כאן נולדתי: אברהם תירוש כותב לת"א
כמה בתים מאיתנו התגורר אורי צבי גרינברג. מולו עזריאל קרליבך. גם סנה, רוקח וטשרניחובסקי התגוררו בשכונה. מאה לתל אביב
בלי גורדי שחקים, בלי פקקים, עם המון מקומות חנייה וקצת מכוניות, ולא תאמינו-נטולת תריסולים לחלוטין. מרפסות נועדו אז לתפוס בריזה בימי מחנק, לא לסגירת חצי חדר.
כרבים מילדי העיר נולדתי בבית החולים הדסה ברחוב בלפור, וכמוהם גם השקדים שבגרוני נכרתו בבית החולים עין גדי הסמוך.
סיוט אמיתי שליווה אותי שנים. גדלתי בקצה רחוב יהודה הלוי, בשכנות לשרונה הטמפלרית, שהייתה בימי המנדט לבסיס צבאי ולימים לקריית הממשלה שלנו. סוף העיר כמעט, מקום מועד לפורענות. קו אש.
הזיכרון המלחמתי הראשון שלי הוא ה"בום" המרעיד של הפצצה האיטלקית שפגעה (ב?1940) ב "בית האינוולידים" שברחוב מרמורק, ממש לידינו.
אחריה באו ה"בומים" של התקפות המחתרות על שרונה הבריטית, שיחד עם יללות התנים הפחידו אותנו בלילות. ואז נורתה למוות, במרפסת בית ברחוב מרמורק הסמוך, לוחמת הפלמ"ח ברכה פולד. ואחר כך, במלחמת העצמאות, הופיעו גם המטוסים המצריים עם ה"בומים" שלהם.
פחדנו, אבל האקשן המחתרתי הלהיב את דמיוננו. וכך הקמנו, חברי בן ציון אליאש ואני, מחתרת משלנו. חפרנו בחצר הבית סליק שבו הטמנו כרוזים של המחתרות וקליע וניהלנו מעקבים אחרי טיפוסים שהיו חשודים בעינינו כמרגלים.
על איש אחד החלטנו שהוא משה סנה, ראש ההגנה, המסתתר מפני הבריטים, ועקבנו אפילו אחרי אביו של בן ציון, חבר מפקדת ההגנה בתל אביב, כדי לגלות היכן היא ממוקמת. הגענו אחריו לבית ההסתדרות ברחוב אלנבי.
וגם חשובים היו בשכונה. כמה בתים מאיתנו התגורר המשורר אורי צבי גרינברג, ומולו ד"ר עזריאל קרליבך, מייסד מעריב. הקשר שלי איתו התחיל אז, כשאחותו רחל הייתה הגננת שלי. מהגן שלה שבקומת הקרקע של ביתו, הייתי נמלט מבעד החלון.
וגם המשורר אבות ישורון ומשה סנה גרו בשכונה, ולא רחוק, בשדרות רוטשילד, שכן כבוד ראש העיר ישראל רוקח. ואפילו המשנה למשורר הלאומי, שאול טשרניחובסקי, קבע את מושבו בקרבתנו, ברחוב אחד העם פינת החשמונאים. שנים אחרי מותו עוד התנוסס על גדר הבית השלט:
ולנו, הילדים הדתיים, רחוב אחד העם היה מרכז העולם. למרכז הזה היה פרצוף דהוי של צריף דל ואפור, שניצב בחצר האחורית של בית מספר 108, בית הפועל המזרחי. שם שכן סניף בני עקיבא, שהיה ביתנו השני. מול בית הפועל המזרחי, בבית בן קומה אחת, התגורר רבי יעקב רוזנהיים, מנהיג אגודת ישראל העולמית.
בכל מוצ"ש, היו חניכי בני עקיבא פוצחים בריקודים על הכביש שמתחת לחלונו. ריקודים מעורבים, יד ביד, בנים ובנות ביחד. בבני עקיבא לא שמעו אז על "איסור נגיעה" ואיש מהאגודאים, באי ביתו של רוזנהיים, לא פצה פה. היום זה היה נגמר במכות.
מזל טוב לך, עיר ללא הפסקה. ליד ירושלים את תינוקת, ליד ניו יורק - עיירה. לא קסומה כפריז, לא חיננית כפראג. ובכל זאת יש בך משהו, כמאמר המשורר. אבל אם את רוצה להמשיך ולשאת בתואר "העיר העברית הראשונה", כדאי שתעשי משהו עם הלעז המציף אותך על השלטים. אחרת, עוד תצטרכי להתלעז בעצמך ולחזור לשם המקורי: אלטנוילנד.
נא להמתין לטעינת התגובות
