בשם האב: משואה לתקומה, גרסת משפחת שקדי
כשקפץ משה שקדי מרכבת המוות ב-1944, לא האמין שכעבור 60 שנה ימונה בנו למפקד חיל האוויר במדינת היהודים. ממקום מושבו בכפר סבא, הוא חושף את סיפור הגבורה האישי ומרגיע: אני בטוח שאלי השאיר תוכנית לתקיפה באיראן
שקדי, שב-31 בדצמבר 1944, עת היה בן 18, קפץ מרכבת המוות שהחלה דרכה בבודפשט האדישה ויעדה היה מחנה ההשמדה אושוויץ, דואג כל העת להקיש לקחים מהזוועות שחווה לפני יותר מ-60 שנה לימינו אנו.
במקביל, הוא משחזר לעצמו את רגעי האושר החזקים שחווה בישראל, ובראשם הרגע הבא:
"אני זוכר את הרגע. יום שישי בבוקר הוא התקשר אלי ואמר לי, 'אבא קיבלתי את הפיקוד על חיל האוויר'. איך יכולתי להגיב? ישבתי ובכיתי", מספר האב משה בקול רועד את רגע הבשורה ב-28 בנובמבר 2003 כי בנו, אליעזר שקדי, מונה למפקד חיל האוויר במקומו של דן חלוץ.
"ארבעה ימים לפני ההודעה על מינויו של בננו למפקד חיל האוויר, קיבלנו, אני ואשתי נחמה, הזמנה לטקס קבלת דרגת אלוף של אלי. בטקס נכחה כל הצמרת הבטחונית של מדינת ישראל, החל משר הביטחון שאול מופז, דרך הרמטכ"ל דאז, בוגי יעלון, ועד לכל האלופים של צה"ל".
שקדי מביט לתקרת דירת הדיור המוגן בכפר סבא בה הוא מתגורר, בזמן שקולו הופך להיות חנוק. "הסתכלתי מסוחרר סביב החדר, ותפסתי את הראש. לא האמנתי שאני נמצא במקום הזה. פתאום שאלתי את עצמי, אלוהים מה אני עושה פה? מה אני עושה פה? איך זה יכול להיות שרק לפני עשרות שנים רצחו את אבא שלי, את אימא שלי את 4 אחיותיי - את כל המשפחה שלי, ועכשיו הבן שלי מקבל דרגת אלוף כשהוא משרת בחיל האוויר של צבא ההגנה לישראל.
"רציתי לצעוק (וכאן שקדי אכן צועק – ג"צ וב"פ) 'אלוהים תפתח את שערי שמיים - אני רוצה שאימא שלי ואבא שלי יראו שהנכד שלהם מקבל דרגת אלוף בצבא הגנה לישראל, שהאחיות שלי ישמעו את האלופים משבחים את הבן שלי שתורם למדינת היהודים'. כלתי חשה כי אני עומד להתעלף והגישה לי כוס מים. התאוששתי ונרגעתי קצת. מי יודע, אולי באמת נפתחו שערי שמיים, לפחות לרגע אחד".
משה שקדי נולד ב-12 באוקטובר 1925 בעיירה טולצ'ובה אשר בצפון הונגריה, 25 ק"מ מגבול סלובקיה. על פי ספרו של משה, "הקפיצה הגורלית מהרכבת", מספר היהודים בטולצ'ובה טרם המלחמה היה נמוך יחסית – 363 מתוך 2,845 תושבים בכלל העיירה.
אביו של משה, אליעזר, היה בעל חנות גלנטריה במרכז העיירה בעוד אימו, שרלוטה, היתה עוזרת לבעלה בחנות בשעות הערב. מסתיו 1937 ועד אביב 1944, שימש אליעזר בתפקיד חזן בבית הכנסת בעיר ג'ונק.
משפחת שקדי היתה בעלת זיקה עמוקה לדת, ועל כן משה היה חבר בנערותו בתנועת בני עקיבא. "אני אוהב לדלג בין הרבה עולמות" אומר משה בצחקוק, בהתייחסו לחברותו בתנועת השומר הצעיר בימי בגרותו. על פי ספרו של
היהודים בהונגריה, שנלחמה לצד הנאצים במלחמת העולם השנייה, היו משוחררים במידת מה מעול הנאציזם, הודות לראש ממשלת הונגריה דאז, מיקלוש קלאי, שלדברי שקדי, סירב לדרישות הנאצים לחייב את היהודים בטלאי צהוב, בהקמת גטאות, ובהעברת 300 אלף צעירים מהם לעבודות פרך עבור הגרמנים.
שקדי מספר בספרו כי "בתקופה שבה הושמדו מאות אלפי יהודים מארצות אחרות, יהודי הונגריה היו עסוקים בענייני היום יום הרגילים כולל דאגות פרנסה, ביקור בתיאטרון, בקולנוע, בקונצרטים ובניהול חיי חברה".
מסרים שקיבלה גרמניה על כוונתה של הונגריה לפרוש מהברית עימה בתוספת לגישתו הלא מקובלת של קלאי, לראיית הנאצים, כלפי היהודים בארצו, זירזה את ההחלטה אצל היטלר לכבוש את הונגריה.
יהודי הונגריה שלא חיו בבודפשט בזמן הכיבוש ב-1944, ביניהם גם בני משפחתו הקרובה של משה, גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בסך הכל נשלחו לאושוויץ מרחבי הונגריה, על פי ספרו של שקדי, 434,351 יהודים. "אבי, אימי, וארבעת אחיותיי הושמדו כולם באושוויץ. אף אחד מהם לא חזר", נזכר שקדי בעצב עמוק.
ראש הממשלה קלאי הודח באוקטובר 44' מתפקידו והימין הקיצוני עלה לשלטון בהונגריה. קלאי, לאחר הדחתו מהשלטון, גורש למחנה ההשמדה מאוטהאוזן באוסטריה, שם שרד עד שחרור המחנה על ידי הכוחות האמריקנים במאי 1945.
בזמן הכיבוש הנאצי התגורר שקדי אצל דודו בבודפשט, ומשם נשלח, כמו יהודים רבים, לפלוגה ששובצה לעבודה בתחנת הרכבת בסולונוק. "לאחר שהנאצים פלשו לעיר, הייתי בצומת דרכים מסוכנת ביותר", נזכר שקדי.
"הגרמנים היו צריכים להעביר חיילים ואספקה לצד השני של הנהר דרך גשר, שמעליו כל בוקר הפציצו מטוסים אמריקנים. בתחילה גרנו בקרון מסע ולאחר מכן עברנו לבית ספר נטוש, שם ישנו על הרצפה. העבודה שלנו הייתה למלא את הבורות בפצצות. כמובן שאף פעם לא עמדנו בציפיות של החיילים".
באוקטובר 44 הכריז לפתע נשיא הונגריה, מיקלוש הורטי, כי המלחמה הסתיימה. "לפתע שמענו רעמי תותחים, בלי שהבנו מאיזה כיוון הם באו", משחזר שקדי את שביב התקווה שלא יצא אל הפועל.
"מאוחר יותר, התברר לנו כי אלו היו תותחים של הצבא האדום הרוסי שהתקרב על מנת לגרש את הנאצים, ולכבוש את הונגריה. קיבלנו פקודה ללכת ברגל כל הדרך מסולנוק עד בודפשט, שם שמענו לראשונה על סיומה המדומה של המלחמה. שמחנו וצהלנו, והמפקדים אמרו לנו שביום למחרת נשתחרר עם תעודות מסודרות".
אירופה של שנות ה-40' לא רוויה בסופים טובים, וגם כאן, האופטימיות הזהירה נצבעה עד מהרה בפסימיות עזה. "מספר שעות מאוחר יותר הורו לנו לעמוד על יד פסי הרכבת עם התיקים האישיים שלנו", מספר שקדי באימה על הרגעים הגורליים.
"היה בלאגן גדול באזור, וכולם הוציאו את החפצים כדי לסדר אותם ליד פסי הרכבת. חיפשתי במשך שעות את החבילה שלי, בה גם היתה השמיכה שלי ללילה, אך ללא הועיל. הרכבות היו רכבות מסע צפופות וחנוקות עם אשנב קטן, והחלטתי שכשהרכבת תאט, אני אנצל את האשנב כדי לקפוץ החוצה.
"קפצתי לתוך חושך מוחלט ולאחר שנחתי, שמעתי זעקות של חיילים ששמרו על רכבת מסע אחרת. ברכבות מסע ישנו תא בו עומד אדם שמווסת את מהירות הרכבת, ושם שהיתי כל הלילה. היה כל כך קר אז קפצתי כל הלילה על רגל אחת כדי שאוכל ללכת בבוקר שאחרי".
למזלו של שקדי, השתייכותו לפלוגת העבודה מנעה ממנו לבישת טלאי צהוב, ובמקומו היה צריך שקדי לענוד רק פס צהוב על הזרוע, אותו השליך ברגע שקפץ מהרכבת בבודפשט. "בבוקר התחלתי ללכת מכיוון התחנה, ופתאום צץ מאחת הסמטאות איש זקן עם עגלה.
"שאלתי אותו אם אוכל לעזור לו, והוא שמח על ההצעה. תפסנו כל אחד באחת מידיות העגלה שלו, ותוך כדי ההליכה אני רואה שעל הרצפה מפוזרים מיליוני כרוזים, בהם כתוב שהנאצים כבשו את השלטון ושבניגוד לדברי הנשיא ההונגרי, המלחמה רחוקה מלהסתיים. כל הרחובות היו מלאים בחיילים נאצים, ובכל פינה ביקשו החיילים תעודות מהאיש הזקן אליו התלוויתי".
הזקן ידע שאתה יהודי?
"לא. לא ענין אותו מי אני ומה אני, ולמזלי, גם לא היתה לי חזות יהודית, מה שסייע לי להיחלץ מכ-20 ביקורות של החיילים, שחשבו כי אני בסך הכל נכד שעוזר לסבא שלו. כשהתקרבנו לביתו של דודי, אמרתי לו שאני נפרד ממנו, והוא מיד שאל כמה לשלם לי עבור העזרה. ישר אמרתי בליבי 'אתה הצלת את חיי, אז עכשיו אתה גם רוצה לשלם לי?' הנכד שלי אומר שזה לא סתם זקן, אלא היה זה אליהו הנביא עם עגלה".
אליהו הנביא אמנם הלך, אבל המזל עדיין נותר לצידו של שקדי. "שניה לאחר שנפרדתי מהזקן, התייצב מולי חייל עם עיניים זועמות שכיוון נשק לעברי", מספר שקדי את תסריט המתח ההוליוודי. "קפאתי במקום ולמזלי, הוא לא הבין את ההונגרית בכרטיס הרכבת שלי, אז הוא שחרר אותי".
השהייה אצל הדוד לא היתה לרוחו של משה, שפחד כי בעקבות הכרוזים, בהם נכתב כי "מי שמסתיר יהודים, דינו מוות", יישלח גם דודו למחנה השמדה. לדברי שקדי, הנאצים לא התעניינו בדודו המבוגר, למרות שלא ברור אם ידעו כי היה יהודי.
כך או אחרת, כעבור זמן קצר המשיך משה בנדודיו. "הדוד שלי נתן לי את הכתובת של הקונסוליה השוויצרית, שם אפשר היה לקבל הגנה מפני הנאצים, אם היתה בידך תעודה כי אתה אזרח שוויצרי", נזכר שקדי ב"בית הזכוכית", שמו הבלתי רשמי של בית הקונסוליה השוויצרית.
"הקונסוליה ניפקה 8,000 אישורים שכאלה, ותנועות הנוער זייפו למעלה ממאה אלף אישורים נוספים. הלכתי לקונסוליה, שם עמדו המוני יהודים שהמתינו לקבלת האישור.
"נכנסתי לתור, אך במהרה אסף אותי אחד מאנשי הקונסוליה שהכניס אותי בזריזות לתוך בית הזכוכית. נדהמתי לראות שם כ-3,000 יהודים, שבכל חדר של שניים, שלשה אנשים, הצטופפו כ-50 יהודים. היינו שם כמו דגים בקופסת סרדינים.
אני וחבר טוב שלי, קיזלר ז'ולי, חילקנו באותם ימים תעודות הגנה שוויצריות ליהודים. הנאצים, כמובן, פקחו עין כל העת, ולכן נאלצנו לעשות זאת בשקט ובזהירות.
"מלבד חלוקת התעודות, לקחנו אוכל מבתי קפה, בהם גם ישבו קציני אס.אס וחילקנו אותו למחסני מזון. הפעולה השלישית, והמסוכנת ביותר, היתה הברחת יהודים לתוך הקונסוליה השוויצרית. הפעילות שלנו היתה מאוד מסוכנת, ובשלב מסוים נכלאנו באחד הרחובות, ומשם נשלחנו לבית סוהר".
יכולת האלתור של ז'ולי, חברו הטוב של שקדי, הצילה את השניים ממה שנראה כמוות בטוח. "הגרמנים החליטו לשחרר ילדה בת 14, וז'ולי מסר לה פתק לאדם מסוים שהוא מכיר כדי שינסה לחלץ אותנו מבית הסוהר", נזכר שקדי בהתרגשות בתרגיל המבריק של ידידו של ז'ולי.
""תקווה גדולה מדי לא כוננה בנו, ובעיקר תהינו בינינו לבין עצמנו אם נגיע לאושוויץ או לשפת הדנובה, שם הגרמנים היו יורים ביהודים ומשליכים את גופותיהם לבורות. לפתע, קרא אחד השוטרים בשמי ובשם ז'ולי, והוביל אותנו למשרדו של מנהל הכלא.
"חייל גרמני החל לצעוק עלינו למה ברחנו מהיחידה שלנו והבהיר לנו שבעקבות העריקות, ניענש בחומרה". העונש ל"עריקים", מסתבר, היה סביר בהחלט. "החייל קילל אותנו כל הדרך החוצה, ובאחת הסמטאות אמר לנו ללכת. כמובן שרצנו חזרה לבית הזכוכית", מספר שקדי בהקלה.
"18 בינואר 1945. אני מתעורר בשלוש בלילה לקול אריזת החפצים של מי שהתגוררו עימי בקונסוליה. לא הבנתי מה קורה, עד שאחד מהיהודים אמר לי שהרוסים הגיעו לעיר", נזכר אביו של מפקד חיל האוויר לשעבר.
"המדהים הוא שתוך חצי שעה מרגע שהרוסים שחררו את העיר, הקונסוליה השוויצרית, שהיתה מלאה ב-3,000 דיירים, התרוקנה לחלוטין. אני הייתי רגוע רק כשראיתי לראשונה חייל רוסי מסתובב ברחוב".
לאחר המלחמה חזר שקדי לג'ונק, שם אומתו חששותיו כי שריד ממשפחתו לא נותר. "לאבד משפחה בבת אחת גורם לך לתחושת יתמות בלתי מוסברת", מגלה שקדי. "אנשים לא מבינים שגם יש כבר ילדים ונכדים, עדיין קיימת בתוך תוכך עצבות עמוקה של אובדן".
אליעזר (51), שרלוטה (50), אלה (21), אנה (14), אדל (12) ואדית (10) נספו במחנה ההשמדה אושוויץ. טולצ'בה, אויהל, ג'ונק, בוניהאד ופאקש – הערים בהן חיו משה ומשפחתו בהונגריה – התרוקנו מיהודים בתום מלחמת העולם השניה.
שקדי עלה לארץ באוניית המעפילים הבלתי לגאלית "כנסת ישראל", בה שהו 4,000 מעפילים שהנשק הסודי שלהם מול הבריטים היה שירת התקווה, "אותה שרנו בקול גדול", לדברי שקדי. שירת התקווה לא עזרה, והמעפילים גורשו לקפריסין, שם החל שקדי את דרכו כמדריך נוער, תחום בו יעסוק במהלך כל חייו.
בשנת 51' גויס שקדי לחיל השריון, ולאחר שחרורו הדריך בפנימייה במושב הדר. בשנת 74' מונה שקדי למפקח על החינוך המיוחד מחדרה ועד גדרה, בו בזמן שהשלים תואר שני בחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים.
משה ואשתו, נחמה, הקימו בכפר סבא משפחה עם שני ילדים, הבכור הג'ינג'י אליעזר ואחותו הקטנה, יעל. אליעזר (אלי בפי בני משפחתו) מוכר לכם כמפקד חיל האוויר לשעבר. הבת יעל משמשת כצורפת מובילה בתחומה אשר מיטב עבודותיה נמכרו לחברת התכשיטים היוקרתית, ה.שטרן. לאחר מותו של האסטרונאוט הראשון בחלל, אילן רמון, אשר היה בקשר הדוק עם אליעזר מתוקף היכרותם בחיל האוויר, יצרה יעל תערוכה לזכרו.
אמיר בוחבוט, הכתב הצבאי של מעריב, כתב בשבוע בו אליעזר שקדי סיים תפקידו כמפקד חיל האוויר, כי שקדי "תמיד הקפיד להיות בן אדם". בוחבוט גם הוסיף בשבחו של שקדי כי "למרות המשימות הרבות בתחום המבצעי, המכשולים והאתגרים שניצבו בפניו לאורך כל הדרך... הכנפיים על החזה לא הפכו אותו למורם מעם, ובכל העת הוא הוכיח כי הוא מתחבר אל החינוך והערכים. הוא קורא לזה 'מתחבר לנשמה'".
ככלל שקדי הוא האלוף היחיד שיצא עם ביקורות טובות ממלחמת לבנון השנייה, כמי שהחיל בראשו עמד סיפק את הסחורה באופן מוחלט. בהמשך יוחסו לחיל האוויר של שקדי התקיפות בסוריה (על פי מקורות זרים) ולאחרונה התקיפה בסודן שכבר התבצעה (שוב, על פי מקורות זרים) לאחר פרישתו מהצבא.
פעילותו החינוכית של שקדי האב לא פסחה כהוא זה על מפקד חיל האוויר בדימוס. שקדי הבן, מיד עם כניסתו לתפקידו כמפקד חיל האוויר, ערך מפגש עם מורים, מחנכים, קרובי משפחה ודמויות מפתח אחרות, שנבחרו על ידי בוגרי קורסי הטיס השונים, כבעלי השפעה ניכרת על חייהם. האלוף שקדי הציב בפני הבוגרים הטריים את השאלה מי השפיע על חייהם, ורבים מהבוגרים בחרו במדריכים ובמורים שלהם. עוד התברר, כי 34 אחוזים מהאמהות של הבוגרים עוסקות בהוראה, ואילו בקרב האבות, שמונה אחוזים עוסקים בהוראה.
האלוף שקדי ראה בתפקידו בחיל האוויר יותר מתפקיד מבצעי ודיבר לא פעם על הקשר בין שואת יהודי אירופה לבין הגרעין האיראני. לא כולם אהבו את זה, אבל את האבא משה זה מרגיע. שקדי, כזכור, היה אחראי באופן ישיר על נושא הגרעין האיראני במשך שנים רבות בחיל האוויר, מה שמרגיע מאוד את אביו, משה.
"אני בטוח לא ב-99 אחוז, אלא במאת האחוזים שאלי הותיר תוכנית מגירה לתקיפה באיראן", טוען שקדי האב, שמבטל את הטענות בדבר פרנויה מוגזמת מצד בנו. "כששומעים את הנאומים של היטלר ואחמדינג'אד, אפשר לחשוב שמדובר באותו בן אדם", מבהיר שקדי, שמנפק גם אנקדוטה מעניינת בנושא.
"בטיול השורשים בהונגריה הגענו לאחד מהבתים בהם התגוררתי בילדותי. כששאלנו את בעל הבית, שלא ידע מי אנחנו, מי גר בבית בעבר, הוא השיב כי 'פעם אמנם היה פה דיר חזירים, אך גרוע מכך, לפני כן גרו פה יהודים'. כיום, אני מודה לאלוהים שנשיא הונגריה מגיע לביקורים בישראל כדי לבקש מאיתנו טובות. אם אין אני לי - מי לי".
אליעזר שוחח עימך על תקיפת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007?
"אני רק יודע שהבן שלי הוא אדם מקצועי, ולמרות שהוא אף פעם לא הודה שאנחנו תקפנו, בתקיפה הזו הוא הוכיח את יכולותיו המבצעיות מעבר לכל ספק".
כיצד הוא חש בעקבות הביקורות על חלוץ לאחר מלחמת לבנון השניה?
"אלי התייצב לימינו של חלוץ, אבל אני לא יודע אם בגלל שהוא אכן חושב שהצדק עימו או שמא בגלל שהוא לא רצה להוסיף שמן למדורה. אלי הוא בן אדם טוב, והוא אף פעם לא אהב להתעלל במישהו שגם ככה סופג קיתונות של ביקורת. לא בועטים במי שכבר שוכב על המדרכה".
יחסי האנוש של שקדי מצוינים. אולי זו היתה אחת הבעיות של חלוץ?
"בזמן שאלי היה מפקד קורס טיס, הוא ראה שאחד הטבחים בוכה. הוא שאל לפשר הבכי, והטבח ענה לו שאחד החניכים בקורס לא מפסיק להקניט אותו. אלי לקח אותו לשיחה והוריד אותו קורס עקב התנהגות בלתי הולמת. לאחרונה, כשהוא פגש את אותו אדם, הוא הודה על שלדבריו, 'לימדת אותי להיות אדם יותר טוב'".
אפשר להבין מהסיפור שאצל קצינים אחרים אולי לא כך הם פני הדברים?
"לא יודע מה אצל אחרים. לבן שלי יש את הגישה האנושית הנכונה".
אחד הסיפורים המוכרים ביותר על הקשר בין השואה לתקומה הוא על המטס שערכו מטוסי חיל האוויר מעל אושוויץ ב-2003. את המטס הוביל האלוף שקדי, אז תת אלוף, בעצמו.על קיר לשכתו של שקדי כמפקד חיל האוויר התנוססה תמונת מטוסי הקרב של חיל האוויר כשהם טסים מעל מחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 2003.
שקדי האב מספר כי "בתחילה, הפולנים לא הסכימו לטיסה, ואלי, ששימש אז כראש מטה החיל, אמר שאם כך הם פני הדברים, אז קציני צה"ל לא ייצאו לאושוויץ". אביו של מפקד חיל האוויר בדימוס ממשיך את הסיפור הכה סמלי בחיוך ממזרי.
"הפולנים, בסופו של דבר, התקפלו ואמרו שהם מסכימים, אבל רק בתנאי שהמטוסים יטוסו בגובה רב מעל המחנה. שקדי התרצה, אבל ברגע האמת, מפקד המטס הורה לטייסים להוריד גובה, והמטוסים שלנו חלפו בכל זאת בגובה נמוך מעל המחנה. בסופו של דבר, עשינו מה שרצינו".
ובסופו של דבר זו תמצית הצלחתו של משה שקדי כאדם אב ומחנך. הוא לא עשה מה שהיטלר רצה, הוא עשה את מה שהוא רצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
