אנה מונטנה? קרב ההישרדות של גלידה מונטנה
עיריית תל אביב מתכננת לשפץ את הנמל ולפנות עוד נכס מיתולוגי של העיר, הפעם "גלידה מונטנה". לבעלי הגלידרייה המפורסמת, שתחגוג בקרוב יום הולדת חמישים, יש תכניות אחרות: "הם מחכים שנמות, אבל הגלידה עוד תחגוג את שנת המאה שלה"
את האוניות העוגנות במעגן הישן של הנמל, את הפיכתו של אתר המכולות והמוסכים שהגלידרייה שוכנת בו למרכז בילויים תוסס ואת רשתות הקפה והאופנה שהוקמו כמה מאות מטרים מהם.
הם לא רק ראו - הם גם עברו הכול. אבל באמת הכול. את מחנה הריכוז ואת רוסיה הקומוניסטית, את שנות התהילה של הגלידרייה בשנות השישים וגם את הירידה מגדולה של הנכס המיתולוגי, שאך מבקרים מועטים מטפטפים אליו היום.
אולי בגלל זה הם נשארים אדישים נוכח התכנית החדשה לפיתוחו של נמל תל אביב, שעלולה - כך נראה - לאיים על המשך קיומו של מפעל חייהם.
על פי התכנית, שפורסם עליה בעיתונים בתחילת החודש, עתידה עיריית תל אביב - בשיתוף חברת "אתרים" - לרכוש את האזור הצפוני והמוזנח של הנמל ולהקים מתחם בילויים חדש במקום עסקים באזור, ובהם הגלידרייה הנודעת.
ליכטנשטיין ובירזון, כאמור, אינם מתרגשים. "הם מחכים שאמות, אבל לי יש תכניות אחרות", אומר ליכטנשטיין, ניצול שואה. "אנשים כאן אומרים שעוד מעט אנחנו חוגגים חמישים שנה ל'גלידה מונטנה', אבל אני חמישים לא חוגג - רק מאה".
בבוקרו של יום שישי בהיר מצאתי את עצמי משוטט ברחבי נמל תל אביב בניסיון לאתר את הגלידרייה המפורסמת.
בדרך אני מנסה להעלות מזיכרונות ילדותי, מאותם ימי שבת קיציים, בלחות של תל אביב, לפני עידן המזגן, ימים שבהם הדרך הטובה ביותר להתקרר מלבד רוח המאוורר או קרח מהמקרר, הייתה גלידה. זו הנחשבת ביותר הייתה "גלידה מונטנה" כמובן, אותה גלידרייה ששימשה שנים רבות אתר עלייה לרגל לפוליטיקאים, סליבריטאים וסתם אנשים מהיישוב.
רגע לפני שאני מרים ידיים ומכיר בכך שזיכרוני אינו מה שהיה, היא נגלית לעיניי, נחבאת בין מוסך רכב לחנות עיצוב לכלי אמבט. לא מפוארת, לא מעוצבת, בולטת בפשטותה. אני נכנס לתוך המבנה, ובניגוד לציפיותיי, שיתבררו כנכונות, המקום עמוס במבקרים.
מתברר שהגעתי בדיוק באמצע ביקור של קבוצה המסיירת בשביל ההיסטוריה התל-אביבית, ול"גלידה מונטנה" ניתן מקום של כבוד בסיור זה, לצד מבני הבאוהאוס בשדרות רוטשילד, כרם התימנים המשתפץ בדרום העיר ואולם אוסישקין, זיכרונו לברכה.
בקופה, המוקפת חלון פלסטיק שנראה כאילו נועד להגן על האיש העומד מאחור, אני מוצא את ישעיהו ליכטנשטיין. עם חיוך רחב על פניו הוא מדבר עם הקונים המבקשים לשוחח עמו על זיכרונותיהם מהגלידרייה. רבים מהם אומרים בהחלטיות גמורה וכנה שמאז נפתחה הגלידרייה
אולם לא בטוח כלל ש"מונטנה", שתחגוג בקרוב חמישים שנה להיווסדה, תהיה כאן גם בעוד חמש שנים. כאמור, תכניות פיתוח נרחבות שעיריית תל אביב מקדמת - בשיתוף חברת "אתרים" - מעלות סימן שאלה אם הגלידרייה של בנצי ומומו מ"אסקימו לימון" עוד תעמוד על תלה.
בעקבות עסקת המכירה של חלקו הצפוני של הנמל, המוגדרת כאחת מעסקאות הנדל"ן הגדולות בהיסטוריה של תל אביב, יוסרו המחיצות במתחם, והוא יהיה יחידה אחת לכל אורכו. משמעות הדבר הוא, מסבירים בעירייה, שהחלק הצפוני והמוזנח יותר של המתחם, שהגלידרייה שוכנת בו, ישולב אל תוך ליבת חיי הלילה של הנמל עם מסעדות ופאבים חדשים. כן פורסם כי לפי התכנית, יש כוונה לסגור את "גלידה מונטנה" ההיסטורית תמורת פיצוי כספי שיוסכם עם בעליה. הבעלים, לעומת זאת, לא ממש שמעו על זה.
כשליכטנשטיין נשאל בנוגע לאפשרות פינויים הוא מסביר כי הדבר אינו אפשרי, שכן הם מוגנים על פי חוק הדיור הנוגע לשוכרים בדמי מפתח. כשאני שואל את השניים אם יסכימו להסדר שלפיו יפוצו תמורת פינוי עונה ליכטנשטיין תשובה שמשאירה דווקא פתח אפשרי למשא ומתן: "אף אחד לא דיבר אתנו. לא קיבלנו שום טלפון".
הגלידה נוסדה בשנת 1960 בידי ארבעה חברים: יחזקאל בירזון, ישעיהו ליכטנשטיין, ישראל מגדי ואברהם פוגל. פוגל היה עולה חדש ממונטנה, והביא עמו לא רק ציונות אלא גם את מכונות ייצור הגלידה וכמובן את השם.
הגלידרייה נבנתה בסגנון אמריקני. הוצבו בה מכונות משחק ומכונת תקליטים, והגלידה שנמכרה בה הייתה גלידה אמריקנית שיוצרה במפעל קטן שהוקם לשם כך בפתח תקווה.
גם היום הכניסה לגלידרייה נראית כמעבר במכונת זמן שנתקעה אי-שם בשנות השישים ומסרבת להתקדם עם השנים. כיום נותרו בחיים רק שניים מהחברים. אברהם פוגל נפטר בשנת 1977, וישראל מגדי נהרג בתאונה קטלנית בגלידרייה בשנת 1975.
כשאני מנסה לחקור קצת בעניין התאונה נראה כי ליכטנשטיין אינו מעוניין להרחיב בנושא, ועל כל פנים, "זיכרוני אינו מה שהיה". הוא מסביר כי התאונה כנראה נבעה מטעות אנוש, "אולי מזלזול בכללי בטיחות". התאונה גם יצרה קרע בין החברים.
אשתו של מגדי החלה לפקפק לאחר מות בעלה בניהול הפיננסי של השותפים, והדבר הוביל לחקירת מס הכנסה ולמעצר של השותפים. המקרה הסתיים בקנס בלבד.
שיחתנו מתחילה באושוויץ. ליכטנשטיין (81) מביא ספר זיכרונות אישי הנושא את הכותרת "לחיות מחדש", ומגולל את סיפור חייו. הוא נולד בשנת 1928בעיירה צ'חנוב שבפולין.
בשנת 1942 נשלח לאושוויץ-בירקנאו ואיבד שם את כל משפחתו מלבד אח אחד, שנפטר זמן קצר לאחר עלייתם ארצה.
יחזקאל בירזון (73) שותפו של ישעיהו ליכטנשטיין, מצטרף לשיחה זמן קצר לאחר שסיים לשרת את לקוחות הגלידרייה. בירזון נולד בשנת 1936 בעיירה קוזנה בפולין, ובילה כמה שנים בבתי סוהר סובייטים.
שני האישים מתעכבים קלות על סיפורי העבר, ועוברים מיד להווה. דבר זה יאפיין אותם גם בהמשך שיחתנו. ליכטנשטיין מציג בגאווה מתוך הספר תמונות של משפחתו העכשווית, ובה חמישה ילדים ו-15 נכדים .
לבירזון ארבעה ילדים ושלושה נכדים. "הם אינם ממהרים להתחתן", מוסיף ליכטנשטיין בטבעיות על משפחת שותפו, וזהו בעצם סודו הגלוי כל כך של המקום הזה. זו אינה שותפות עסקית אלא שותפות חיים.
בירזון וליכטנשטיין משלימים זה את זה. כשמגיעים לקוחות ליכטנשטיין מפנה את תשומת הלב של בירזון לעניין, וזה קם מיד מהכיסא לטפל בהם. למתבונן מהצד זה אולי נראה כאילו יש כאן סוג של הייררכיה מסוימת, אך לא זה הסיפור.
מדובר בשני אנשים אשר מיסדו רעיון ומקיימים אותו כבר כמעט יובל שנים. אפשר להגיד כי זהו קשר הדומה לחיי נישואים, רק ללא המיאוס המתלווה לכך לפעמים לאחר תקופה ארוכה כל כך.
בירזון וליכטנשטיין מגיעים בכל יום לגלידרייה בשעות הבוקר המוקדמות, ומקפידים לתפעלה עד שעות הלילה המאוחרות. בכל יום מישהו אחר הוא תורן לילה. כשאני שואל אותם אם זה לא קשה מדי, אחרי הכול הם לא צעירים עוד, ליכטנשטיין עונה לי: "כדי להתפרנס עובדים, ועובדים קשה". השניים מציגים חיות שלא מעט צעירים יכולים רק להתקנא בה. על ימי חופשה כמעט אין מה לדבר עמם, וכשאלו קורים זה "כמובן רק בתקופת החורף וכשגשום".
חזות הגלידרייה המוזנחת משהו כמעט משכיחה את העובדה כי היא שימשה, לצד קולנוע מוגרבי המפורסם, מרכז חיי הלילה של תל אביב. "המון אנשים הכירו בעלים ונשים כאן במקום הזה, באו ברגליים ובאופניים ובמכוניות מהדור הישן".
מלבד הצעירים הגיעו למקום גם סלבריטאים של פעם שלא היו צריכים קול מיוחד או מראה מושך כמו משה דיין, ש"היה מגיע תמיד מלווה בחיילות", ואייבי נתן ששכר מקום לא רחוק מהגלידרייה.
לצד כל זה, ואולי דווקא בגלל זה, נכנסה "מונטנה" לפנתאון הקולנוע הישראלי, כאשר ברבים מסרטי "אסקימו לימון" נראים מומו, בנצי ויודל' ה - חברי השלישייה המפורסמת - מבלים במקום, רבים על לבה של ענת עצמון ומוצאים פורקן בעזרתה של עלמת חן שמעניקה מלבד שירות בתשלום גם מנדבושקס.
בשיא הצלחתם של השותפים הם פנו גם לפעילות מחוץ לגבולות תל אביב והקימו, עם שותפים חיצוניים, את "גלידה מונטנה" בבאר שבע, וזו שימשה במשך שנים רבות מקום בילוי ועצירה בעבור המטיילים בדרום. בסוף שנות התשעים דעכה קרנו של המקום, ועל רקע סכסוך עסקי הוא נסגר.
אם כן, נראה כי ימי הזוהר חלפו, ולצד מונטנה, מעבר לרחבת החניה, נפתחה גלידרייה מודרנית בסגנון היי-טקיסטי משהו, שמגישה לא רק טעמים כמו וניל או שוקולד אלא גם תה ירוק, אספרסו, מרלו ועוד רבים אחרים.
כשאני מפנה את תשומת לבם שבדרכי לכאן עברתי לצד גלידת "אייסברג" השכנה עוד כמה גלידריות ויוגורטריות למיניהן (היום זה כנראה לא רק הטעם, אלא גם הערך התזונתי שמשחק תפקיד) עונה לי מיד ליכטנשטיין: "אני אפילו עוד לא ביקרתי בגלידרייה שלידנו".
שניהם יודעים כי ישנה תחרות, אך באיזשהו מקום בוחרים להתעלם מכך, ומפנים ישר את תשומת לבי לכך שהגלידה שלהם עשויה מהחומרים הטובים ביותר, הטבעיים ביותר והכי חשוב מוגשת באהבה, וזה הדבר המרכזי מבחינתם.
כשאני שואל את השניים מי הוא הקהל המבקר בגלידרייה עונה ליכטנשטיין: "מרבית הקהל הוא עממי, אך היו באים גם חברי כנסת, שרים ועוד הרבה, לפני כמה חודשים גם ציפי לבני הייתה מגיעה".
התשובה ברובה היא בלשון עבר, וזו הבעיה. מרבית זמן הריאיון מגיעים לקוחות אחדים בלבד, ואילו לפני הגעתי ל"מונטנה" בגלידה ממול כבר השתרך תור ליד הקופה.
כשאני מקשה ושואל כיצד הם יכולים להמשיך מול התחרות הגואה ליכטנשטיין מציין שהם שוכרים את המקום בדמי מפתח תקופה ארוכה כל כך, ובגלל זה השכירות נמוכה ביותר וכך גם הוצאות נלוות אחרות שבתי עסק אחרים מתמודדים עמם. מלבד זאת אומר ליכטנשטיין: "לא למדנו באוניברסיטה, אבל אנחנו יודעים להיות סוחרים".
לא הכול זו שאלה של הפסד ורווח. ליכטנשטיין מסביר כי חלק מתפיסת המקום היא גם חברתית. בגלידה רוב המועסקים הם גמלאים, ולכך יש מספר סיבות לדברי השותפים: "צריך לעזור לגמלאים מבחינה כלכלית, ומלבד זאת עליהם אנחנו גם יכולים לסמוך, צעירים יכולים לבוא וללכת כי יש להם לאן".
מלבד זה, מציין ליכטנשטיין, כי במיוחד בתקופה כזו של משבר כלכלי, הם מציעים את המחירים הטובים ביותר שקיימים כיום בשוק: "גלידה למשפחה ממוצעת עם ילדים תהיה לא יותר מ-33 שקלים, שזה לא הרבה". ברור כי השניים רואים במקום לא רק עסק, אלא גם מוסד המייצג ערכים רחבים יותר, של קהילתיות, חברה ופרט.
השאלה שמייסדי "גלידה מונטנה" שואלים את עצמם היא היום יותר מתמיד שאלה ששואלים רבים מתושבי העיר. מהו הכיוון שעירם פונה אליו? הישראלי אוהב מאוד את המונח "פעם", כי אז ברור שהיה טוב יותר.
"גלידה מונטנה" אכן מייצגת את הפעם הזה, לא רק מבחינת המראה אלא גם מבחינת הרעיון, מבחינת התפיסה.
שני האנשים המנהלים את "מונטנה" כיום מזכירים לי כל הריאיון משהו שאבד, איזושהי פשטות, כנות, שחסרה כל כך היום, בעולם הנשלט על ידי כרישי נדל"ן וטייקונים למיניהם. האם אנחנו בדרך לאבד עוד נכס תרבות תל-אביבי שעדיין מנסה להתקיים בהווה של כולנו?
"אם היו מקימים פה בתי כנסת, מקוואות, מקומות תפילה, אז ברור כי מקומנו אינו כאן, אבל זה לא הסיפור. אנחנו פה כדי להישאר", הם מסכמים את הפגישה בדבקות של חבר' ה שכבר ראו הכול. באמת הכול.
מעיריית תל אביב נמסר: "למתחם אושר תמהיל מדיניות שימושים, ובהם גם עסקים כמו הגלידרייה ותכנית פיתוח של השטחים הפתוחים.
"אין כל כוונה להרוס מבנים קיימים במתחם. השטח יופקע לטובת חברת'אתרים', והקשר העסקי יתקיים מולה. נציין כי רק לאחר הפקעת השטח תקדם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, בשיתוף חברת 'אתרים', תכנית חדשה למתחם".
נא להמתין לטעינת התגובות
