ביאליק קם לתחייה: מתחם בית ביאליק בת"א חודש לרגל שנת המאה לעיר
85 שנים לאחר שחיים נחמן ומניה ביאליק החלו לבנות את ביתם על החולות, המשורר העברי עושה קאמבק ממש כאן במרכז תל אביב. ולא מדובר בבית קפה
בית ביאליק. צילום: רענן כהן
יום 26 במרס 1924 היה יום היסטורי בתל אביב. מאיר דיזנגוף, אז ראש העירייה, לבש כנראה בגדי חג לפני שיצא את ביתו, ושם את פעמיו אל הכנס המיוחד שתוכנן לאותו בוקר: קריאתו של הרחוב, שמתחיל באלנבי ומסתיים בבית העירייה, על שמו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, שהגיע ימים אחדים קודם לכן לעיר כדי לפקח מקרוב על התחלת תהליך בנייתו של ביתו.
אפשר רק לנחש כמה התרגש דיזנגוף מהמעמד ומכך שחזונו להפוך את תל אביב למרכז תרבותי בעל משמעות קורם עור וגידים. כשהגיע תורו לנאום אמר בין היתר ראש העירייה לידידו ביאליק עוד מימי אודסה, העיר ששניהם נולדו בה: "בשם עיריית תל אביב אני מוסר לך את הרחוב שעל שמך. תבנה לך בית על המגרש שיש לך ברחוב הזה ותהיה אזרח שלנו".
קצת יותר משנה אחרי אותו יום חגיגי נכנסו מניה וחיים נחמן ביאליק לביתם החדש ולא ידעו ולא שיערו כי 85 שנים לאחר מכן, בשנת המאה לתל אביב, יהפוך הבית הזה לחלק ממתחם ייחודי - אדריכלי / תרבותי / מוניציפלי שכמותו אין בתל אביב או בכל מקום יישוב אחר בישראל. מתחם שתקיים בו העירייה בעוד כחודש, ב-2 באפריל, את פתיחתן הרשמית של החגיגות לציון יום ההולדת מאה.
כיכר אתרים
שנים ארוכות לאחר שעזבו בני הזוג ביאליק את ביתם התל-אביבי שקע המבנה ואתו הרחוב כולו מתחת לערמות של אבק והזנחה. יופיו כבר כמעט לא נראה, ונדרש היה לגייס הרבה דמיון כדי לנסות ולתאר כיצד נראה האזור בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת.
איילת שלונסקי, מנהלת בית ביאליק צילום: רענן כהן
מהתמונות הרבות שנשתמרו בארכיונים ציבוריים ופרטיים עולה מציאות תוססת. מציאות שהיא שילוב של שלטון (העירייה) ותרבות (ביתו של ביאליק). מין תנועה אין-סופית של אנשים שהגיעו לרחוב הזה בכל שעות היממה כדי לבקר את המשורר הלאומי וכדי לסדר את ענייניהם במבנה העירייה, שפעל במתכונתו זו עד שנת 1965.
ההולך בימים אלה ברחוב הקטן הזה מגלה אנרגיות אחרות לגמרי. זהו אחד הרחובות השקטים בלבה של העיר. כמעט נחבא בין מרכזים סואנים הנמצאים בסמיכות, אבל עכשיו, כחודש לאחר פתיחתו של בית ביאליק המשופץ והמוני בית ישראל הנוהרים אליו בשבתות ובימי חול, אפשר גם לראות כמה הוא יפה וכמה בדרכו הצנועה והאצילית הוא מספר חלק גדול מההיסטוריה של תל אביב, זו שעיצבה את דמותה של העיר ומשפיעה על תולדותיה גם בימינו אנו.
איילת ביתן-שלונסקי (49), אמנית, אוצרת ומנהלת בית ביאליק ומנהלת מתחם ביאליק, החלה לחלום על המתחם שנים רבות לפני שידעה כי משמים כבר נקבע שהיא תעמוד בראשו של הפרויקט הזה. היא מתגוררת ברחוב, ולפיכך לא
הייתה צריכה להתאמץ כדי ללמוד את הנושא מהתחלה. היא פשוט חיה אותו, ועם החיים האלה היא ענתה למכרז שהוציאה העירייה בשנת 2000 לניהול ולפיתוח המתחם.
עשור לפני כן, בימיו של יענקל'ה מנדל כמנהל אגף התרבות, כבר הגדירה העירייה את המתחם כמיועד לשימור, אך לא נבנתה או נהגתה שום תכנית מיוחדת לכבוד זה.
כ-70 מועמדים ניגשו למכרז עם ביתן-שלונסקי. היא, כאמור, זכתה בתפקיד, ומן הרגע ההוא החלה העבודה הקשה: לצקת חיים ותוכן למתחם הזה. ביתן-שלונסקי נזכרת: "כשהודיעו לי שזכיתי כבר חייתי ברחוב ביאליק 13 שנה. הכרתי אותו מצוין. הסבירו לי את מה שכבר ידעתי, שכשאומרים 'מתחם ביאליק' מתכוונים לבית המשורר הלאומי ולמבנה הסמוך לו - המרכז למוזיקה וספרייה על שם פליציה בלומנטל.
"במרכז למוזיקה הייתה מנהלת, והיה ברור שאני לא נחוצה שם בשביל הניהול. אז התחלתי לחפש את המתחם, למצוא אותו מתוך הרחוב שאני מכירה. עשיתי סיורים על גבי סיורים ברחוב וברחובות הסמוכים הקשורים למתחם, שהכרתי אותם מצוין, כדי לגלות".
לגלות מה?
"לגלות את האוצרות שיש פה. להפתעתי, התברר לי שיש במתחם הרבה מאוד בניינים עירוניים, כאלה ששייכים לעירייה. ההסבר לכך נעוץ כנראה בצורך של בית העירייה להוסיף עוד אגפים ועוד עובדים משום שהעיר וצרכיה גדלו עם השנים, ולא לכל הפקידים נמצא מקום במבנה ששימש את העירייה. בשל כך נרכשו מבנים נוספים בסמיכות, ומהם התנהלו החיים המוניציפליים. התגלית פתחה בפנינו אופציות חדשות ונתנה לי את הכיוון הראשוני למתחם".
מהסיורים והשיטוטים של ביתן-שלונסקי במתחם ביאליק עלו הנתונים הבאים: לא פחות משישה מבנים הם בבעלות מלאה של העירייה: הבניין ברחוב אידלסון 30 (ייעודו על פי חזון הפיתוח של המתחם הוא להפוך למוזאון לתולדות התאטרון העברי), הבניין ברחוב אידלסון 29 (שעל פי החזון מיועד להיות מרכז לעיצוב רב-תחומי), הבניין ברחוב ביאליק 28 (בתכנון: הפיכתו לבניין משרדים ואחסון), המרכז למוזיקה בביאליק 26, בית ביאליק בבניין מספר 22 וכמובן - בית העירייה הישן.
מלבד אלה, נמצאים במתחם גם מבנים בבעלות משותפת עם העירייה. בית הצייר ראובן רובין (ביאליק 14) והבניין בביאליק 24 הנמצא בבעלות פרטית ובשותפות עם העירייה (דמי מפתח). בביאליק 21 פועל מוזאון באוהאוס, הנמצא בבעלותו של איל הממון רון לאודר.
בית ביאליק צילום: רענן כהן
לעירייה, כך מתברר, יש מחויבות להמשיך לאפשר למוזאון להתנהל ולפעול במתכונתו, בייחוד לאחר שהוכרז כי תל אביב היא עיר לשימור בזכות המספר הגבוה של בניינים שנבנו בשיטת הבאוהאוס. עם המיפוי המבטיח הזה ניגשה ביתן-שלונסקי לרון חולדאי, ראש העירייה.
ערן אברהמי, אז עוזרו הבכיר של חולדאי והיום סמנכ"ל תכנון, ארגון ומערכות מידע בעירייה: "המתווה הראשוני שהציגה איילת היה חדשני ויפה, אבל הסיכויים להוציא אותו לפועל היו קלושים. הסיבה שבסופו של דבר נהיה מתחם ביאליק קשורה לכך שרון חולדאי נדלק. הוא הבין את המשמעות העמוקה של המתחם, וגם בגלל זה את ההכתרה הראשונה שלו כראש עירייה הוא עשה בבית העירייה הישן.
"עם איילת גיבשנו תכנית שבמרכזה כמה נקודות חשובות: רצינו לשקם את המתחם הציבורי: בית העירייה, בית ביאליק וגם את התשתיות הציבוריות ברחוב כמו מדרכות, תאורה, גדרות, הכיכר ועוד. על פי הערכות גסות, השיקום הפיזי של התשתיות עלה לעירייה כשמונה מיליון שקלים. שיקום בית העירייה היה יקר הרבה יותר - כ-18 מיליון שקלים.
"הנקודה השנייה שחשובה לנו הייתה שימור הבתים במתחם הראויים לשימור, אלה שיש להם ערך תרבותי ואדריכלי גדול".
אתה מתכוון לבניינים ולמבנים שנמצאים בבעלות פרטית?
"כן. להם אנחנו - כעירייה - מציעים ליווי וסיוע בניהול פרויקט השימור".
ומה עם סיוע כספי?
"צריך לעשות את ההפרדה. אנחנו לא מציעים לשקם ולממן את התהליך הזה במקום בעלי הבתים הפרטיים. אנחנו רק מציעים להם ליווי ניהולי בפרויקט משום שמדובר בבתים הראויים לשימור בשל עברם ההיסטורי. זה אינטרס גם של העירייה שהם יהיו משוקמים. הבתים ברחוב ביאליק, גם אלה הפרטיים, שייכים לתכנית השימור העירונית, ואנחנו מתייחסים לרחוב הזה כאל פיילוט שממנו נלמד על תהליכי השיקום במקומות אחרים בעיר".
מתי ייגמרו העבודות על בית העירייה הישן?
"בינתיים העבודות מתנהלות לפי סדרי הזמנים. הרעיון שלנו היה להחזיר את כל המתחם לצביון ולמראה המקוריים שלו, וזה כלל גם את הכיכר. לשם כך נדרשנו לפנות למשפחת הפסל והצייר נחום גוטמן כדי להציע להעתיק את מקומו של הפסל שהוא בנה שם למקום אחר. לשמחתנו, המשפחה שיתפה אתנו פעולה ברצון, ומרגע שהפסל הועתק לקצה שדרות רוטשילד החלה העבודה על הכיכר ועל הבניין, והתכנית שלנו היא להפוך אותו למרכז מבקרים ולמוזאון לתולדות העיר תל אביב-יפו.
"מבחוץ העבודות בתהליכים אחרונים של סיום, ולכן יהיה אפשר לציין את אירוע הפתיחה של חגיגות המאה בכיכר. עבודות השיקום בתוך הבניין יסתיימו בחודש יוני. אז גם נוכל להכניס לתוך המבנה את כל ה'תוכן' שלו, שעובדים עליו בשנים האחרונות בארץ ובעולם. בין היתר תשוחזר שם הלשכה של דיזנגוף, יוקם חדר עיון, ויועמדו תצוגות קבועות היסטוריות על העיר. ברור שהתצוגות והחומרים שיהיו במרכז המבקרים יעמיקו כי העבודה ההיסטורית והמחקר על העיר לא יסתיימו לעולם. בבניין תהיה גם לשכה מיוחדת של רון חולדאי, שהוא ישתמש בה בעיקר לצורכי אירוח.
"תוכן נוסף וחשוב אחר בבניין יהיה מרוכז בקומת המסד, שיהיו בה מחשבים ובהם תכנת הפעלה מיוחדת, שעיקרה סיפורן של 75 השנים הראשונות של תל אביב. מובן שברבות הזמן נוסיף גם את השנים שלאחר מכן. גם העבודה על תכנה זו תימשך ותימשך. אנחנו מתכננים לפתוח את הבניין לציבור בחודש דצמבר שנה זו. אגב, בתכנון שלנו גם לציין את סיום חגיגות המאה לעיר במתחם ביאליק כי עד אז כבר יסתיימו בו לגמרי העבודות".
קסם המזרח
"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים, אם גם שורשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול אילו לא היינו מרובי פרצופים כל כך והיה לנו פרצוף אחד. מובן שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד משישים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף יישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, ועל ידי מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשורשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה. אם השורשים יגלו - יתייבשו, ורק בהיותם במעמקים בתוך האדמה יהיו מלאי ליח ויפרנסו את הגזע, את הענפים והפירות".
(מתוך דברים שבעל פה, ח"נ ביאליק, תחיית הספרדים בהסתדרות, "חלוצי המזרח", בירושלים , אדר תרפ"ז)
בית ביאליק בשיפוצים צילום ארכיון: יוסי אלוני
אין ספק בכלל כי במתחם ביאליק מרוכזות כמה מהאטרקציות התרבותיות החשובות ביותר של העיר, שבאורח פלא, אף שהן שונות לפעמים מאוד זו מזו, הן מצליחות ליצור הרמוניה, שאותה מתכוונת ביתן-שלונסקי לשמור, לשמר ואף להמשיך לפתח.
"קודם כול", היא אומרת, "כמעט אין בתל אביב עוד רחוב כמו הרחוב הזה, שאפשר למצוא את כל סגנונות הבנייה שאפיינו לאורך השנים והדורות את תל אביב. אפשר ממש לראות את הבתים מתחילת שנות העשרים, ששיקפו את התפיסה האוריינטלית שהייתה לאנשי העיר, ובעיקר לראשיה, ובוודאי-ובוודאי לביאליק: הרצון להשתלב במרחב הקיים.
"ביאליק היה בין הראשונים לאמץ את גישת 'קסם המזרח' בלי לנטוש את המטענים המזרח אירופיים שהגיע אתם. לכן אפשר לראות בבית שבנה, ועל תהליך בנייתו הקפיד מאוד, והיה מעורב בו מתחילתו ועד סופו, איך הוא משלב קווים אדריכליים מוסלמיים באופיים עם נגיעות אירופיות. ההליכה לאורך הרחוב מגלה גם את התפיסות החברתיות-כלכליות ששלטו בתל אביב בתקופות שלאחר מכן - הבאוהאוס למשל. זוהי כבר בנייה מערבית, פונקציונלית, נקייה מהתחכמויות ומקישוטים. בנייה שמתאימה להמונים.
"וישנם כמובן הבניינים שנבנו בשנים המאוחרות יותר, שנבנו מאוד לגובה והיו תעשייתיים ופרולטריים לגמרי, עם תפיסה אנושית אחרת לגמרי. למזלנו, מראשית שנות השבעים של המאה העשרים לא היה אפשר לבנות עוד ברחוב ביאליק בניינים חדשים, ולכן המסה של המבנים נשארה המסה האדרכילית ההיסטורית".
מעניין שכל המישמש הזה לא יוצר בלגן בעיניים.
"נכון. הבתים כאן מייצגים קונפליקטים תרבותיים, חברתיים וכלכליים, ובכל זאת לא 'מפריעים' זה לזה. אולי בגלל זה רחוב ביאליק ומתחם ביאליק מסמנים כל כך ומייצגים את תל אביב, שתמיד הגדירה את עצמה דרך קונפליקטים והיכולת להכיל את כולם ובכל זאת לייצר חיים. ירושלים היא בדיוק להפך, היא כל הזמן מושכת לעבר וקצת מתבצרת בו. תל אביב כל הזמן בועטת בעבר ומנסה לבנות ולהגדיר את עצמה מחדש. היא מתחדשת ומתרעננת, ובכל זאת מצליחה לשאוב אליה את כל הקטבים כולם.
"כל אחד מוצא בה את מקומו וגם יכול להביא את עצמו לידי ביטוי. זו המהות של תל אביב: האפשור לכל הקטבים לחיות יחד. אגב, זאת גם הייתה ההבנה הבסיסית של ביאליק, ולא סתם הוא המשורר הלאומי. המשורר של כל הקטבים. כחלק מחבורת אודסה שהיה שייך אליה, הוא חיפש כל הזמן את החידוש העברי-הלאומי. הוא חיפש להכיל את כל התפוצות של העם היהודי, ומהמקום הזה הוא אמר שארץ ישראל יכולה להכיל גם את ערבייה".
שיפוצו של בית ביאליק נמשך כשלוש שנים. אדריכלית השימור ניצה סמוק והחוקר שמואל אבנרי עם ביתן-שלונסקי עמלו על שחזורו המדויק של בית ביאליק, למרות השינויים בו. הם ירדו וחפרו עד לשכבות הראשוניות של הצבעים, של הרהיטים, של סידורם וכדומה, עד התוצאה המרהיבה שנפתחה, כאמור, לפני כחודש לציבור.
מתחם בית ביאליק בשנת 2006 דובי זכאי
זה גם התכנון בנוגע לשאר מבני המתחם העירוניים: לחקור את תחילתם, את מקורם. לנסות ולהעביר את התמונה המדויקת שלהם, כפי שהייתה אז כשנבנו. מדובר בתהליך שעשוי להימשך שנים ארוכות, ומן הסתם יידרשו חולדאי וגם ראשי העירייה שיבואו אחריו לאורך נשימה, תקציבי בעיקר, כדי להגיע למקור של הדברים. אברהמי וביתן-שלונסקי משוכנעים שכך באמת יהיה.
בינתיים עסוקים ביתן-שלונסקי ומנהלי המוסדות שכבר פועלים במתחם בניסיון לבדוק שיתופי פעולה ביניהם תוך כדי שמירה על ייחודם. גם זה ייקח זמן, אבל כולם מפגינים רוח חיובית ורצון, וגם זה חשוב.
כרמלה ראובן, אוצרת מוזאון בית רובין (ביאליק 14): "אנחנו פועלים במתכונת מוזאון כבר 25 שנים, מאוקטובר 1983. בירכנו על החלטתה של העירייה לטפח את המתחם הזה. בעצם, המטרות של כולנו זהות: לספר את סיפור המתחם, שהוא התינוק האמיתי שנולד ברוח הציונות. מתוך כך אנחנו מציגים ברוב ימות השנה תערוכות קבע ופעמיים בשנה אנחנו מארחים תערוכות של אמנים ישראלים שחיים בארץ וגם ישראלים שחיים בחו"ל שעוסקים באמנות ישראלית שמתכתבת עם האמנות הישראלית מדורות קודמים".
גם אביגיל ארנהיים, מנהלת מרכז המוזיקה על שם פליציה בלומנטל בביאליק 26, מייחלת לשיתוף פעולה (ראוי לציין כי בבניין הזה גם פועלת ספרייה שעליה ועל הבית כולו אמונה מטעם העירייה עירית שיינהורן): "אין ספק בכלל שהרחוב הזה קם לתחייה בשנים האחרונות. אנחנו רואים את זה על פי מספר האירועים שמתקיימים אצלנו. אצלנו יש עכשיו בין 15 לשלושים אירועים בחודש".
אילו אירועים?
"יש לנו אולם קונצרטים אינטימי, ומתקיימים בו קונצרטים, הרצאות, כיתות אמן ומופעים, בעיקר למבוגרים. ניסינו לעשות כמה פרויקטים עם בית ביאליק ועם בית ראובן, אבל לצערי הם די נכשלו. למרות עבודת שיווק אינטנסיבית, לא הצלחנו לחבר סיורים היסטוריים ואמנותיים עם הקשבה למוזיקה קלאסית, אבל זה לא אומר שלא נשתף פעולה ונשמח לשמוע ולבחון כל רעיון שיעלה".
מגרשים את המדבר
חיים נחמן ביאליק צילום: ארכיון
הימים האלה הם ימים מיוחדים במתחם ביאליק. ימים של בחינת המשך הדרך. השלב הראשון של השיקום והשחזור על סף סיום, וביתן-שלונסקי מחפשת את השלב הבא: "לפעמים אני מרגישה שבשורת השלום, הפנימי בתוכנו וגם החיצוני, צריכה לצאת מכאן, מבית ביאליק, ממתחם ביאליק, ומההרגשה הזו אני מחפשת עכשיו לאן ללכת עם המתחם".
היא אומרת ומחזיקה ביד דף מצולם. תקראי, היא מבקשת ממני, ואני כבר לא זקוקה להסברים נוספים: "אנו מכריזים ואומרים גלוי ומפורש, שכל מה שאנו עושים אינו אלא בשביל עצמנו בלבד, בשביל גאולתנו ופדותנו. אלא שאם דרך אגב יהא מעשנו לברכה גם בשביל האחרים - אדרבה, ייהנו ויתענגו על כל טוב! לעת עתה יש בארץ ישראל די מקום לשני העמים, וגם לעתיד יספיק לשניהם. אין אנו רוצים להדוף את הערבים מן הארץ. אין אנו אומרים 'לגרש אותם אל המדבר', כמו שעשה אברהם אבינו בשעתו לישמעאל בנו. אדרבה, יישבו בארץ ויתערו בה. אבל ישמעאל חזר מן המדבר ובא אל הארץ והביא את המדבר איתו ואנחנו באים ומגרשים את המדבר מתוך הארץ ועושים אותה ארץ של יישוב ותרבות בעד כל בניה-בוניה" (ארץ ישראל, מתוך הרצאה בקובנה, אלול תר"ץ, דברים שבע"פ, ח"נ ביאליק, עמ' קנ"ו).
נא להמתין לטעינת התגובות
