ת"א: כך הוציא דניאל יהושע את תלמידי רוז מוצקין ממעגל הפשע
דניאל יהושע, מנהל התיכון הטכנולוגי רוז מצקין, הצליח במקום שכולם נכשלו. הוא התקין במוסד מצלמות במעגל סגור, הקים פינת עישון, משכנע את התלמידים להתגייס ואפילו להוציא תעודת בגרות
כבר שבע שנים יהושע מנהל את בית הספר בסגנון הסרטים ההוליוודיים "לאדוני באהבה" ו"סיכון מחושב". בכולם התסריט דומה. שכונת מצוקה, נוער עברייני ומורה אחד במרכז העניינים שמנסה לעשות סדר.
בהתחלה הדברים הולכים קשה, עד שהתלמידים מתאהבים בו, והוא זוכה לאמונם. יהושע: "כנראה ראיתי את הסרט'לאדוני באהבה' בצעירותי, אבל אני לא זוכר ממנו הרבה. אם את אומרת שהמקרה דומה, את בטח יודעת על מה את מדברת".
כשבעיריית תל אביב ביקשו מדניאל יהושע לנהל את התיכון הטכנולוגי רוז מצקין בשכונת יד אליהו הם לא באמת האמינו שאפשר לעשות משהו עם נוער השוליים, 140 תלמידים במספר מאזור תל אביב וגוש דן, שנפלט מכל המסגרות הקונבנציונליות.
מילא לתת להם הזדמנות שנייה, אבל תעודת בגרות הייתה בגדר חלום רחוק. רוז מצקין הוגדר בית ספר שאחת האוכלוסיות הקשות ביותר בארץ נמצאת בו-ילדים למשפחות לא מתפקדות ובנים לאימהות נרקומניות ואבות עבריינים.
"מיהושע ציפו רק להחזיק את הילדים בתחומי המוסד שבדרום העיר כדי שחלילה לא יסתובבו במקומות אחרים. היום, שבע שנים לאחר המינוי, יהושע מסתמן כהצלחת מערכת החינוך העירונית.
"כשתראי איך בית הספר נראה עכשיו תקבלי חררה", אמר לי יהושע בטלפון. ואכן, ברחבה עמד
"מלבד החזות החיצונית שהשתנתה, משנת הלימודים שעברה יש בבית הספר כיתה אחת בכל שכבה שתלמידיה מסומנים כניגשים לבגרות מלאה. שתי הכיתות האחרות הן כיתה טכנולוגית וכיתה שמטרתה רק סיום 12 שנות לימוד וקבלת תעודת מקצוע.
"בבית הספר ארבעה מסלולים עיקריים (חשמל ואלקטרוניקה, עיצוב שיער, טכנאות מחשב ועוזר מאמן חדר כושר. לאחרונה נפתחו גם חוגי דרמה וצילום וידאו וסטילס. היום, יהושע מצהיר, תיכון רוז מצקין הוא כבר לא התחנה האחרונה".
יהושע (54) יליד שכונת שפירא התל-אביבית, אב לשני בנים וסב לנכד, החליט רק לפני תשע שנים שהוא רוצה לעסוק בחינוך. בצבא שירת כראש ענף כוח אדם של חיל המודיעין ושוחרר בדרגת סגן אלוף.
לאחר השחרור כיהן כמנהל כוח האדם של האגודה למען החייל, ובגיל 43 הוא החליט לעשות הסבה לחינוך ולעבור קורס מנהלים. מלבד ניהול התיכון, הוא משמש היום יושב ראש ועד בית כנסת ויושב ראש עמותת שיקום האסיר. שניהם בבת ים, עיר מגוריו הנוכחית.
"החלטתי להטביע את חותמי בעולם הזה דרך החינוך", הוא אומר. "הלכתי להיות מורה רגיל למחשבת ישראל באורט רמת יוסף בבת ים, וכשראו שאני מתחבר לתלמידים נתנו לי להיות מחנך, רכז חברתי ואחראי למועצת התלמידים. אחר כך הייתי מרצה לתקשוב בשלוחה של אוניברסיטת דרבי, ואחרי שש שנים רציתי להיות מנהל.
"ניגשתי למכרז לניהול בית ספר בבת ים, ולא זכיתי בו. אחרי כמה זמן הציעו לי לנהל את רוז מצקין. אנשים שהכרתי הזהירו אותי לא לקחת את התפקיד כי הוא מועד לכישלון, אבל בגלל הרצון שלי לנהל הסכמתי. אמרו לי שזה בית ספר קשה, אבל לא סיפרו לי הכול.
"בחודשים הראשונים כאן הייתי בהלם תרבותי. הילדים הם אלה שניהלו את בית הספר, החליטו מתי נכנסים, מתי באים. היו פה בעצם עבריינים, ואני פחדתי על עצמי, לא ידעתי מה יהיה פה".
מצד אחד ההנחה הרווחת היא כי דרושים לאיש חינוך שנות ותק וניסיון רבות כדי לרכוש את הכלים ואת המיומנויות להצלחת התלמידים ובית הספר, וההחלטה למנות את יהושע, די חסר ניסיון באותם הימים, לנהל בית ספר כה קשה ומורכב, תמוהה ביותר; ומצד אחר יהושע הוכיח כי להצלחה אין כללים, ואף קיבל ממשרד החינוך את תעודת המנהל המצטיין לשנת תשס"ו.
עוד הוכיח כי דווקא שיטות שאינן פדגוגיות לכאורה הובילו לתוצאות חיוביות בתיכון שלו: הוא משעה ומעיף הביתה תלמידים שאינם מתנהגים כראוי, הוא הקים פינת עישון בשטח בית הספר (דבר שלטענתו למד מרון חולדאי, שהיה מנהל הגימנסיה הרצליה), הוא מרצה לתלמידיו ללא הרף על החשיבות שבגיוס לצבא ומארגן להם חדשים לבקרים פעילויות בנושא - דבר שבטח היה מעורר מחלוקת בבתי ספר אחרים במרכז העי.
הוא מחתים תלמידים על חוזים שמחייבים אותם להתנהגות טובה ועל למידה למבחני הבגרות ועוקב אחרי כל אחד מהם אישית באמצעות תוכנת מחשב ייחודית, שהמורים מדווחים בה על מעשי התלמידים - איחורים (ובהם כמה מוצדקים וכמה לא), חיסורים, הכנת שיעורי בית ועוד.
לאחרונה הוא גם התקין ברחבי המוסד 14 מצלמות שמתעדות את מעשיהם של התלמידים, להוציא את הזמן שהם נמצאים בכיתות הלימוד. חדרי בית הספר, כגון חדר המורים, הספרייה וחדרי המחשב, נעולים בכל שעות היום, ויהושע מסתובב ברחבי בית הספר עם צרור מפתחות ענקי ופותח אותם בשעות הצורך. לדבריו, מדובר בהרגל נושן של צוות בית הספר. עם זאת, כשצופים בו מתהלך ברחבי המוסד קשה להימנע מלראות את הכבוד ואת ההערצה שתלמידיו רוחשים לו.
"מה קורה דניאל?" צועקת לו כמו לחבר אחת התלמידות. "מה את עושה בחוץ? תיכנסי מיד לכיתה", הוא עונה לה בנזיפה מהולה בהתבדחות. תלמידים שלא הגיעו לצו הראשון שלהם הוא הסיע בעצמו לבקו"ם, ובערבים הוא מתקשר עם הילדים דרך תוכנת האי-סי-קיו. הורים שבאים לרשום את ילדיהם לבית הספר - דבר שהוא בבחינת חידוש, שכן עד השנים האחרונות בית הספר קיבל אליו תלמידים רק דרך הפנייתם מהמוסדות - נפגשים קודם כול עמו ולא עם המזכירות.
"הגעתי למסקנה שהקליטה צריכה להיות על ידי. אני מסביר להורים את היעדים ואת המטרות, ושאחר כך יעשו את תהליך הקליטה הביורוקרטי. זה ערך מוסף שההורים נפגשים ישר עם ראש הארגון, זה מוסיף להם כבוד".
המהפך הגדול ביותר של יהושע הוא בכך שהפך את עצמו לאבא של התלמידים ואת בית הספר לביתם. הם אוכלים בו ארוחת בוקר וצהריים, כל הצוות - ובכלל זה המזכירה והספרנית - מכיר את כל הילדים ואת בעיותיהם, ולא פעם שאלו אותו התלמידים מדוע אינו הופך את בית הספר לפנימייה.
"יש כללים וגבולות ברורים שצריך לעמוד בהם", הוא אומר. "הילדים שהגיעו לכאן מבתי ספר אחרים כל הזמן ויתרו להם וזה גרם להם לעזוב את בית הספר. אם אני מכבד אותם בפינת עישון, אז שיעשנו רק שם. מי שלא מכבד את מה שעושים בשבילו לא ראוי לכבוד. הילדים מבינים שאני כמו אבא שלהם, שאוהב אותם ודורש מהם".
אבל האם לשלוח אותם הביתה זה הפתרון?
"ילדים מאוד לא אוהבים ששולחים אותם, הם רבים אתי על זה. הם רוצים להישאר פה כי הקטע החברתי חזק מאוד אצלם. אני למדתי פה איך להיות עבריין, למדתי לחשוב איך שעבריינים חושבים. את זה הם מבינים, וככה אני עובד. זה הוכיח את עצמו בכל פעם מחדש. בשנה הראשונה פחדתי להסתובב פה, חשבתי שאני בהארלם. עכשיו אין אלימות, אין דם ואין סכינים".
על הרעיון להציב מצלמות הוא אומר: "עברנו פה שרפות של כיתות וזריקות של נפצים, עכשיו הכול נפסק. למדתי שאם אני לוקח ילד ואומר לו שאני יודע מה הוא עשה, הוא שואל 'יש לך הוכחות?' וכשאני שואל אחרים הם אומרים לי 'אני לא מלשן'. המצלמות האלה משמשות להרתעה".
על השימוש באי-סי-קיו אומר יהושע: "התלמידים מחליפים אתי מסרים פורמליים ולא פורמליים. התוכנה משמשת לצינור לא קונבנציונלי לשמוע מה התלמידים באמת חושבים. הדבר היחיד שאני מבקש מהם זה לשמור על כללי נימוס נאותים.
"לפני כמה זמן ראיתי שבוגרת שלי כתבה בדף שלה 'אתם מכירים את זה שבן אדם דואג לכולם, אבל לא דואג לעצמו?' פתאום פחדתי שהיא תתאבד, ידעתי שהיא לא עושה כלום עם עצמה. אז הבאתי אותה בחזרה לפה כדי שתעבוד עם מועצת התלמידים".
לא מדובר במקרה הקשה היחיד שיהושע נאלץ להתמודד אתו. בעבר היה לו תלמיד שעבר אונס אכזרי והגיע לבית הספר עם כלי לחימה וללא מעט מתלמידיו יש תיקים במשטרה. במקרה אחר איימו נערים בני עשרים וקצת להרוג את אחד מתלמידיו של יהושע, והוא מנע את שפיכות הדמים על ידי נעילת התלמיד באחד החדרים.
"היה גם הורה של אחד התלמידים שהגיע לפגישה עם יהושע בתחומי בית הספר, כשהסתיימה הפגישה גילה כי הווספה שלו נגנבה ויהושע היה המתווך שדאג להחזיר לו הכלי. "אני רק חשבתי שאני יודע מה זה נוער שוליים. לא היה לי מושג שיש מציאות כזאת של אלימות, עוני, מסכנות ואומללות", אומר יהושע.
"אתה פשוט לא מאמין לאן הגעת", מוסיפה יועצת בית הספר ענת רצון. "אני באתי מהדמוקרטי הפתוח, שזה הקצה השני של החברה הישראלית, חברה שבעה של מרכז תל אביב, וגיליתי שכל הדברים הבסיסיים שקיימים אצל תלמידים בארץ - משפחה שמקימה אותם בבוקר, ששולחת אותם לבית הספר, שמאכילה וקונה בגדים - כל זה לא מובן מאליו פה.
"אנחנו משקיעים מאמץ גדול בהבאת הילדים לבית הספר. זה אומר ביקורי בית, טלפונים רבים מאוד, על בסיס יום-יומי, ושיחות אישיות שאין דומה להן במינון. זה שהבאת את התלמיד זה לא מובן מאליו שהוא ייכנס לכיתה ושהוא יוציא מחברת.
"מובן שלא כולם כאלה, אבל אצל רבים אתה רואה הישרדות קיומית. המעמד הכי נמוך בחברה - עובדות הניקיון, הקשישים, השומרים. אנשים יודעים שהם לומדים, אבל לא יודעים איפה. הם לומדים כאן".
על השינוי בבית הספר היא אומרת: "זה מקום חם לתלמידים שלא מצאו מענה במקומות אחרים. זו מסגרת שנותנת תמיכה רגשית ולימודית לילדים כאלה, ולאט-לאט המשפחות המתפקדות מתרבות. פתאום מגיעים אלינו הורים להרשמה רגילה בסוף אוגוסט, ולא רק קציני ביקור סדיר ועובדות סוציאליות ששולחים לפה את הילדים".
יהושע החליף עם הגיעו גם רבים מן המורים. "באתי עם אג'נדה שהתלמיד הוא לקוח ושיש לטפל בו מתוך אמונה שאפשר לשנות ולהצליח, ומי שזה לא התאים לו ואמר 'לא יצא מהם כלום' הלך מכאן".
כאמור, עד היום ניגשו תלמידי רוז מצקין לבגרות חלקית. אף אחד מהם לא קיבל תעודת בגרות מלאה. "השיגעון שלי הוא להוביל את הילדים לבגרות מלאה. יצרנו חוזה שהתלמיד מצהיר בו כי הוא מוכן להישאר בשעות האלה והאלה וכי ידוע לו שאם לא יעמוד בסיכום, יעבור לכיתה אחרת, והסיכום עושה את שלו.
"הילדים מתייחסים אליו ברצינות. בשנה הבאה אני רוצה להביא לכיתות מספר שלוש (כיתת 12 שנות הלימוד, ק"ס) שני מחנכים. בשנה שעברה שלחנו את תלמידי כיתת י' לבית מלון בנווה אילן כדי שילמדו לבגרות בהיסטוריה. נעלנו אותם בכלוב של זהב כדי שיהיו מרוכזים רק בעניין הזה, והם עשו מרתון של לימודים".
"עד עכשיו ניגשו כאן רק לבגרות חלקית", מחזקת את דבריו סגנית המנהל יהודית שפי. "אנחנו מקווים שהשנה יהיו לנו שתי תעודות בגרות לפחות מתוך ה-15שבכיתה . זר לא יבין זאת, אבל זה הישג אדיר. הקטע של החתימה הוא דבר ערכי שאנחנו מעבירים לתלמידים. שתהיה להם התחייבות ושידעו על מה הם חותמים".
אם כבר בהישגים אדירים עסקינן, היום יהושע יכול להרשות לעצמו לא לקבל תלמידים ולשלחם לבתי ספר אחרים. "אם ילדים לא מגיעים או מתנהגים לאורך זמן בצורה שאינה מכבדת את המורים והתלמידים כאן, אני שולח אותם לבתי ספר אחרים. רוז מצקין הוא כבר לא התחנה האחרונה, ואני קורע לעצמי את הנשמה על שינוי התדמית".
בא לך לפעמים לנהל בית ספר רגיל?
"עכשיו? אחרי כל מה שהשקעתי פה? הציעו לי כבר לנהל בית ספר בחולון ולא רציתי. אני רוצה לראות את הפירות של מה שעשיתי פה. יש לי פנסיה מהצבא, לא באתי לפה בגלל הכסף. חוץ מזה, מיום ליום בית הספר הזה נהיה רגיל".
נא להמתין לטעינת התגובות
