עיר האהבה והתשוקות: מנחם בן בוחר את השיר של תל אביב
יש איזה צדק טבעי בבחירת שיר של נתן אלתרמן דווקא כשיר התל-אביבי הכי מופלא. כי אלתרמן הוא לא רק המשורר התל-אביבי הכי מובהק, אלא גם המשורר המדהים ביותר שצמח כאן בארץ ובעברית מאז ימי התנ"ך
הרחוב כחול כמעט מאוד.
שקיעה בנאלית כמו שלט.
על עמודי המודעות -
"האהבה בכל מושלת".
בזוויות חמסין גוסס
לפי גזירת חוקי הטבע.
חמור נדהם עובר בנס
בין גלגלי השש ושבע.
כציפורי סופה קרובה
המריאו עיתוני הערב:
- איתנו יש בשורה טובה -
על הצוואר מונחת חרב!
עגלון את מושכותיו השמיט.
סוסה דלה זקפה אוזניים.
אחד קטנטן, קטן משמידט,
עורך קונצרט - "שרוכי נ'ליים"...
מעל גבו פנס קריר
עומד זקוף, בלי מי לי - מה לי...
ירח מתגנב לעיר
כמו עולה בלתי לגלי.
בשולי השיר: יש איזה צדק טבעי בבחירת שיר של נתן אלתרמן דווקא, הוא ולא אחר, כשיר התל-אביבי הכי מופלא. כי אלתרמן הוא לא רק המשורר התל-אביבי הכי מובהק (לצד משוררים תל-אביבים מופלאים אחרים כמו דוד אבידן, מאיר ויזלטיר, דליה הרץ - שלושתם אגב לא גרו מעולם מחוץ לתל אביב , לא כולל שהויות בחו"ל), אלא גם המשורר המדהים ביותר שצמח כאן בארץ ובעברית מאז ימי התנ"ך (לצד משוררים ענקיים אחרים כמו יהודה הלוי ואבן גבירול בימי הביניים ולצד יונה וולך ואחרים בשירה הישראלית ).
אלתרמן הוא גם אחד מגדולי השירה העולמית מאז ומעולם, גם אם אינו מוכר כמעט מחוץ לעברית, כי איך אפשר לתרגם את קסמי החרוז והמנגינה שלו ואיך אפשר להעביר אותו מעברית לשפה אחרת? אי-אפשר. לכן רק אנחנו זכינו במשורר עצום היופי הזה, שלא הפסיק מעולם לשיר את השמחה (ולא רק את השמחה, כמובן.
גם את האבל והעצב ואת ימי המדינה, אבל אחד הייחודים העצומים של שירתו הוא היכולת הנדירה לשיר את האושר. איך כתב שלמה ארצי בשיר "האמיתי" בתקליטו האחרון "שפויים": "הם מחפשים זמר לשיר את השמחה". לא פשוט למצוא זמר כזה).
השיר "ערב" לקוח מתוך ספרו של אלתרמן "רגעים" הכלול במהדורת כל כתביו (הוצאת הקיבוץ המאוחד) והוא נכתב אי-שם בשנות השלושים, ופורסם באחד משני מדוריו של אלתרמן באותן שנים, המדור "סקיצות תל-אביביות" בעיתון "דבר" והמדור "רגעים" בעיתון "הארץ".
במפתיע (כי בדרך כלל אני מכיר שירי משוררים מולחנים עוד לפני שהולחנו) התוודעתי לראשונה לשיר המקסים הזה כשיר מולחן, שהולחן ומושר (להפליא) על ידי רוני ידידיה. מיד כששמעתי אותו נדבקתי ביופיו, עד שמצאתי את המקור שלו. כאמור, בכרך "רגעים".
ואמנם מדובר בשיר משנות השלושים בתל אביב, אבל הוא מכיל איכשהו גם את המהות התל-אביבית המובהקת היום: רחש של עיר, עיתונים עם כותרות מפחידות ("כציפורי סופה קרובה המריאו עיתוני הערב"), ובתוך כל זה איזושהי יפהפיות של הטבע בין הבתים והרחובות והכבישים והים הסמוך.
אמנם נדיר היום לראות ברחובות תל אביב חמור או סוס, כמו בשיר הזה, ובכל זאת, גם זה אפשרי וקיים עדיין פה ושם בתל אביב. וכמובן, כמו אז, גם היום, "האהבה בכל מושלת", בלוחות המודעות, בפרסומות, בין בתי הקפה. אז, כמו היום, זו עיר האהבה והתשוקות. תגידו: כל עיר היא כזאת. נכון, ובכל זאת, אין כמו תל אביב.
זה מתחיל כבר בשורה הראשונה בשיר: "הרחוב כחול כמעט מאוד". שורה פרדוקסלית
שנית, מה זה "כמעט מאוד"? או "כמעט" או "מאוד". אז זהו, שכולם יודעים שיש כמעט מאוד.
אגב, מעניין שהמילה "כחול" במשמעותה הארוטית החדשה לא הייתה קיימת בכלל כנראה בשנות השלושים, אז נכתב השיר, ובכל זאת, מהותה הארוטית עוברת היום לקורא (כמו שעברה אז), גם אם המשורר לא התכוון לזה בכלל. במובן זה המילה "כחול" מתפקדת כאן ממש כמו המילה "כחול" בשיר התשוקה והאהבה הנפלא של מאיר אריאל "ערב כחול עמוק".
גם כל שאר השיר בנוי על פרדוקסים ובדיחות ושנינויות: השקיעה מדהימה, כמובן, כדרכה (וכל שקיעות השמש אל הים בתל אביב מדהימות כמובן ביופיין, כמו בכל מקום אחר), אבל הציניות המבודחת מחייבת לומר שהשקיעה "בנאלית כמו שלט" כי שקיעות כאלה רואים כביכול גם בשלטי הסרטים על האהבה: "על עמודי המודעות: 'האהבה בכל מושלת'".
גם עיתוני הערב צועקים את הבשורה שלהם: הסופה קרובה. בשורה רעה לכאורה, ובעצם טובה מבחינת מכירת עיתונים כי כידוע, כותרות על מלחמה מוכרות עיתונים.
ובינתיים אנחנו עם כל נסי המציאות: חמור עובר בין גלגלי אוטובוסים מספר 6 ו-7, ואיננו נדרס. ירח מתגנב לעיר, כדרכו של ירח או כאותם "עולים בלתי לגאליים" של אז (היום אפשר לומר: פליטי דארפור. גם הם התגנבו לאושרנו לעיר הצבעונית הזאת). ואפילו מוכרי שרוכי נעליים בטח אפשר למצוא גם היום בשוקי הסידקית למיניהם בשיר, שצריך לקרוא אותו בקול מבודח ומאוהב, על פי הקצב והחרוזים, או לשיר אותו (על פי הלחן של רוני ידידיה) כדי להתאהב בו ובתל אביב בכל פעם מחדש.
הכותב הוא מבקר התרבות של "מעריב" והמנצח האמיתי של "האח הגדול VIP"
נא להמתין לטעינת התגובות
