יש גבול: רוביק רוזנטל מגדיר את הגבולות האמיתיים של תל אביב
אינני יכול לראות את הכיעור של תל אביב. תל אביב הספוגה בי מאפשרת לי להכחיש את כל מה שאינו מצוי בטריטוריית הילדות, שגבולה הים במערב, יהודה הלוי בדרום, איילון במזרח והירקון בצפון
קפה רוול צילום: לע"מ
מהמקום שאני נמצא בו, יליד העיר, תושב העיר 39 שנים (עם "חלון" של חיים בקיבוץ בין לבין), לתארים האלה אין משמעות. תל אביב שלי אינה מנומקת ואינה אובייקט, אלא היא חלק מן הצופן הגנטי שלי. גם פיענוח הצופן הגנטי הזה, אם הוא אפשרי, ייעשה לא בדיאגרמות או במודלים, אלא בזיכרונות.
הזיכרונות הם של ילד פיפטיז, שנות החמישים, שנות הינוקא של המדינה, ימי התום האחרונים לקראת המפץ הגדול של 1967. ימי שלוט תנועות הנוער בחיים שלאחר בית הספר, ימי הרדיו, שהיה המדיה הפופולרית. ימי החמש אבנים, הסטנגה, ה"פינות" והקלאס. הרחוב והחצר היו מגרש המשחקים, והוא בהחלט לא היה דיגיטלי.
בכל אלה דמו ילדי תל אביב לילדי חיפה ולילדי ירושלים, אבל בתל אביב הם זכו לתאורה ולתפאורה אחרת ולריח אחר. תל אביב היא עיר חוף, נולדה על החוף והחוף מגדיר אותה. המרחק בינה ובין ירושלים הוא גם המרחק בין הים ובין ההר, בין חולות הזהב ובין אבני הצור.
בחיפה התכתב-התעמת הים עם ההר. לנו היה ים שלפני היות הטיילת, לפני המלונות הגדולים שתפסו את מקום צוקי הכורכר ושכונת מחלול. החוף עצמו היה מלא וגדוש אנשים בכל הגילים, בצפיפות חמה, מזיעה וארוטית. חוף של אסקימו לימון, קר, חמצמץ ואמיתי, לפני שנהיה סרט בורקס.
והיה לנו נחל. הירקון. והירקון זרם. המים שטפו בו, הצפרדעים קרקרו, שטו בו סירות מוטור קטנות עשויות עץ, שנראו לי כמו יאכטות פאר, ובהן נסענו כמעט מדי שבת לשבע טחנות. מצפון לירקון לא היה דבר. הירקון הגדיר עבורי את גבול העיר, אבל גם את טעמה המיוחד. הירקון הוא מקור האור והקסם שנצרבו בעיר כולה.
רחוב שינקין לא היה עדיין מושג, אלא סתם רחוב. סמלה של העיר היה רחוב דיזנגוף, רחוב הנהנים, המזדנגפים ושותי הקפה בחלב. בטווח נגיעה מביתי התכתב "כסית", של האמנים המורמים מעם, עם "רוול" של המוני חוגגים, ברחבה הפתוחה לרחוב. העדפתי תמיד את רוול. והיו בתל אביב שדרות נפלאות, פיסת הירק המגוננת על ילד הגדל בין מרבצי בטון. השדרות דווקא שודרגו היטב, וכשאני עובר בהן היום, בכל יום, הן מדברות את ילדותי.
עם צופן גנטי כזה אינני יכול לראות את הכיעור של תל אביב. תל אביב הספוגה בי מאפשרת לי להכחיש הכחשה יעילה את כל מה שאינו מצוי בטריטוריית הילדות, שגבולה הים במערב, יהודה הלוי בדרום, איילון במזרח והירקון בצפון.
אני מכחיש את שכונת התקווה, אף שנולדתי בה, על הגבול עם כפר שלם. אני מכחיש את יד אליהו, אף שנכדיי גרים שם. אני מכחיש את התחנה המרכזית ואת רחוב צ'לנוב, עם מצבורי העובדים הזרים שהתקבצו בשוליה.
אני מכחיש את רמת אביב ובנותיה, שלא לדבר על מפלצות היוקרה בואכה חוף תל ברוך. עיר בשבילי היא מקום שאתה יוצא וצועד בו ברגל לחנות המכולת (או המינימרקט, שיהיה) בפינת הרחוב, נוגע בתאטרון ובמוזאון, פוסע בשדרה ובחוף הים, ובדרך משיב שלום לאנשים שאתה מכיר, וגם לאלה שאינך מכיר. מה בין זה לתרבות הפרוורים של נווה אביבים?
אני מכחיש
בצער את יפו, את השקר הגלוי של "עיר יהודית-ערבית". מכל הערים המעורבות, דגם של אפשרות שהתפוגגה, נותרה רק חיפה, איכשהו. לא ירושלים הקנאית, לא עכו העומדת על פי תהום ולא תל אביב. תל אביב קמה על ידי אנשים שרצו לברוח מיפו, מן הערבים שבה, ומכל מה שסיפרה להם יפו על ארץ ישראל. בין הגמלים והחולות הם רצו אירופה. כשחזרו הערים והיו לאחת, זו כבר הייתה החלטה של ביורוקרטים.
אני מכחיש כדי להמשיך לאהוב, הכחשה היודעת שהיא הכחשה. תל אביב שלי לא גדלה מאז ילדותי ולא פרצה את גבולותיה, לא השתנתה, בת מאה, אבל צעירה לנצח.
הכותב הוא עיתונאי וסופר, יליד תל אביב. מחבר הספר "האור והקסם: מאה ואחת סיפורים על תל אביב של פעם", שיצא לאור בינואר 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
