ים של דמעות: 15 שנה למותו של ניקולאי קודריצקי
אני לא יודע מאיפה להתחיל לספר לך את מה שעבר עלינו ב-15 השנים האחרונות, מאז אותו לילה, בין 15 ל-16 במרס, שנפערו בו בור בלב לבה של השכונה ובור בלב לבה של בני יהודה. מכתב אישי לניקו
אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לספר לך את מה שעבר עלינו ב-15 השנים האחרונות, מאז אותו הלילה, בין 15 ל-16 במרס , לילה שנפערו בו בור בלב לבה של השכונה ובור בלב לבה של בני יהודה.
אותו לילה שכל אוהדי בני יהודה התעוררו לרגע כי חשו דקירה קטנה בלב תוך כדי שינה, ואז חזרו לישון כאילו לא קרה דבר. פצע שגם אם נראה כי יגליד, לא יגליד לעולם.
בחיים לא אשכח את אותו בוקר ארור שהודיעו לי שקרתה התאונה. זה היה בדרך לבית הספר. "ניקו מת" נשמעו לחשושים בהסעה. אני יכול להישבע לך, ניקו, שבאותו יום שום ילד כתום לא נשאר בבית הספר עד סוף יום הלימודים.
בשעה 8:30 כל הילדים שהעריצו אותך עד אין-סוף ברחו מכל בתי הספר שבשכונה ישר אל בתיהם כדי להרטיב את הכרית ולמלא את החדר בים של דמעות בזמן שאתה מחייך אליהם את החיוך הכובש שלך מהתמונות המודבקות על קירות חדריהם. בין הילדים האלו היה גם אסי בלדוט, שהיום הוא קפטן הקבוצה.
האוהדים המבוגרים יותר שמו את ילדיהם בגן, ובמקום ללכת לעבודה, באו ישר למגרש בשכונה, מגרש שהטמעת בו את חותמך לנצח נצחים. העיתונים שלמחרת זיעזעו את כולנו. "קודריצקי נהרג" זעקו הכותרות, ואנחנו אכלנו את עצמנו מבפנים, וזה עוד כלום, אתה לא יודע מה היה בהלוויה שלך.
מחזה כזה בחיים שלי לא ראיתי. שכונה שלמה שמלוכדת ביחד כבר עשרות שנים, כולם מכירים אות כולם וכולם בוכים בלי סוף, לובשים שחור, מגדלים זקן לאות אבל, שורטים את פניהם, ובקושי מצליחים ללכת אחרי ארון מתים ששוכב בו שחקן זר, שבכלל נולד בארץ אחרת.
ובמגרש, איזה שקט היה, רק את קולות הבכי היה אפשר לשמוע, יומיים אחרי שהלכת כולם עוד סירבו לעכל. כולם היו שם. אותם ילדים שברחו מבית הספר, מבוגרים שביטלו יום עבודה, אפילו העולים החדשים מרוסיה, שהגיעו שנה או שנתיים לפני כדי להתגורר בשכונה, הגיעו למגרש כדי
אתה זוכר את הסבתות הזקנות, ניקו( זוכר את הסבתות שהיו מעמיסות עליך קופסאות שלמות של עמבה שאהבת כל כך( אותן זקנות, שבקושי הצליחו ללכת אז, התעקשו להגיע גם הן למגרש ולעמוד עם כל האוהדים ביציע של "השרופים". השער הזה נקרא היום על שמך כדי לחלוק לך כבוד אחרון ולבכות עליך כאילו הנכד הכי אהוב שלהן נפטר בזה הרגע.
וויקטוריה? אתה יודע מה עשית לוויקטוריה אשתך? עד היום הלב נצבט כשאני נזכר בתמונות מעיתוני הספורט של אותו יום ראשון, שרואים בהן את ויקטוריה מתייפחת על הארון שלך ומרטיבה את חולצה מספר תשע היתומה, כשוואלרי בתך הקטנה עומדת לידה ולא מבינה מה קורה מסביבה, לא מבינה שאביה הנערץ הלך לעולמו.
יום לאחר ההלוויה שלך היה לבני יהודה משחק נגד מכבי נתניה, משחק שבתחילת השבוע עוד התאמנת לקראתו. לפני המשחק נעמדו כל האוהדים עם תמונות שלך ושרו בגרון ניחר את "ים של דמעות". על הדשא גיא שרעבי, זה שהיה מכנה אותך "ניקול", כינס את כל השחקנים והבטיח שמהיום אף אחד לא ילבש את חולצה מספר תשע הכתומה, שנשארה מיותמת.
לצערי, ההבטחה לא קוימה, אבל אי-אפשר לכעוס על שרעבי, לא הוא זה שהפר את ההבטחה. באותו משחק הרוח שלך פשוט ריחפה מעל כל פינה במגרש, וכולם הבטיחו שהם ישחקו בשבילך. אחרי חצי שעה בערך כבר היה ארבע אפס לטובתנו. כל שער מוקדש לזכרך.
15 שנים עברו מאז הסתלקותך הפתאומית, ניקו. 15 שנים, והזיכרונות הקסומים שנותרו ממך עדיין נצורים בראשי.
לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שראיתי אותך בגודל טבעי, נלחם עד הדקה התשעים כדי לנצח במשחק גביע טוטו חסר כל חשיבות את הפועל באר שבע, לא אשכח לעולם את השער שהבקעת מהאוויר לרשת של אובארוב, החבר הכי טוב שלך.
אי-אפשר גם לשכוח את הטיל האדיר שהטסת לרשת של מכבי חיפה בקריית אליעזר, ובוודאי איאפשר לשכוח את המשחק הכי טוב שלך בקריירה בישראל, ואולי בקריירה הקצרה שלך בכלל. אצטדיון רמת גן מלא ב-45 אלף אנשים.
ארבע הקבוצות המובילות של הליגה נפגשות לקרבות של ראש בראש. רביבו קרקס משמאל, מזרחי להטט מימין, ואתה בשפיץ, מול אצטדיון מלא, קר כקרח, הראית לכולם מי השחקן הזר הטוב ביותר שנחת אי-פעם בארץ ישראל. אפילו אבי רצון, טיפוס שלא מפרגן בדרך כלל, יצא מגדרו, ותוך כדי התלהבות בלתי נגמרת כינה אותך "גאון כדורגל".
אם יש משהו אחד שבאמת חרות בזיכרון של כולנו, זה הזיכרון מאותו יום שישי בערב, חודשיים לפני שהלכת לעולם שכולו טוב. אז, נכרתה הברית הגדולה בינך ובין השכונה כשרבקה מיכאלי שאלה אותך'מה אתה הכי אוהב לאכול?' ואתה , בלי להניד עפעף, ענית ישר'פרגיות' כשכל עם ישראל רואה אותך מביא כבוד לשכונת התקווה בשידור חי.
הלוא מי כמוך יודע ניקו, שפרגיות הן חלק מהשילוש הקדוש של השכונה עם בני יהודה ועפרה חזה עליה השלום, עוד נסיכה מהשכונה שהלכה לעולמה גם היא בנסיבות טרגיות.
מה עוד אני אספר לך? אהה. . . בדיוק שנתיים אחרי שהלכת קיימה בני יהודה משחק נגד נבחרת הזרים, משחק שהוקדש לזכרך, משחק שגם חיים רביבו, יוסי אבוקסיס ואלון מזרחי, אלה ששיחקו אתך, הגיעו אליו כדי לנסות ולהזכיר את הימים היפים שהם העבירו אתך.
לפני המשחק הוצגה האנדרטה שעל חומות המגרש, ובה דיוקן שלך, הזיכרון היחיד שבעצם נשאר לנו ממך. היו כמה פעמים שבני עוולה ריססו את הדיוקן שלך בכתובות נאצה, ועד היום אני מאחל להם את כל הרע שבעולם. בכלל, הרבה רגעים עברנו ברחבת השחקנים שנמצאת בכניסה למגרש, כשאתה מסתכל עלינו מאותו קיר.
לפעמים אחרי משחקים היינו אנחנו, האוהדים, נעמדים דקות ארוכות מול הציור שלך ופוצחים בקריאות "ניקולאי, ניקולאי". בדרך כלל זה היה קורה אחרי ניצחונות. אחרי הפסדים היינו עסוקים בלפוצץ במכות את האוהדים של הקבוצה היריבה. כן, ניקו. מכות. לא טעית. אתה לא הכרת את המונח הזה בתקופתך. אתה הכרת מונחים כמו "צמרת", " גולים", " בעיטות עונשין" ו"כדורגל אטרקטיבי", אבל מהרגע שנקטפת, נבלענו בים של אפרוריות, והפכנו לקבוצת אמצע טבלה ומטה.
שלוש פעמים נלחמנו נגד ירידת ליגה, עוד מונח שלא הכרת, וממש בשנייה האחרונה ניצלנו. בפעם הרביעית קיבלנו סטירת לחי מצלצלת וירדנו ליגה, אבל אל תדאג ניקו, השכונה לא נמחקה, היא חזרה ובגדול, והיום אנחנו עושים חיל בליגת-העל, אפילו שזה עדיין לא משהו שמתקרב לאותה תקופה שאתה היית ממטיר כמויות של שערים.
ניקו, אני יכול לספר לך עוד אלף סיפורים, אבל הלוואי שהייתי יכול. פשוט אין לי מספיק מקום, וכדי לספר לך את כל מה שעבר עלינו מיום שהלכת אני אצטרך מגילה, לא ספר. בכל זאת, 15 שנים חלפו להן.
דורות של אוהדים הספיקו להתחלף, הילדים שהבריזו אז מבית הספר הם כבר בטח אבות לילדים, כמה מהזקנות שהיו נותנות לך קופסאות של עמבה בטח עלו אחריך השמימה ופגשו אותך שם, השחקנים הצעירים שמחזיקים היום את המועדון, שחקנים כמו לירוי צעירי ואלירן עטר, היו ילדים קטנים כשהטרגדיה פקדה את השכונה, הם בטח לא זוכרים אותך, אפילו שאני בטוח שהם שמעו את השם שלך אין-ספור פעמים.
בקיצור, הרבה דברים השתנו, חוץ מדבר אחד. התאריך. הסטטיסטיקה מספרת שבכל פעם שאנחנו מגיעים לשבוע שיש לך אזכרה קורה משהו רע לקבוצה.
אולי אתה מעניש אותנו על כך שאנחנו עוד מעזים להשתמש בחולצה מספר תשע הקדושה, אולי מפני שלא מסגרו אותה ותלו אותה ליד קיר הזיכרון שנעשה לכבודך קורים לנו הדברים הרעים בדיוק סביב אותו תאריך ארור.
נשבע לך, הנה, קח לדוגמה את השנה שעברה. יום לפני שהייתה לך אזכרה הפסדנו להפועל תל אביב 3:2, וכביכול ירדנו ליגה. אל תדאג, אמרתי "כביכול".
הרי מאז שהלכת נהיינו אלופים בהישרדות, ובסופו של דבר שוב נשארנו ליגה בשנייה האחרונה. רוצה עוד דוגמה( בבקשה. שנה לפני כן, הפעם יומיים אחרי האזכרה שלך, הגיעה לבלומפילד מכבי הרצליה, הבדיחה המצחיקה של הליגה. הבדיחה מהרצליה נהייתה בדיחה רעה מאוד, ובדרך היא השחילה לנו רביעייה.
בקיצור, תאמין לי ניקו, לא חסרות דוגמאות. הנה, הרי רק ביום ראשון האחרון, בדיוק כשציינו 15 שנה להסתלקותך הפתאומית, היה לבני יהודה משחק מול מכבי חיפה. שום דקת דומייה, שום טקס, שום כלום. אני עוד זוכר שכמה ימים לפני כן הבטיח לי אחד מראשי ארגון האוהדים שבמשחק מול חיפה הם יעצרו את העידוד בדיוק בדקה התשיעית של המשחק ויעשו משהו לכבודך.
הגיע המשחק מול חיפה. הדקה התשיעית חלפה ועברה לה. גם הדקה העשירית עברה. שום אזכור של השם שלך לא נשמע בחלל האוויר, כל היציע הכתום היה באותו זמן עסוק בלקלל את יניב קטן. ומה קרה ארבע דקות אחר כך? קיבלנו את המכה הכי כואבת.
שער עצמי תוצרת ראשו של אחד משחקני הבית שאנחנו הכי אוהבים ומעריכים. השער ההוא גרם הפסד מרגיז, ולא אפשר לנו להיצמד לצמרת הטבלה, אזור שבתקופתך בילינו בו את רוב הזמן.
אל תדאג ניקו, לא באמת שכחנו אותך. היושב ראש חזי מגן אמר שהיום, יום שישי, יערכו לכבודך, כמו בכל שנה, טקס אזכרה קצר.
גם ויקטוריה וואלרי, שגדלה עם השנים, בטוח יהיו. באותו זמן בטח אקשיב לדבריו של היושב הראש ואנעץ מבט בדיוקן הענקי שלך, אסתכל לך בעיניים, וכל הזיכרונות שרצים לי עכשיו בראש בטח יחזרו בבת אחת. דבר אחד נוסף, אני יודע בוודאות, יהיה חסר לי בזווית העין כשאבהה בציור הענקי המרוח על הקיר: החולצה הכתומה עם הספרה תשע.
יהי זכרך ברוך!
נא להמתין לטעינת התגובות
