ניצול אוטובוס הילדים מגוש קטיף מתגייס וסוגר חשבון עם כולם
שלושה מילדי משפחת כהן נפצעו קשה ואיבדו את רגליהם ב"פיגוע אוטובוס הילדים" בגוש קטיף. אברהם כהן, האח שראה את הפיגוע לנגד עיניו, שמח שהקיבוצים חוטפים טילים, מתגייס לצה"ל ומצהיר: "אני לא מתגייס למען המדינה, אלא למען האזרחים"
זה מה שקורה כנראה כשסיפור החיים שלך גורם לך להתבגר במהירות. הסיפור יכול לשמש עלילה לטלנובלה.
יהיו שיגידו שיותר נכון להגדיר את הסיפור כטרגדיה, אבל אצל אברהם כהן סוף הסיפור, בניגוד גמור למהלכו, עשוי להיות טוב.
את אברהם כהן כולם מכירים. אולי לא מכירים בשם, אולי לא מכירים בפנים, אבל בוודאי מכירים את הסיפור. היום שבו כהן נכנס לראשונה לתודעה של מדינה שלמה היה ב-20 בנובמבר שנת 2000. אז הוא עוד גר יחד עם משפחתו ביישוב כפר דרום שבגוש קטיף. באותו היום הוא, כרגיל, איחר לאוטובוס ההסעה לבית הספר.
נהג האוטובוס ראה את אברהם הצעיר, בסך הכל תלמיד בכיתה ד' בימים ההם, מנסה לרוץ לעברו והחליט שהפעם הוא לא עוצר ומחכה לילד השובב והמאחר הכרוני. לא חלפו 30 שניות מאז שהאוטובוס חלף על פני אברהם, כשפיצוץ עז התרחש לנגד עיניו. אוטובוס הילדים עלה על מטען צד. מאז קיבל האירוע הקשה הזה את הכותרת המזעזעת "פיגוע אוטובוס הילדים".
בשנייה הראשונה לאחר הפיצוץ שהתרחש מאות מטרים ספורים ממנו, אברהם חשב על הנס שהציל אותו. שנייה מאוחר יותר הוא כבר חשב על ארבעת האחים שלו, שהגיעו בזמן לאוטובוס באותו היום ולא פספסו את ההסעה. הוא הבין שהארבעה נמצאים בלב התופת.
"לרגע לא עלה לי בראש שהאחים שלי נהרגו, ידעתי שהם בחיים", הוא משחזר את רגעי האימה, לראשונה אחרי למעלה משמונה שנים. "ידעתי מה זה פיגוע ואיך הוא הולך. ידעתי שכאשר אוטובוס מתפוצץ ממטען צד, החלק הקדמי שלו נפגע והחלק האחורי פחות. ישר חשבתי על האחים שלי וידעתי שהם תמיד יושבים בספסל האחורי של האוטובוס. היה ברור לי שהם נפצעו במידה מסוימת, אבל ידעתי שהם בחיים".
שני אנשים נהרגו באותו פיגוע, שזכור היטב כמעט לכל אדם במדינה כאחד מהפיגועים הקשים ביותר של התקופה ההיא. שלושה מאחיו של אברהם, כולם תלמידי בית ספר יסודי באותה העת, אכן ישבו בחלק האחורי של האוטובוס ושרדו את הפיגוע. אבל המחיר שנגבה מהם היה כבד: השלושה איבדו את רגליהם ונותרו מרותקים לכיסאות גלגלים. אח אחד, הקטן ביותר, יצא בנס ללא פגע.
המראות של שלושת הילדים קטועי
"אני בפירוש יודע שנעשה לי נס שלא עליתי על אותו האוטובוס באותו הבוקר", הוא אומר, "היום אני כבר יודע שזה נס, למרות שהידיעה הזאת לא הגיעה אליי מיד. אחרי הפיגוע, המחשבות שלי הלכו למקומות אחרים. לקח זמן עד שהבנתי את גודל הנס".
מתי בדיוק הבנת שהאוטובוס שפספסת עבר פיגוע?
"שניות אחרי שפספסתי את האוטובוס, ראיתי את זה קורה. שנייה אחר שנייה. ראיתי את הפיצוץ הגדול. רציתי לרוץ אל המקום, אבל לא יכולתי, כי זה היה שטח של הערבים".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"עלתה בי המחשבה שטוב שלא עליתי על האוטובוס, כי אם הייתי עולה עליו הייתי נהרג. אני תמיד יושב בחלק הקדמי של האוטובוס".
כשאברהם משחזר את רגעי הפיגוע, הוא מספק תיאור קר ואנליטי של המקרה. מה הוא ראה, מה הוא שמע, אפילו מה הוא חשב, אבל בקושי מה הוא הרגיש. על הרגשות הוא מעדיף שלא לדבר. הוא גם לא מבין למה אנחנו מצפים שהוא ירגיש משהו. זאת בסך הכל פיסת היסטוריה רחוקה עבורו. פיסת היסטוריה שהוא בהחלט היה מעדיף לשכוח.
לאחר הפיגוע, אחיו של אברהם אושפזו בבית החולים תל השומר. בני המשפחה עזבו את הבית בכפר דרום ועברו לגבעת שמואל שהייתה אז מועצה מקומית והספיקה מאז להפוך לעיר, על מנת להיות קרובים אליהם. כהן זוכר איך היה מגיע יום יום למיטות של האחים שלו ברחבי בית החולים, מטפל בהם ומנסה לרומם את רוחם בכל דרך.
"הפציעה של האחים שלי שינתה לי ללא ספק את החיים", מספר כהן, "הייתי משתדל לעזור כמה שיכולתי. כבר מגיל 10 הייתי מסתובב עם פלאפון ומסדר את העניינים. הייתי המנכ"ל של הבית. אם הייתה משימה, היו מטילים אותה רק עליי. זה תמיד היה ככה, למרות שאני לא הכי גדול בבית, אלא רק השני. האחות הגדולה נפצעה בפיגוע".
מלבד היותו מחוספס, אצל כהן אפשר לזהות גם מידה של התמרמרות, בעיקר כלפי המדינה. הוא מרגיש שהמדינה הייתה יכולה לעשות הרבה יותר בשבילו ובשביל המשפחה שלו. אולי אפילו למנוע את הפיגוע הזה.
"המדינה הזאת היא בררה", הוא אומר, "עצם העובדה שיש עניים ואלכוהוליסטים ברחובות, זה אומר משהו על המדינה. אולי אם במקום להעביר את הכסף לעזה הם היו מעבירים אותו לצורך טיפול בעניים, המצב כאן היה יותר טוב. היחס שלנו לערבים הוא יותר מדי טוב לדעתי.
קח לדוגמה את הרופא הזה מעזה, שקיבל אישור להיכנס לכאן כדי לקבל טיפול לבנות שלו. הבית שלו היה מלא במבוקשים והוא נתן להם מחסה. הוא לא צריך לקבל מאיתנו שקט, אלא עוד טיל על הבית. אבל ככה זה מדינת ישראל. מנסים לממן ולעזור לערבים, במקום שנעזור קודם כל לעצמנו".
את הדברים הקשים שאומר כהן כלפי המדינה, אפשר לייחס לא רק לפיגוע שעברו אחיו. חמש שנים לאחר המקרה ההוא, נפלה עוד מכה על ראשו: תכנית ההתנתקות, שעקרה אותו ואת משפחתו מהבית שבו הוא נולד וגדל.
כמו שאר בני משפחתו ותושבי הגוש, גם כהן ניסה להתנגד לפינוי. הוא עזר בבניית הביצורים על המכולה המפורסמת של כפר דרום, בו התנהל המאבק העיקש ביותר של התושבים הכתומים, אבל דווקא ביום הפינוי הוא לא השתולל על הגגות. הוא העדיף להיות בבית, צמוד לבני משפחתו ולקוות שמשהו בכל זאת ישתנה וההחלטה תבוטל בדרך נס, כמו הנס ההוא שקרה לו כשפספס את אוטובוס התופת.
"אני לא חושב שעבורי הפינוי היה יותר קשה מאשר עבור אחרים, בגלל הפיגוע ההוא", אומר כהן, "אני לא חושב שיש כלי שבעזרתו ניתן למדוד כמה קשה הרגיש כל אדם, ואז להשוות את הנתונים. בכל מקרה, אני אומר שהפיגוע הוא חלק מחוקי המשחק של אלה שגרו בגוש קטיף".
גם היחס שקיבלו תושבי הגוש לאחר הפינוי לא שיפר את התמונה של המדינה בעיני כהן. משפחות שלמות נדחסו בחדרי מלון חודשים ארוכים, מאות תושבים נזרקו באוהלים ועדיין אין פתרון קבע לנושא דיור קבוע. משפחת כהן התמקמה לאחר הפינוי באשקלון. אברהם הצעיר החליט לפתוח עסק לשיפוצים יחד עם שותף נוסף.
למרות תחושתו הקשה כלפי המדינה, בעוד שבועיים, באחד באפריל, הוא הולך להגיע לבקו"ם ולחתום על המדים הירוקים. "בתקופה שלאחר הגירוש, חשבתי שאין סיכוי שאני אתגייס לצבא", הוא מודה, "אני עדיין חושב שבמדינה שלנו יש הרבה רע, אבל הצבא שלנו הוא צבא איכותי.
"בזמן הגירוש החיילים בסך הכל ביצעו את ההוראות שנתנו להם האנשים במדינה. היום אני מבין את זה ואין לי שום בעיה להתגייס. יש לי פרופיל 64, כך שאני לא יכול להיות לוחם, אבל הייתי הולך לקרבי אם הייתי יכול".
האכזבה מהמדינה לא גרמה לך לשקול את נושא הגיוס?
"קיבלתי מכות, אז מה? מי לא מקבל מכות? אני חושב שזה נורמלי להתגייס. מי שלא מתגייס לצבא, הוא זה שלא נורמלי".
אבל היו ימים שבכל זאת חשבת לא להתגייס לצבא.
"קודם כל, אני מניח שהזמן עשה את שלו. השלמתי עם הגירוש. גם לאבא שלי היה חלק בהחלטה שלי להתגייס לבסוף. הוא שכנע אותי שהצבא מעל הכל. עם זאת, זה לא שהכל רגיל. אם כשהייתי קטן חשבתי שתהיה לי קריירה צבאית ארוכה, היום אני יודע שזה לא יקרה. בכלל, אני לא מתגייס בשביל הממשלה. אני מתגייס בשביל האזרחים של המדינה".
לא נשמע שאתה מתרגש לקראת הגיוס.
"לא. אני רואה את זה כחלק טבעי מהחיים. אם לא הייתה בעיית השתמטות בארץ ולא הייתה חובה להתגייס ולא היו צריכים אותי, לא הייתי מתגייס.
"הייתי מסתדר מצוין בלי הצבא. אבל זה חלק מהמסגרת ואין מה לעשות. אז שאני אתרגש? עברתי בחיים שלי כל כך הרבה דברים, כך שהיום אני כבר לא מתרגש משום דבר".
הגיוס בעוד שבועיים הוא לא סוג של סגירת מעגל עבורך?
"איך זה יכול להיות סגירת מעגל? הרי הצבא שלנו לא בא כדי לתת לערבים בראש. זה לא שאני יכול להתגייס כדי להתנקם בערבים על כל מה שהם עשו לנו. אם זה היה ככה, גם עם הפרופיל 64 שלי הייתי הולך ליחידה הכי קרבית שיש בצבא. אז זאת הייתה באמת סגירת מעגל".
לכהן לא הייתה ילדות אמיתית. מאז גיל עשר הוא מדדה בין אסון לאסון. כשהגיע עם משפחתו לאחר הפינוי לאשקלון, הוא לא ניסה להכיר חברים חדשים ולצאת לשחק כדורגל בשכונה. למרות גילו הצעיר, הוא פתח לעצמו עסק קטן של עבודות צבע ושיפוצים, וכך הוא מפרנס את עצמו.
העסק הוא למעשה הסיבה היחידה שבגללה הוא היה מסתדר גם בלי הגיוס הקרוב. "יש לי עסק ואני לא רוצה לעזוב אותו בגלל הצבא", מסביר כהן, "השותף שלי הוא חייל קרבי והוא נותן מה שהוא יכול בעסק, אבל רוב הזמן הוא ממש לא יכול לעבוד".
בשבועות האחרונים הוא עובד הרבה שעות נוספות בעסק, לאחר שעבודות הצטברו אצלו מתקופת הלחימה בדרום. טילי הגראד שמתפוצצים בשבועות האחרונים באשקלון מזכירים לו נשכחות מהפצמ"רים של גוש קטיף.
"עוד לאחר הפינוי אמרתי שהטילים יגיעו לאשקלון", מספר כהן, "בקצב הזה, לא רחוק היום שהם גם יגיעו לתל אביב".
ועכשיו אתה רוצה להגיד "אמרתי לכם"?
"לא, אני חושב שזה היה מאוד ברור. זה מה שתסכל אותי מאוד בגירוש. אבל אין מה לעשות. מה שכן, אני שמח שהקיבוצים מהאזור ליד גוש קטיף חוטפים טילים בלי הפסקה. בתקופה שגרנו בגוש קטיף, הקיבוצניקים כל הזמן אמרו שכל הבלגן זה בגלל שאנחנו גרים שם. הם דרשו שאנחנו נצא. אז הנה, יצאנו – ועכשיו הם אלה שחוטפים. מגיע להם על הטילים האלה. עכשיו הם מבינים ועכשיו בא לי להגיד להם 'אמרתי לכם'".
בבחירות האחרונות לכנסת, לכהן הייתה לראשונה זכות הצבעה. באופן לא מפתיע, הוא הצביע עבור מפלגת הבית היהודי, אחת מבין שתי המפלגות ה"כתומות" שהתמודדו. אביו, הרב אופיר כהן, התמודד במקום התשיעי ברשימת הבית היהודי.
"הבית היהודי והאיחוד הלאומי אלה שתי המפלגות היחידות שאני מאמין בהן", אומר כהן, "יכול להיות שאם דניאל הרשקוביץ' (ראש מפלגת הבית היהודי, ר.צ) היה נבחר לראשות הממשלה, הייתי יותר שמח לתרום למדינה ולצבא".
רבות נאמר ונכתב על תושבי גוש קטיף שלאחר הפינוי. מדי פעם מגיע צוות צילום של אחד הערוצים הגדולים כדי להמשיך במעקב, ומגלה שוב ושוב עד כמה שהם אבודים. כהן דווקא מרגיש באשקלון בנוח. "יש לי כאן שקט, כמו במושב. יש פארק גדול לא רחוק מהבית שלי, שאני אוהב ללכת אליו. אני אולי מרגיש קצת את ההבדל ביני לבין האשקלונים שנולדו כאן, אבל בחרתי לגור באשקלון כי אני אוהב את המקום ואני מרגיש חלק מהעיר".
אתה מרגיש שאיבדת את הילדות או את תמימות הילדים בשלב קצת מוקדם מדי, בגלל כל מה שעברת?
"אני באמת קצת מחוספס, אבל זה לא תמיד היה ככה. בתור ילד הייתי משחק במשחקים והשתוללתי עם אופנוע כמו כל נער אחר.
"גם הפיגוע וגם הפינוי היו חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. לכל אחד יש ספר היסטוריה משל עצמו, ואלה הם רק שני פרקים בספר שלי. למרות כל מה שקרה, לא הייתי רוצה לגדול בשום מקום אחר מלבד בגוש קטיף. במידה מסוימת איבדתי גם את הילדות שלי. אבל מצד שני, תמיד הייתי אחד שנמצא שלב קדימה לפני כולם. בכל מקרה, החיים שלי לא סובבים סביב העבר. אני בונה עתיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
