תל אביב בת מאה: אוהב אותך, מפרגן לך, עוזב אותך
זאת לא את זה אני. את עדיין מקסימה אותי, מכשפת, מצחיקה, משגעת; וזאת בדיוק הבעיה, אני מרגיש שקצת שכחתי מעצמי
מפרגן לך על שמחת החיים הבלתי נגמרת. כי גם כשהתותחים רועמים בעזה, והקטיושות שורקות בקריית שמונה את עדיין מצליחה ליהנות. נביאי הזעם שמייחלים לקטיושת הבכורה בעיר העברית הראשונה לא מבינים ש"האסקפיזם" שלך הוא הניצחון שלנו.
השמפניה המבעבעת בארוחות הבוקר של גיליז' בנמל, המחצלות הנפרסות של מתרגלות היוגה בפארק הירקון, הבירה הזורמת כמים וחצאיות המיני של האמריקניות בברים של אלנבי. הנורמאליות האדישה שלך היא נכס אסטרטגי. הבועה שלך היא בועת חמצן.
אני מפרגן לך על הטירוף; הרחובות והבניינים שלך הם תערובת בלתי אפשרית, שאי אפשר להבין או לעמוד בפניה. בשדרת רוטשילד המשתפצת אני מלטף כלבלב חום אדום קוקיות של משופצת שתזרום לקנטינה. כיכר דיזינגוף היא מיצג מרהיב; קלידוסקופ יורה מתחי מים וסביבו ילדי נרות, מעילי עור ומוהיקנים, סבא מכרסם קרפ עם הילד, ותימהוני בוהה בפיל הלבן הקרוי קולנוע רב חן.
סברס ישראלי אמיתי יש רק בפלורנטין. סמטאות שיכונים המטים ליפול מבחוץ, ומבפנים פרקט, קירות לבנים, וג'קוזי המשקיף לרצועת טלוויזיה נמתחת מקיר לקיר. מחנה הפליטים ג'בליה פוגש את מנהטן, רק בך תל אביב.
לובשת ופושטת צבעים וצורות, ישן וחדש, חלונות זכוכית ובטון מזוין, באוהאוס ושיכוני מעברות. ילדה מנומשת עם הפרעת קשב שגדלה לקקופוניה של משיכות שפכטל ולבנים. זה לא כיעור ולא יופי זה אופי פראי של עיר אמיתית.
פרגון ותודה מעומק הלב מגיעים לך על האנשים ובעיקר הנשים היפות שקבצת. הצרפתים לא עוזבים את הריביירה בשביל חוף מציצים הם מגיעים בשביל מה שמשתזף בו. אמנם את לא אחראית לאלפיים שנות גלות, ושישים שנות נישואי תערובת אבל השכלת לרכז אצלך תשעה קבין מהיופי הישראלי, והשארת קצת עודף לקריות.
אבל יותר מהכל אני מפרגן לך על חלק גדול מהחברים שלי, שבלעדייך לא היו פה. הם מוקסמים מהצורה, מהתרבות, מהנשים, מהאנשים, מהאוכל ומההיפראקטיביות; אבל בעיקר, הם מוצאים בך מפלט. כי דווקא העיר העברית הקשישה מכולן, היא היחידה שנותנת להם להישאר ילדים; עיר הנעורים הנצחיים.
בבחירות הקודמות הצביעו תושבייך למרצ יותר מבכל עיר אחרת. אפשר לקרוא להם מסובבים, תימהונים או אידיאליסטים חסרי תקנה; הם מאמינים שאפשר וצריך לדבר עם החמאס, להשליט סוציאליזם, ולחזור לגבולות 48'; הם ירצו לך על צדק חברתי מעל סלט קיסר ו-Evian בברסרי. יש בזה קסם, ותקווה תמימה; הם תל אביבים.
אני מפרגן לך תל אביב. אוהב אותך אהבת אמת; אבל בהזדמנות הראשונה אני עוזב לירושלים. אזכור אותך ואת נעוריי בערגה; אבל אני לא פיטר פן, ואני כבר עוד מעט בן שלושים.
זאת לא את זה אני. שעדיין קשה לו להוריד ממך את העיניים, במיוחד באיזור החוף, ובעיקר בקיץ; שחולה על הבישולים שלך וכבר לא יודע איך להכין לעצמו חביתה; שעוד לא למד להגיד לא למשופצות-כלבי הקוקיות שאת שולחת לו; לסרב לבירה "בשכן", לסלט קיסר בברסרי ובעיקר
זו לא את זה אני שהולך ושוכח שפעם רציתי להתבגר; שרציתי להיות כמו ההורים שלי, עם משפחה, ילדים ומשכנתא; שרציתי לקום כל בוקר לאותה אישה; ובעיקר שרציתי להפסיק להתרגש מכל רגע ולהתחיל לחיות. לשקוע. בספרים, בכתיבה, באישה, ביופי. איתך אני לא מצליח להשתעמם לשנייה, אני לא עוצר, אף פעם לא מסתפק.
זו לא את זה אני. אף פעם לא אמרת לי מה לא לעשות, רק חשפת בכל יום טפח אחר מגופך המשגע והצעת לי לטעום מהטוב בו חנן אותך הטבע, האדם, וחולדאי. מעולם לא אמרת לי לוותר על חלומותיי, אבל בסופו של דבר הבנתי שאיתך לעולם לא אוכל להגשים אותם. לא אוכל להתבגר.
זו לא את זה אני, שלא רוצה לקום בגיל 38 ולגלות שפיטר פן מתגורר עם שותפה בדירת שלושה חדרים בבוגרשוב. פיטר פן פתטי עם קמטים מסביב לעיניים וכרס. שזה יקרה אני אקרא לך בשמות ואשנא אותך ואת עצמי. קלות הדעת שלך תהפוך בעייני לנבזות, את מיניותך המשוחררת אכנה הפקרות. זה לא מגיע לך, וזה בטח לא מגיע לי.
זה לא את זה אני, אז אל תנסי לשכנע אותי אחרת. אני מצטער אבל לא תשתני גם עוד מאה שנה. את תמיד מוזמנת לכוס תה בקפה רחביה, ועוד כמה שנים אני מקווה שאוכל כבר להכיר לך את הילדים; כשהם יגדלו אני מתאר לעצמי שאת תרקדי ותקרצי להם. אין לך מה לדאוג, אני לא אעצור אותם תל אביב, בטח לא אחרי כל מה שהיה בינינו.
הכותב הוא עורך "הקפיטליסט היומי".
לתגובות: rotemsella@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
