אשר אקסלרוד: מותו של בליין
אשר אקסלרוד היה הבליין האולטימטיבי של ירושלים של פעם. יפה, חתיך, חביב על הבריות ובעיקר על הנשים. השבוע נפטר אחד מסמליה של העיר, שמגיל צעיר היה חולה מאוד, אבל חי חיים מלאים בבוהמה ובכדורגל
בגיל שש לקה בדלקת פרקים שלא אובחנה בזמן, גרמה לסיבוכים בלב ובכליות וריתקה אותו למיטה למשך חמש שנים.
מאותו יום פוטנציאל אריכות הימים של אקסלרוד התקצר בצורה משמעותית. הרופאים הפסימיים אמרו שיגיע לגיל העשרה. האופטימיים סברו שלא יעבור את אמצע העשור השלישי של חייו.
מה עשה הבן הבלונדיני של סגן ראש העירייה מטעם חרות, אברהם אקסלרוד? חזר לחצר של הגימנסיה העברית ושיחק כדורגל, הרבה כדורגל. מה כבר יודע ילד? מה אכפת לו בכלל? חברים שלו אומרים שאם היה בריא, בית"ר ירושלים הייתה מרוויחה אחלה שחקן.
"הוא בטוח לא היה פחות טוב מאחי", מעיד ד"ר רמי נוימן, חבר ילדות של אקסלרוד ואחיו של אחד מכוכביה הגדולים של בית"ר, עו"ד דני נוימן. מאוחר יותר, בשנות העשרים לחייו, אקסלרוד הפך לאייקון בילויים בירושלים הקטנה. ישיבות אצל קופ ב"טעמון", ריקודים ב"פוס~פוס" וב"בכחוס" ולילות ארוכים ב"סוראמללו".
לירושלים של אז היו סלבריטיז מסוג אחר. טיפוסים ירושלמים שכל אחד הכיר. אם שמות כמו דודו ראש העיר ומייק סקובי דו אומרים לכם משהו, סביר שהכרתם גם את אשר אקסלרוד. ביום חמישי שעבר, 40 שנה אחרי הדד ליין של התחזית הפסימית, נפטר אקסלרוד בגיל 61, אחרי שחי חיים מלאים תוך מרידה בלתי פוסקת בהמלצות רופאיו.
אחרי חמש שנים במיטה אקסלרוד הצעיר חיפש להוציא אנרגיה. הוא התחיל ללמוד בגימנסיה רחביה, אבל במקום להשקיע את הזמן בלימודים, אקסלרוד הוציא מרץ במגרש. "מכיוון ששנינו היינו תלמידים מצטיינים במירכאות והיה קשה להבדיל מי יותר מצטיין, נפגשנו בשיעורים אחרי שהיו זורקים אותנו מהכיתה", משחזר ד"ר נוימן.
"שיחקנו כדורגל, זה מה שעשינו במשך כל היום. תראה, הוא היה חולה מגיל צעיר. הלב שלו נדפק והוא היה מאה אלף פעם באשפוזים, אבל כל החיים, גם כשהיו לו רגליים עצומות עם בצקות, הוא היה השחקן, לא רוצה להגיד הכי טוב, אבל אחד הטובים. הוא היה יוצא מן הכלל. הוא היה חולה לגמרי, אבל שום דבר לא עזר: הוא שיחק כדורגל. אם היו מאשרים לו, הוא היה מגיע רחוק".
מי שמכיר את אקסלרוד מבית הספר יסודי הוא עו"ד אבירם מזרה, שמוכר גם כמומחה של שמעון פרנס לענייני אלביס פרסלי.
באופן טבעי, בגלל הייחוס המשפחתי, אקסלרוד הפך לאוהד שרוף של בית"ר ירושלים והקדיש לא מעט משנות נעוריו לקבוצה. "אני זוכר שנסענו למשחק בקריית אונו לפני 45 שנה, משהו כזה", מספר עו"ד אליעזר (גזר) פפרברג, חבר ילדות של אקסלרוד.
"זה היה שבת בצהריים, הגענו לקריית אונו והיינו רעבים. עכשיו, מה עושים? הכול סגור, כן? שבת בצהריים. הייתה שם המכולת של ברטה, אני זוכר עד היום. מה עושים אשר וגזר, שני פרחחים? פורצים. פורצים למכולת וטורפים אוכל. אלה לא רק אשר ואני, אלא עוד כמה חברים. היינו פרחחים אמיתיים".
אקסלרוד, בלונדיני עם עיניים כחולות כאמור, היה כובש לבבות לא קטן. "אשר, היו לו הרבה מאוד חברות", משחזר עו"ד פפרברג. "הרבה מאוד. אשר היה דון ז'ואן כל החיים שלו. הוא היה חתיך. הוא היה הראשון מהחבר'ה שהייתה לו וספה והראשון שהיה לו אוטו, סטודבייקר לארק.
"כשהיינו בני 15 או 16, משהו כזה, יצאנו עם שתי בחורות איטלקיות שגרו יחד. יום אחד הגענו אליהן הביתה ואחת פותחת את הדלת עירומה לחלוטין. אשר ואני עוד היינו ילדים טובים ירושלים והיינו המומים מהמחזה. אשר מסתכל כה וכה ואני גם כן ולא יודעים אם לברוח או לא, אבל נשארנו. היא הייתה עירומה בכל זאת".
מה היא עשתה שם עירומה?
"באנו לביתה והיא פתחה דלת כשהייתה עירומה".
רבקה פפרברג: "אז היו מנהגים אחרים".
אחר כך באו ימי הבליינות. על אף שסחב על גבו תיק רפואי שממלא חצי מהארכיב של הדסה, אקסלרוד נודע בעיר כרקדן על. "עם כל המחלות שלו, עד סוף ימיו הוא היה שמח ורקד", אומרת רבקה פפרברג. "הוא היה אחד הרקדנים הכי טובים בירושלים ועם ענת אשתו הם היו אחד הזוגות הטובים בעיר. אחרי שהוא התחתן עשו לו מסיבה בבית האדום.
הוא הגיע מבית החולים עם המחט של האינפוזיה תקועה לו ביד. כל הצוות הרפואי היה שם ואחת האחיות ראתה אותו ואמרה לו: 'אשר מה אתה עושה?'.
"הוא אמר לה 'מה זאת אומרת מה אני עושה, אני רוקד, מה, את לא רואה?'. היא רצתה שהוא יחזור מיד לבית החולים והוא אמר לה, 'לא, לא. זאת המסיבה שלי ובית החולים יכול לחכות'. כל הערב הוא לא הפסיק לרקוד. למרות כל המחלות הנוראיות הוא לא ויתר על החיים הטובים לרגע".
כל האנשים שהכירו את אקסלרוד מאמינים שהוא ניפץ את חוות הדעת הרפואיות בזכות אופטימיות גדולה מתובלת ברצון למצות את לשד החיים עד תום. "אחרי שהוא עבר ניתוח לב פתוח הוא המשיך להשקיע אנרגיות", אומר עו"ד מזרה.
"אשר לעס את החיים בשני צדי הפה והיה אופטימי מאוד. לפני 20 שנה באתי לבקר אותו בבית החולים אחרי שהוא עבר ניתוח לב פתוח, זה היה משהו כמו שבוע אחרי הניתוח. אני עולה במדרגות ואני פתאום רואה את אשר עולה עם טלוויזיה ביד. הוא רצה להעביר אותה מחדר לחדר.
"הוא לא רצה שיעזרו לו. אמרתי לו, 'תגיד, אתה משוגע?', והוא אמר לי, 'עזוב'. הוא גם לא רצה שאעזור לו. זה היה האיש, לפחות בהקשר הזה של מישהו שחי על הסף כל הזמן ובצורה אינטנסיבית". האינטנסיביות, שמחת החיים והאופטימיות, עם העובדה שאקסלרוד, כך מעידים כולם, היה בחור נהדר, הביאו לכך שמאות אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה.
אקסלרוד ידע שאין לו יותר מדיי זמן לחיות וכדי לא להשית צער סירב להתחתן. בעוד שכל חבריו היו כבר בעלי משפחות, אקסלרוד נותר רווק.
שעה שהם עשו קריירות יפות במקצועות נחשבים אקסלרוד עבד כמציל באילת, עבד בעיריית ירושלים (והיה פקח שם עד יומו האחרון), מכר בגדים באוניברסיטה ולא חיפש לנטוע שורש, בגלל זמניותו בעולם. הדבר היחיד שהסכים לעשות הוא בגרות, אחרי שחברה בשם דורית לחצה עליו.
"אשר היה פרא, הוא לא רצה להתביית ולהתחתן", מספרת ענת אקסלרוד, אלמנתו. "היו לו חברות שהוא החזיק איתן הרבה שנים, אבל עם אף אחת הוא לא רצה להתחתן בגלל שהיה חולה. הוא חי את החיים ככה, אתה יודע. לא חסך ולא כלום".
השניים הכירו לפני 24 שנה אצל חברה וענת (51), אז גרושה טרייה, לא הייתה צריכה יותר מפגישה אחת כדי להבין איזה תפקיד הוא ימלא בחייה. "חזרתי לירושלים והכרנו דרך הבליינים של העיר", היא ממשיכה. "הכרנו אצל חברה משותפת אחרי שהתבטלה מסיבה ב'בית האדום'.
"הוא בא אליה הביתה אחרי שהיא שאלה אותו אם הוא יודע על עוד מסיבות. הייתה איתי חברה שלי מהצבא וישבנו כל הערב. הוא החזיר אותי ואת החברה הביתה וכשהוא הוריד אותנו מהאוטו אמרתי לחברה שלי, 'הוא יהיה בעלי'. דנה (בתה של ענת מנישואים קודמים - י"ה) הייתה בת שלוש או ארבע כשהכירה אותו ואמרה לי שכדאי לי להתחתן איתו. הוא היה מטייל איתה בכל העיר ומשוויץ".
"אחרי שנתיים שיצאנו אמרתי לו, 'נו מה?'. הוא אמר לי, 'תקשיבי, היה כתוב לך בתעודת זהות "רווקה", אחר כך "גרושה", את רוצה שיהיה כתוב לך "אלמנה"?'. באותה תקופה ידענו שהוא צריך לעבור ניתוח לב פתוח והוא אמר שאם הוא יצא מהניתוח, נתחתן.
"לפני הניתוח הוא נסע לארצות הברית לטייל עם חברים, חזר, עשה את הניתוח ושלושה שבועות אחרי זה התחתנו. התחתנו בבית הכנסת של אבא שלו ואת המסיבה עשינו ב'בית האדום' והוא רקד בלי הפסקה. כל הצוות הרפואי היה שם והרופאים השתגעו ממנו. זה היה אשר. כל החיים, מאז שהיה ילד, אמרו לו, 'אסור לך ואסור לך', והוא הלך נגד זה. אחרי שהתחתנו הוא פתאום החליט שדי, צריך להיות בן אדם ולשמוע לרופאים".
לבני הזוג ילדה בשם אביב (13), ששינתה את חייו של אביה. "אחרי שאביב נולדה הוא אמר שנגמרו המשחקים וצריך לעשות בדיקות", אומרת ענת אקסלרוד. "אז גילו לו בעיה בכליה, ואמרו לו שהוא צריך השתלה. הוא התחיל דיאליזה חמש פעמים ביום, אבל לא נתן לזה להפריע לחיים שלנו ולהנאה של המשפחה.
"הדיאליזה היא כמו אינפוזיה וכשהיינו נוסעים לטייל הוא היה תולה אותה על האנטנה של האוטו. בחיים הוא לא אמר, 'איי', והוא היה חולה מאוד. הריאות שלו תפקדו רק בחציים. הוא סחט את החיים עד הרגע האחרון. הוא ידע ליהנות, לשמוח והיה רקדן בחסד. שמחת החיים והאופטימיות שלו הן דבר נדיר. במקום שאני אחזק אותו, הוא חיזק אותי.
אי אפשר לתאר את הכוח שהיה לו. אנחנו, הבריאים, לא יודעים מה זה. 'העיקר הבריאות' זאת קלישאה, אבל הוא ידע שזה ככה, שהעיקר הבריאות. הוא ידע את זה מאז שהיה ילד וחי לפי זה. לא עניין אותו כסף ולא שום דבר, כי הוא לא ידע כמה שנים עוד יחיה. הרופאים לא היו אופטימיים".
בשנת 2000 החל מסע תרומות למען אקסלרוד וחבריו ארגנו תוך פחות משבועיים את רבע מיליון הדולרים שלהם נזקק. "אשר חי את הכול בקלות ואת הכול בשמחה", היא ממשיכה. "זה אשר. ככה הוא חי את החיים. מה שמנחם אותי זו העובדה שהיו לי איתו את השנים הכי יפות ושמחות, שחייתי עם אדם עם כזה אופי, זה נדיר. מה שמנחם זו העובדה שהוא באמת חי, שמה שהיה לו לחיות הוא חי ונהנה עד הסוף".
בחודשים האחרונים רופאיו של אקסלרוד התלבטו האם לנתח את לבו שוב. לפי אלמנתו, לניתוחים הקודמים הוא הלך עם ביטחון גדול בסיכויי החלמתו. הפעם כבר היה פחות אופטימי, ידע שגופו חלש. לפני שלושה שבועות גופו קרס ובמאמצים רבים הרופאים הצליחו להחיות אותו.
בשבוע שעבר ענת הגיעה לחדרו בבית החולים ומצאה אותו על הכורסה. "באתי והוא ישב על הכורסה והיה יפה", היא משחזרת את רגעיו האחרונים של בעלה. "סירקתי אותו, גילחתי אותו ושמתי לו אפטר שייב. אמרתי לו, 'אשר, איזה יופי. תכף תצא מפה'. אמרתי לו, 'איזה חתיך אתה'. והוא קרץ, כאילו אני צוחקת עליו. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאביא ראי שיראה בעצמו והעיניים הכחולות שלו נצצו.
"הרופא אמר לי ללכת להביא לו טלוויזיה וכולם היו אופטימיים. חזרתי והאחים ביקשו ממני שאצא רגע כי הם רצו להעלות אותו מהכורסה למיטה לסי~טי של הכליה והריאות ופתאום עוד פעם, התחילו צרחות. עבדו עליו איזה שעה שנראתה לי כמו נצח עד שמישהו קלט שאני שם והוציאו אותי. כשהבנתי מה קרה, אמרתי להם שהוא לא היה רוצה להיות צמח, שלא ישאירו אותו ככה".
על קברו ספדה לו בתו אביב. "אתה היית האבא הכי טוב בעולם", אמרה, "כולם אומרים את זה, אבל אתה אף פעם לא אמרתי לי 'לא'".
בשולי פטירתו המצערת של אשר אקסלרוד הבליין הבלונדיני יש אנקדוטה משעשעת שקשורה בנשיא לשכת עורכי הדין, אשר אקסלרד. על אחת ממודעות האבל היו חתומים כמה מחבריו הטובים של אקסלרוד שהם עורכי דין וביניהם גם שופטת.
ריבוי ראשי התיבות עו"ד במודעה גרם לבלבול בין המנוח לעורך הדין שייבדל לחיים ארוכים. "אני לא רוצה להגזים, אבל קיבלתי מאות טלפונים", אומר עו"ד אקסלרד. "מה שהעצים את החשיפה הציבורית זאת העובדה שהיו לו המון חברים עורכי דין.
הכרתי אותו כשהייתי סטודנט באוניברסיטה. גרתי במעונות ויום אחד אני שומע דפיקה על הדלת. עמד מולי איש ששאל אם אני אשר אקסלרד. אמרתי שכן והוא אמר: 'אני אשר אקסלרוד'. כך הכרנו. הוא היה איש מקסים ואדם נעים שיחה שכולם אהבו. לשמחתי, היו לא מעט מקרים שבהם התראיינתי לעיתון כלשהו ובטעות שמו תמונה שלו.
"לי זה הועיל, כי הוא יפה ואני לא. התבדחתי ואמרתי שהמצטערים נחלקו לשניים: אלה שהצטערו שאשר נפטר ואלה שהצטערו שזה לא אני. אני מתבדח כמובן. מה אוכל לומר, אשר היה איש שכולו טוב, באמת אדם שכולם אהבו ובצדק רב".
נא להמתין לטעינת התגובות
