פורקת עצבים: מעשה בעיריית רמת גן, דוחות חנייה וחוקי התיישנות
לאחר 11 שנים נזכרה עיריית רמת גן בארבעה דוחות חניה גנוזים של שרה ליבוביץ דר. עכשיו דורשים ממנה לשלם אלפיים שקלים. זה כבר יעלה לה. לעירייה אנחנו מתכוונים
זה התחיל, כמו אגדות ילדים רבות, בבוקר בהיר אחד לפני שבועיים כשפקידה מהבנק שאלה אם אני יודעת למה עיריית רמת גן הטילה עיקול על חשבון הבנק שלי.
לא ידעתי, אבל הבטחתי לברר. זה לא היה פשוט. במחלקת הגבייה או הכספים או איך שלא קוראים למחלקה המתאימה, איש לא ענה.
כמו בסיפורים של הורשיו אלג'ר, הפתיחה נראתה ממש רע, אבל מאוחר יותר היא קיבלה כיוון אופטימי. סגנית עוזרת הסגן של העוזר של הדוברת פתרה מיד את התעלומה. הם יעילים כל כך שם בעירייה, ממש בא לבכות. העירייה תובעת ממני אלפיים שקלים על ארבעה דוחות חניה.
הסגנית הקריאה לי מספרי מכוניות שחטפו את הדוחות. הנטייה הטבעית שלי הייתה להכחיש מיד כל קשר, כמו שהמצוינים בראשי ממשלתנו נוהגים לעשות, אבל אז נזכרתי שלפני שנים רבות-רבות היו לי שתי מכוניות עם מספרים דומים. תודה לעיריית רמת גן שמתפקדת כמרעננת זיכרונות אבודים. מתברר כי ארבעת הדוחות האלה נרשמו לפני 11 שנים, עשר שנים, תשע שנים ושש שנים.
שנים רבות לקח לדוחות להבשיל, והבוקר הגיע הרגע המתוק, רגע הפריחה של הדוחות, רגע העיקול. הסגנית לא הייתה פואטית כל כך, אבל זו הייתה הכוונה.
מותק, חנית בכחול-לבן בלי כרטיס חניה לפני 11 שנים, עשר שנים, תשע שנים ושש שנים, חשבת שאף אחד לא רואה, שתתחמקי בשלום מהפשע הכבד, עכשיו הגיע רגע התשלום. גם את זה היא לא אמרה, אבל זו הייתה השורה התחתונה של השיחה.
כאזרחית טובה, גם אם לא תושבת רמת גן, הצעתי עסקת חליפין הוגנת. לעיריית רמת גן יש גירעון עצום, שלושים מיליון שקלים, אני בהחלט מבינה שאתם רוצים לסגור אותו, ואם תבקשו יפה, אולי אהיה מוכנה לתרום לכם כמה שקלים, אבל ככה, לעקל יום אחד חשבון בנק בגלל דוחות חניה שהתיישנו, דוחות מתיישנים אחרי שלוש שנים, לזה אני לא מסכימה.
הסגנית האזינה לקשקוש הזה בסבלנות רבה, אני חייבת לציין, ובסך הכול הייתה להוטה לעזור. היא תקפיא את העיקול עד לבירור, היא הבטיחה לי, ומשם נתקדם הלאה. אחלה, סבבה, תודה לך,
בבנק לא התרשמו מכל האחלה והסבבה והקומבינה הקטנה שרקחתי עם הסגנית, ואף לא שמעו על ההקפאה. אני דווקא שמעתי. במו אוזניי. זה לא עזר לי.
העיקול נותר על מקומו. בסוף השבוע שעבר, לאחר כמה ימים מורטי עצבים של כן עיקול לא עיקול, הסתמן פתרון. ביום ראשון, בישרה לי הסגנית, יתקשר אלייך עורך הדין שמטפל בדוחות ויגיע אתך להבנה.
סוף השבוע עבר עליי במתח קל. ההבנה הזאת נשמעה לי חשודה למדי. בשביל מה אנחנו זקוקות להבנות. למה לא להודות בטעות, לבטל את הדוחות שהתיישנו ולהיפרד כידידים. איזו עוד הבנה יכולה להיות כאן מלבד ההבנה הפשוטה וההגיונית שפוטרת אותי מהצרה הזאת.
אגב, המתח הקל לא הפריע לי לבלות לא רע, לרוץ את ארבעת הקילומטרים היומיים שלי, לצפות בסרט "חלון פנורמי". במקום מסוים בתת-ההכרה הייתה לי תחושה אינטואיטיבית עמוקה, והאינטואיציות שלי אינן מטעות אותי לעולם, שביום ראשון עורך הדין ואני נגיע להבנה שתהיה טובה לשני הצדדים, כלומר שתפטור אותי מתשלום הדוחות.
ביום ראשון בבוקר אכן התקשר עורך הדין שמטפל בדוחות החניה. הכול יעיל שם כל כך בעיריית רמת גן. מבטיחים ומקיימים. ממש כמו בשווייץ או לפחות בזימבבואה בזמן מגפת החולירע. בתוך כמה שניות, ממש על פי האינטואיציה העמוקה שלי, הוא הגיע אתי להבנה מהירה. אם לא תשלמי את הדוחות, הוא הבהיר לי, נשלח אלייך מעקלים.
סליחה, דוחות מלפני 11 שנים, עשר שנים, תשע שנים ושש שנים, חזרתי על המנטרה, מה פתאום, אני לא מסכימה. לא ידעתי שיש לי דוחות ישנים, אילו ידעתי הייתי ממהרת לשלם. הוא היה אדיב וענייני, יעיל למופת כמו כל פקידי עיריית רמת גן. הוא שלח אין-ספור התראות, הוא אמר. יש לו הוכחות. אני לא יודעת איזה הוכחות יש לו. אני ההוכחה הכי טובה של עצמי.
בשלוש השנים האחרונות לא קיבלתי מהעירייה אפילו לא התראה אחת.
אילו קיבלתי הייתי ממהרת לשלם. גם מאותגרת מתמטיקה כמוני מבינה שריבית על פיגור בתשלום חוב צומחת במשך 11 שנים לממדים של כמה שמלות וארון קטן.
למען האמת, אני חייבת להיות כנה אתכם, לא הייתי אדיבה עם עורך הדין. אמרתי לו מה אני חושבת על מה שהוא מעולל לאלפיים השקלים שלי ומה דעתי האישית עליו. זה נשמע רע. הוא טרק לי את הטלפון. אני מבינה אותו. הוא רוצה את העמלה שלו בלי הרבה סערות רגשיות.
אני, מצדי, אישה עדינה שמבינה רמזים וגם אין לי חשק להתעמת עם מעקלים עירוניים הידועים בתוקפנותם הרבה. שילמתי את הכסף כמו אחרונת הפחדניות. את כל אלפיים השקלים במכה אחת. תקראו לי שפנפנה, תקראו לי כלבה נובחת ולא נושכת, תקראו לי איך שאתם רוצים, אין לי מה להגיד להגנתי, אתם צודקים.
עורך הדין אילן בומבך, שייצג תובע בעניין דומה בבית המשפט העליון וזכה בתביעה, אומר שאני לא לבד. תודה לאל. אני שונאת להרגיש בודדה. לדבריו, זו תופעה ידועה. פסק הדין של בית המשפט העליון אוסר גביית דוחות שמתיישנים, כזכור, אחרי שלוש שנים, אלא אם כן הרשויות ניתקו את מירוץ ההתיישנות בעזרת התראות.
יש רשויות שממציאות התראות שכביכול נשלחו, אומר בומבך, כדי לנתק את מירוץ ההתיישנות. בית המשפט כבר פסק נגד השיטה. זו אחת השיטות של העיריות למלא את קופתן הנקובה. רק מי שנאבק בהן יחלץ את כספו, האחרים ישלמו כמו ילדים טובים.
אני לא רוצה להיות ילדה טובה רמת גן. אני מתכוונת לתבוע את העירייה בבית משפט. אלחם עד השקל האחרון. לא אהיה שפנפנה פחדנית. אתם עוד תראו. אגדת הילדים הזאת תעלה לי די הרבה כסף, אולי אפילו יותר מהדוחות עצמם, אבל לא בא לי לוותר. שודדים, גם במסווה של סגניות יעילות ועורכי דין תאבי עמלות, הם עדיין שודדים.
"בינתיים יש לי רק בקשה אחת קטנה מעיריית רמת גן. אנא, השתמשו שם בכספי למטרות טובות. תנו אותו לילד נזקק, לאם חד-הורית, לקשיש ניצול שואה. אני ארגיש נורא אם אדע שצבי בר, ראש העירייה הטוב והיעיל, לקח את הכסף שלי וטס בו לטיול בעולם.
"לא שאפשר להגיע רחוק עם אלפיים שקלים, אבל גם ברית ערים תאומות בטורקיה הכול כלול תעשה לי מצב רוח רע. משום מה יש לי תחושה אינטואיטיבית עמוקה שהעירייה לא תתחשב בי גם הפעם.
מעיריית רמת גן לא נמסרה תגובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
