללא מדינה, בלי להביא בחשבון את הצרכים של מדינה בכלל ושל מדינה מודרנית".
צה"ל
"מכשיר של המדינה, שבא בשביל למלא תפקידים שאי אפשר בלעדיהם במדינה, ודאי לא מדינת ישראל".
ספרים
"זו אובססיה. בעצם לא צריך ספרים בבית, היום כשיש אינטרנט וספריות, מי צריך ספרים בבית? יש כלל אצלי בבית, אשתי מתלוננת על זה ובצדק, אבל אני אומר שלספרים יש רק כרטיס כניסה, אין להם כרטיס יציאה, הייתי רוצה שיהיו לי עוד ועוד ספרים.
"לפני עשר שנים הבטחתי לעצמי שלא אקנה יותר ספרים ואני לא עומד בהבטחה הזו לעצמי, אבל אני קונה הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. ואני יודע שאני לא אקרא את כל הספרים והלוואי שהייתי חכם אפילו בעשירית מהספרים שיש לי, אבל זה מה שיש, ככה זה. אי אפשר בלי ספרים, עיתונים וכתבי עת, כל דבר כתוב. זו התמכרות שאני לא מכיר תהליך גמילה ממנה".
ערוץ 10
"מקום נפלא. יש לי בן שמתפרנס ממנו, ישראל. מה יותר טוב מזה? הוא מוכיח שהוא מקצוען ואני שמח להיווכח שהוא מקצוען. פה ושם אני רואה את הערוץ ומכיר לו תודה כל יום ויום על זה שהוא מפרנס את הבן שלי".
"על האש"
"יום העצמאות בשבילי זה לא 'על האש', אבל אם מזדמן אירוע כזה, אז אני נמצא בו. אין לי תאווה גדולה ל'על האש'".
צילום
"יש בזה דמיון גם לספרים. אתה מצלם ומצלם ומצטברים דברים. ולא תמיד יש מה לעשות איתם. זה סוג של שימור עצמי שהוא לא אמיתי וגם לא תמיד משתמר, אבל מצד שני זו גם הנאה לצלם, זו התמודדות, יש בזה היבטים אמנותיים.
"ירשתי את הרצון לצלם מאבא שלי. ההורים שלי הגיעו לישראל בשנת 1933. הוא אהב לצלם, היו לו ארבע או חמש מצלמות, היו לו את כל האביזרים והקערות. אז לא הייתה תאורה אדומה, הייתה לו קופסה עם חלונות אדומים שבתוכה שמו נר ואיתה היה אפשר להיכנס לחדר חושך. הוא פיתח לבד, והדפיס לבד. הוא צילם הרבה מאוד, חלק גדול מהנגטיבים והתמונות עוד שמורים אצלי".
ערבים אזרחי מדינת ישראל
"יש לנו חובה מוסרית לאפשר להם להתקיים פה בארץ ולהתפרנס בכבוד, לבטא את עצמם בכבוד. משום כך, במידה שאני יכול, אני מעסיק ערבים בכל מיני עבודות אצלי בבית".
כותל
"זה מקום משונה. מקום שלא מעורר התרגשות, צריך לשמור אותו ולהגיע אליו, הוא מבטא את השאיפה לבית המקדש, ואני חושב שגם השאיפה לבניין בית המקדש, טוב לה שתישאר בגדר שאיפה".
גזרי עיתונים
"יש לי אובססיה לגזור כל מיני קטעי עיתונים. אני גוזר כל מיני נושאים שמעניינים אותי, אם בגלל התוכן, אם מפני שאני חושב שהם ראויים לתגובה, אם מפני שאני חושב שפעם אשתמש בהם לצורך כזה או אחר. חלק גדול מההשכלה שלי שאובה מהעיתונים, אז אני שומר אותם. אני יודע שאין להם ערך גדול, אבל אני לא יכול להרפות מזה".
גובה
"אף פעם לא הייתי גבוה ואני יודע מה זה להיות נמוך, עם זה אני חי, אני כבר לא אשתנה".
שלמה רוזנר
"מכיר תודה על כך שהצליח רוב חייו ברוב עיסוקיו לעשות דברים שמעניינים אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
