החזית הצפונית: מי אמר שרמות צהלה היא לא חלק מתל אביב?
זו כן שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני ויש כאן ילדים עם סוזוקי ועם סוני. הילה קובו, ילידת רמות צהלה, במונולוג פטריוטי
"מתל אביב", עניתי באדישות.
געגועיי לצופי צהלה (למצולמים אין קשר לכתבה) צילום: יח"צ
"ומאיפה במקור?" הוא לא הניח.
אז, בשאלה תמימה בטיול אחרי צבא, למדתי לראשונה שאנשים לא אמורים לבוא מתל אביב. שזו בכלל לא אופציה להיוולד פה. אפשר לבלות בה, לטנף אותה, להלך ברחובותיה שיכורים ב-3:00 בבוקר, אבל ללמוד ולהתפתח ולצאת בה בן אדם נורמטיבי? זה לא.
אם נודה באמת, לא בדיוק נולדתי בשינקין פינת מלצ'ט. גם לא בנורדאו פינת סוקולוב. נולדתי מעט צפונה משם. הרבה צפונה משם, מעבר לירקון ולהררי החושך - בשכונת הקוטג'ים רמות צהלה - כשעוד היו בה כבישי עפר לא סלולים. השכונה הראשונה לגנוב את השם "צהלה" מהשכונה המקורית של יוצאי הצבא, ולפני ההשתלטות של "צהלה החדשה", "נאות צהלה", "צהלה חמציצים" והשד יודע מה.
זו הייתה ילדות מאושרת. הלכתי לבית הספר היסודי בשכונה (שלמדו בו גם דליה רבין ואסי דיין והבנים של אריק שרון). בדרך חזרה מיום הלימודים היינו עוברים במרכז השכונתי (שצולמה בו סצנת הביצים ב"עזית הכלבה הצנחנית"), וקונים קרטיב לימון אצל "טוביה" או מחדד חדש אצל "אנוך", שכבר מזמן אינם שם. במקומם קמו סניף של בית קפה יוקרתי וסלון לפדיקור עבור המתעשרות החדשות עם הג'יפים.
בימי שלישי היינו פוקדים את שבט הצופים, שמים את החאקי על הג'ינס כי היה קר, ושרים בגאון את שיר המופת: "ומי הבן זונה? - שבט צהלה". היינו בני זונות, אם שאלתם, כי היינו גונבים את כל הפרסים במחנה הקיץ לשבטים האחרים. אין לי הסבר אחר טוב. כשהנהגת הצופים עיקמה את האף, שינינו ל"ומי הבן של שוש".
היינו המרכז של השכונה. בחנוכה הארנו את הרחובות במצעד לפידים, בפורים הזמנו את כולם לפורימון, ובטקס יום הזיכרון היינו מרגשים את השכונה מוכת הנופלים.
אחד ממרכזי השבט, שבא מחוץ לתל אביב, המציא פעם מילים חדשות ללחן של "שכונת חיים": "זו כן שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני ויש כאן ילדים עם סוזוקי ועם סוני", אבל גם הוא ידע שזו דמגוגיה.
רובנו היינו מהמעמד הבינוני, שאמנם לא חסר לו דבר, אבל גם לא שוחה בכסף. הורינו הם אנשים משכילים, שעובדים קשה ומשלמים חצי משכורת מסים, שממנים בין היתר את הכיכרות החדשות של חולדאי, את חגיגות המאה ואת המדרון החדש של יפו.
המעבר בכיתה ז' ל"בית הספר לאמניות" ברחוב אוליפנט הפגיש אותי עם ה"תל-אביבים האמיתיים", כמו שהייתם מכנים אותם, צאצאיהם של אמנים היפים ודומיהם.
נכון, הם היו ציניים יותר ומחוספסים יותר, ולעזאזל - לכל הבנות היו גם ציצים גדולים יותר, אבל הן היו גם בוגרות, מוכשרות ויצירתיות יותר ממה שהכרתי עד אז. בתיכון עירוני ד' כבר הייתי חלק בלתי נפרד מ"נוער הנרות" של רבין, אבל אם לומר את האמת, נותרתי תמיד הילדה מצהלה.
ראיתי את עצמי תל-אביבית בנשמה, ובדיוק בגלל זה נהגתי לאבד את שלוותי (שגם ככה רופפת, עם כל האוטובוסים והפיח כאן) כשמיני בורים ועמי ארצות ביקרו אותה ואת תושביה על אדישותם, השתמטותם ובועתם.
כי התל אביב שאני באה ממנה, ומדובר בחלק גדול של העיר, היא העיר עם הנהגת הצופים הגדולה בארץ, שמעניקה ערכים אמיתיים לחניכיה (גם אם זה על ידי צ'ופרים עם תמונות של בר רפאלי ומשחק "הכנס את הטמפון לבקבוק").
בתל אביב שאני באה ממנה יש 99.9 אחוזים מתגייסים, לא רק למודיעין ולמחשבים - אלא גם למגלן ולשייטת - ולא כדי "לשבור להם את העצמות", אלא לתרום ולממש פוטנציאל.
תל אביב שאני באה ממנה היא האיזור עם אחוזי ההצבעה מהגבוהים בארץ, וביום כיפור היא אחד האיזורים השקטים בה.
אתם תגידו כמובן שזו לא תל אביב האמיתית, של סרבני
המצפון ושל נושכי הכריות, ושאני סתם צפונית מזויפת. גם למילה הזו חיכיתי. רק נסו לקרוא לענת, יסמין וחן-לי התל-אביביות, מקורס מדריכות חי"ר ס"ב - "צפוניות". בואו נגיד את זה ככה - בפעם הראשונה ששמנו "פודרה" זה היה אבק של נגמ"שים בבית הספר לחי"ר.
עכשיו אני גרה בדיזנגוף, שואלת את עצמי איך יכולתי לגור כל כך הרבה זמן בפרוורים, ואוהבת אותה בכל יום יותר. מדחיקה את תמונת ההומלסים שמשתינים לי ליד הכניסה ואת הדוח החודשי הלא מוצדק, ובאותה נשימה - משוכנעת שהמראה שמתגלה בירידה אל הים ברחוב הירקון הוא הנוף היפה בעולם.
היום אני גם פחות ופחות לוקחת ללב כשאנשים מבקרים את העיר ואת ילידיה. אולי זה בזכות הבגרות או שקט נפשי שאימצתי, אבל גם בזכות ההכרה המחלחלת והברורה לי כשמש בחוף בוגרשוב - הם פשוט מקנאים.
הכותבת היא סגנית עורך זמן תל אביב, ילידת צפון תל אביב (המסרבת בכל תוקף לדבוק בסטראוטיפ)
נא להמתין לטעינת התגובות
