דם רע בעיריית אשדוד

המלחמה המתמשכת, הנקמנית והמכוערת בין ראש עיריית אשדוד הנוכחי, יחיאל לסרי, לבין ראש העירייה הקודם, צבי צילקר, מזיקה לתושבי העיר ומאוד מקוממת

משה אדמון | 15/3/2009 13:54

בעיריית אשדוד מפעפע הרבה דם רע. בסיפור הזה מעורבים כמה אנשים, אך הוא מתמקד בעיקר בשניים: בראש העירייה הנוכחי, יחיאל לסרי, ובראש העירייה היוצא, צבי צילקר.

צבי צילקר ויחיאל לסרי צילום: זמן הדרום

השניים האלה שונאים אחד את השני שנאה עזה, תהומית, וכפי שזה נראה כרגע, בלתי ניתנת לגישור. משטמה כזאת כבר לא נראתה כאן זמן רב והיא מרחפת דרך קבע במועצת העיר ובעירייה בכלל וגורמת לאווירה עכורה ולתחושות מתח וחשדנות. וזה לא הסיפור היחיד שם. יש עוד.

החיכוך בין צילקר ללסרי החל, כזכור, כאשר צילקר לא עמד בהסכם לפנות את מקומו ללסרי. לסרי, בתגובה, הודיע כי יתמודד מול צילקר בבחירות לראשות העירייה. צילקר, בתגובה לתגובה, פיטר את לסרי מתפקיד ממלא מקום ראש העירייה.

זו הייתה רק ההתחלה. אחריה באה מערכת בחירות סוערת, מלווה בהשמצות ובהכפשות, שהותירה אחריה משקעים נוספים, שרק העצימו את השנאה והלהיטו עוד יותר את היחסים המתוחים בין שני האישים.

אי אפשר לתת קצת כבוד?

כשלסרי ניצח, כולם ציפו שיקרה מה שאמור לקרות: שהמנצח יישאר והמפסיד ילך. גם כי כך מחייב ההיגיון וגם כי צילקר ולסרי, לא רק שאינם מסוגלים לעבוד יחד, אלא אפילו לא לסבול זה את נוכחותו של זה.

ואולם, מי שחשב שצילקר ילך, לא מכיר את צילקר. הוא נשאר. צילקר אף פעם לא הולך. גם כשהוא הולך, הוא חוזר. זה האיש. לא מוותר.

אחרי הבחירות הוקמה קואליציה רחבה ובה 24 מחברי מועצת העיר. צילקר ואנשיו, שלושה במספר, נותרו בחוץ, באופוזיציה. לסרי, מטבע הדברים, לא רצה בהם. גם רוב האחרים לא רצו בהם. כל אחד מסיבותיו.

זכותו של צילקר להישאר. ואולם, ככל שננסה להבין למה, לא נבין. 35 שנה הבן אדם עמד בראש הפירמידה. זכה בכל

מה שרק אפשר. בכבוד. בעשייה מאתגרת. בהוקרה. מה יש לו לחפש עכשיו בראש אופוזיציה זעירה, חסרת כל כוח והשפעה? מה התפקיד הפעוט הזה נותן לו? למה הוא מתעקש כל כך להישאר?

בהיעדר תשובה אחרת, לא נותר לנו אלא להסתפק בתשובתנו הקודמת. זה האיש. לא מוותר. נו, ואם צילקר כבר נשאר, היינו מצפים מלסרי שיגלה כלפיו נדיבות של מנצחים. מה כבר צילקר יכול להזיק לו? כלום. הוא, כאמור, במיעוט מבוטל במועצת העיר. כוחו אבד. השפעתו התפוגגה.

אי אפשר לתת לו קצת יחס, קצת כבוד? האיש אמנם משמיע קולות, אבל אינו מסוכן, חסר עוצמות. אפשר לוותר לו, להבליג, ואפילו, שומו שמים, להיעזר בניסיונו. למה לא? העיר רק תצא נשכרת מכך.

צריך להפגין נדיבות

זה מה שהיינו מצפים מלסרי. מצילקר היינו מצפים שיתעשת, שירפה. שיפנים שהוא כבר לא ראש העיר. שיש ראש עיר חדש.

לסרי. יחיאל לסרי. ואם הוא, צילקר, רוצה להמשיך ולתרום לעיר, עליו להשלים עם המציאות החדשה. להחליף דיסקט. להירגע. מלחמות לא עושות טוב לאף אחד. הנה, הוא, צילקר, כבר לא ראש עיר, אבל מוסיף, כתוצאה מהמלחמות, לככב בכותרות. נו, זה נעים? זה מוסיף כבוד?

מה היינו מצפים משני היריבים? שיוותרו קצת, שיתגמשו, ואם אפשר שגם יסלחו. אבל עד שזה יקרה, אם בכלל, השנאה בין לסרי וצילקר עובדת שעות נוספות. הפרופורציות מיטשטשות והנקמנות תופסת את מקומו של ההיגיון.

לא רק לסרי וצילקר בסיפור העגום זה. גם חברי מועצת העיר. משני הצדדים. וכך, במקום שישיבות מועצת העיר יתנהלו ברצינות, באופן ענייני, הן נעשות יותר ויותר יצריות, מתלהמות, ומושמעים שם איומים ואמירות מכוערות. וזה לא מתמקד רק בישיבות, אלא מחלחל גם מעבר לכך, לחדרי העבודה, למסדרונות.

היחיד שצריך וגם מסוגל להפסיק את מחול השדים הפרוע הזה הוא לסרי. נכון שצילקר עולל לו כמה דברים שקשה לתארם, בלשון המעטה, נחמדים. אבל זהו. נגמר. הקערה התהפכה.

הוא זה שעכשיו למעלה, החזק, המנצח. הוא זה שמצפים ממנו להתעשת, לגלות ותרנות. להפגין נדיבות. מה גם, שהדם הרע המבעבע בינו לבין צילקר, זורם בעוצמה וסוחף אחריו גם אחרים. בכלל, מהסיפור העכור הזה, שיש לו, כמובן, גם השלכות אל מחוץ לעירייה, איש לא יוצא טוב. כולם מפסידים.
כן, לסרי יכול. הוא צריך להתעלות. ולמרות שקשה לו לשכוח, שינסה למחול.