דגל שחור: אביב לביא מסרב לקפוץ למים
צריך להיות מנותק במיוחד, אמיץ למדי או סתם בעל כושר הדחקה לא שגרתי כדי לטבול בים שזרמו לתוכו במשך שבועיים כ-25 מיליון ליטר ביוב גולמי ביום
הביוב של תושבי הכרך העברי היה זורם לים בשני צינורות גדולים - ברדינג וביפו - ובימים מסוימים הביא משטר הזרמים והרוחות את כל הכבודה הזו ישר אל חופי הרחצה האופנתיים.
ביום שישי האחרון הייתה לי הזדמנות להיזכר בפרק הריחני הזה של ההיסטוריה העירונית. תל אביב בערה ב-35 מעלות, שכל אחת ואחת מהן הרגישה כמו הזמנה לאחר צהריים בחוף. כבר התחלנו ללקט את המצופים של הילדים, ואז נזכרנו: הים מזוהם. אסור להתרחץ. אלא אם כן אנחנו רוצים את הילדים שלנו בניחוח חרצפים מתוצרת אור יהודה ויישובי בקעת אונו.
היו תל-אביבים שהתעקשו ונכנסו למים בסוף השבוע האחרון. אני מנחש שהם אפילו נשארו בחיים. צריך להיות מנותק במיוחד, אמיץ למדי או סתם בעל כושר הדחקה לא שגרתי - תכונה ישראלית נפוצה, בעיקר כשמדובר במפגעי סביבה - כדי לטבול בים שזרמו לתוכו במשך שבועיים כ-25 מיליון ליטר ביוב גולמי ביום.
מהאסלה באור יהודה או בגני תקווה, דרך אפיק האיילון, משם לירקון ולחוף שלנו. יש דברים שלא השתנו מאז ימי קהלת: כל הנחלים זורמים לים. בישראל 2008, שרבים מהנחלים בה משמשים תעלות ביוב, יש סיבה להצטער על האמת הגאוגרפית העתיקה הזו.
לא אלאה אתכם בפרטים המייגעים של פרשיית הביוב האחרונה שהביאה לזיהום הים של גוש דן בשבועיים האחרונים (בתחילת השבוע ההזרמה נפסקה ומשרד הבריאות אישר את פתיחת חופי תל אביב לרחצה), אבל היא מתסכלת במיוחד משום שהים - שלא כדימוי המקובל - הוא הצלחה סביבתית יחסית של ישראל המודרנית.
בימי שגרה כבר מזמן לא סופרים בחופי תל אביב גללי צואה. אני יודע שקשה לכם להאמין, אבל בימים כתיקונם המים שאנחנו מתרחצים בהם בים תל אביב הם על הכיפאק, ואז באות התקלות - זו של החודש האחרון הייתה גדולה ושערורייתית במיוחד - ומחזירות אותנו לעידן החשוך של החרצפים.
כשהייתי ילד, בתל אביב של אמצע שנות השבעים, עוד זרם ביוב גולמי לים הכחול שנפרס בקצה הרחוב שגרתי בו. היינו הולכים לים בכל הזדמנות, ובאחד הימים כמעט טבעתי. עד שאחד המתרחצים הבחין במתרחש וחילץ אותי הספקתי ללגום כמויות אדירות של מי ים. עכשיו, בדיעבד, אני מבין את פשר הטעם המוזר שהיה להם, ואני לא מתכוון למלח.
לפני רבע מאה הוקם השפד"ן, ותל אביב הצטרפה למשפחת הערים הנאורות שמזרימות את השפכים שלהן למתקן טיהור עצום, שהמים המטוהרים
בהתחשב בעובדה שבתל אביב גם אין מפעלים כימיים או כאלה של תעשייה כבדה שמורשים להזרים שפכים לים, התוצאה היא ים משודרג שבאמת לא ניתן להתלונן עליו, ואני יודע שאנשי "צלול" בטח יתקשו להסכים אתי.
אגב, אם שאלתם את עצמכם למה הים שלנו לא צלול כמו מקבילו באיי יוון, יש לזה סיבה לגמרי לא מטרידה: הצלילות של המים באיים נובעת בעיקר מהקרקע הסלעית. בחופי תל אביב המצע החולי מתערסל בתוך המים ומעניק להם עכירות, אבל לעכירות הזו אין שום קשר לאתם יודעים מה. דווקא בכמה מאיי יוון הנחשקים ממשיכים להזרים ביוב לים האגאי ממש כמו פעם.
ודווקא משום כך, משום שהתקדמנו כל כך, משום שזה אחד התחומים הסביבתיים היחידים - הכול יחסי כמובן, ובהחלט יש מה לשפר - שמצבנו לא רע בו, דווקא משום כך תקלת הביוב, שנובעת מהזנחה פושעת, מרגיזה כל כך.
הים הוא אחד השרידים האחרונים למערכת יחסים שפויה שאנחנו מקיימים עם הטבע. הוא פתוח לכולם, ואפילו בחינם. הוא אוצר טבע אמיתי, ואת התחושה הזו אנחנו מנסים להעביר לילדים בכל הזדמנות. ואז מגיע הרגע שאורזים את בגדי הים, מביטים זה בזה, נזכרים ואומרים, כמעט ביחד: "שיט!" ותודו שזה סיכום הולם למדי לעניין.
נא להמתין לטעינת התגובות
