דיבור אופטימי עם גדי ורדי, הבעלים של ה"יהושע"
גדי ורדי יכול היה למכור את ה"יהושע" בסכום עתק אבל הוא נשאר, ואפילו פותח את "קפה יהושע" ברחביה. שיחה מעודדת עם מי שהיה אמור להיות פסנתרן או כלכלן והפך לבעל הבית של המותג הכי חזק בירושלים. ושלא תעזו לקרוא למקום שלו פיק אפ בר, על אף שזה נכון
עסק חי בחיי הלילה הוא יצור מסוכן מאין כמוהו - הוא בוגדני, הפכפך, בעל יצר הישרדותי נמוך מאוד והוא בעיקר סיוט מתמשך לאורך זמן. סיכויי ההצלחה הם נמוכים ותלויים על חוט השערה. אתה תלוי באלף ואחד גורמים שאינם קשורים אליך, מפיגועים בואכה מיתונים ועד למתחרים שמבקשים לנגוס בעוגה שהולכת ומצטמקת עם השנים. זה בהחלט עסק לאנשים עם ביצים גדולות (גם לנשים יש, אם לא ידעתם) ויצר התאבדותי של אחרון לוחמי החמאס בעזה.
מצד שני, להיות הבעלים של בר מצליח הוא אחד הדברים היותר חביבים. ההצלחה, שנמדדת כמובן בכסף, מוגשת גם בצורות אחרות ולא פחות נעימות. התמיכה שאתה מקבל מאלפי הלקוחות שבוחרים לנתץ את שגרת יומם הקשה כירושלמים אצלך בבר היא מה שהשפה האנגלית מיטיבה להגדיר: פרייסלס (חסרת מחיר). כאמור מדובר פה בדיסוננס שלרוב בעלי המקומות קשה ליישב. העבודה הקשה מול התמורה שלפעמים חמקמקה עד לא קיימת.
ואם כבר דיסוננס, אז גדי ורדי בן 31, הבעלים הגאה של ה"יהושע", הוא דיסוננס מהלך על שתיים. הוא האנטי קליימקס אם תרצו לבעל בית מקומי. העסקנות היא ממנו והלאה - הוא לא קבלן, לא בן של קבלן ואין לו יומרות להיות קבלן. הוא נוטף אידיאולוגיה ירושלמית ראשונית ולהוטה, הוא לא מחפש לגזור את הלקוחות במחירים שערורייתיים על פרגית וצ'ייסר וויסקי, וחשוב מכך, הוא לא מחפש את כביש מס' 1 כדי לצאת ולהתעשר אצל אחותנו הנותנת, תל אביב.
היום, שלוש שנים לאחר שרכש עם שותפו ירון תורג'מן את ה"יהושע", הם קנו את "קפה רחביה" והם בדרך להעביר את הבשורה לציבור קוראי "הארץ" ואחרוני מצביעי מפלגת העבודה.
בואו נודה באמת, ירושלים היא עיר שמרנית. האגדות האורבניות על זיונים בשירותים נוטפי קוקאין וסטוצים ליליים חסרי תוכן אבל עם המון משמעות, נשארות בדרך כלל אגדות. לרווק או לרווקה הירושלמית יותר כדאי לעשות מנוי ל-JDATE מלשים את יהבם על מקום פנוי באחד הברים ולבקש לעצמם אופציה למערכת יחסים נורמטיבית. לא ניכנס פה לסיבות, התוצאה היא מה שחשוב פה. המושג פיק אפ בר הוא ערטילאי ולא ממש קיים בירושלים.
"זה משגע אותי שקוראים למקום שלי פיק אפ בר. זה ממש לא נכון", כועס ורדי על כינוי הגנאי שהצמדתי לו. "אנחנו בר שכונתי, זה לא כמו בתל אביב שאנשים מחפשים את זה, מגיעים למקום כדי למצוא מישהו או מישהי. אלינו מגיעים כדי לשתות בירה באווירה נעימה וביתית, אתה לא רואה פה את התכונה הזו כמו במקומות אחרים. למה אני פיק אפ, וה"חבצלת" ו"הצעצוע" לא? מה ההבדל?", הוא שואל אותי.
ההבדל הוא בתפיסה, פה אנשים יודעים שיש מצב, שיש אווירה אחרת. שאפשר.
"אני לא מסכים איתך, אני חושב שזה משהו טבעי במקום ולא ניסיון שלנו. כשקנינו את ה'יהושע' לא עשינו שינויים גדולים כמו שאתה רואה. העיצוב נשאר אותו דבר, הצוות ברובו המשיך איתנו. זה נכון שכיוונו לקהל אחר וגם הצלחנו. הקהל היום הוא סטודנטיאלי ברובו ומורכב מאחוז גבוה מאוד של לקוחות קבועים. אז אין ספק שלקוח קבוע שמגיע פעם בשבוע לבר, מכיר את הצוות וחלק מהאנשים במקום, מרגיש נוח לשתות את הבירה שלו.
"אנחנו עושים הכול כדי שהם ירגישו ככה, אם אין מקום והלקוח עומד הוא יקבל צ'ייסר או שמפניה וכבר הוא מרגיש יותר טוב עם עצמו. תראה, אין ספק שיצאו מפה הרבה זוגות נשואים ואין-ספור זוגות בכלל, אבל אני בהחלט לא חושב שזה הקטע של המקום. זה לפחות משהו שאני לא תכננתי אותו".
אתם מקרה נדיר. לקחתם מקום שעבד טוב, נשארתם עם אותו שם וזה עדיין מצליח. זה לא קורה יותר מדיי.
"אני לא מאמין במהפכות. כשנכנסתי למקום לפני שלוש שנים, בשלושת השבועות הראשונים לא נגעתי בכלום. חשבנו בהתחלה לשנות את העיצוב, את השם ועוד כמה דברים. לא היה צורך, המקום בנוי בצורה מושלמת וזה חלק מההצלחה שלו. גם הצוות היה מצוין ולראייה כמעט אף אחד לא עזב בהתחלה, עד היום יש שרידים מהתקופה הראשונה של ה'יהושע'", טוען ורדי.
יש משהו בדבריו של ורדי, למרות העובדה שהוא מתנגד נחרצות למושג פיק אפ, המבנה של המקום כאילו תוכנן לצייד מבטים ותשומת לב. רוצה לומר, בר מלבני שניתן כמעט מכל מקום לראות את כל מי שיושב עליו, תאורה גבוהה יחסית שמאפשרת להבחין בתווי פנים עד לרמת החטטים, עם מוסיקה משובחת בווליום נסבל הם התנאים המושלמים ל"סליחה, זה כאב שנפלת מגן עדן?".
ורדי, כפי שצוין קודם, הוא לא הבעל בית השגרתי. הוא נולד וגדל ברחביה למה שנקרא "משפחה שכזאת". אביו התחתן בשלישית עם אמו, ולורדי יש אח צעיר יותר מנישואים אלה. כמובן שיש לו אחים גם מנשותיו האחרות של אביו שנפטר כשורדי היה בסך הכל בן 11, והיום הוא בקשר עם חלקם.
החיבור שלו לעולם הלילה עוד יותר מוזר כשמגלים שמדובר במוזיקאי מחונן שהיה מוזיקאי מצטיין בצה"ל ומגיל שש אצבעותיו רפרפו ביתר כשרון על קלידי הפסנתר. ורדי למד באקדמיה למוזיקה ומכריו חזו לו עתיד ורוד בתחום.
"כבר בצבא הבנתי שלא אמשיך לכיוון מקצועי בתחום הזה. אתה צריך להבין שכדי להרוויח כסף זה או שאתה מ-20 הנגנים הטובים בעולם, ולא ממש הייתי, או שאתה מורה למוזיקה, שזה לא עניין אותי יותר מדיי. כבר בשלב הזה ידעתי שאני רוצה להרוויח טוב ולא להיות תלוי במוזיקה".
ורדי סיים את שירותו הצבאי ופנה ללימודיו באוניברסיטה העברית, שם סיים בהצלחה תואר בכלכלה ומנהל עסקים. בכלל, ורדי הוא איש של מספרים ובניגוד לקולגות שחוטפים הרעלה בכל פעם שמגיע דוח רווח-הפסד, או בהתמודדות עם ספקים, הוא מאושר כילד בגן כשהמספר מונח לפניו.
"זה תמיד עניין אותי, תמיד הייתי טוב במספרים וזה משהו שחשבתי שאעשה בחיי. אמנם הייתי כבר עמוק בתחום חיי הלילה, הייתי יחצ"ן ואחראי משמרת במסעדות, אבל הכיוון היה כלכלי. גם ה'יהושע' התחיל כהזדמנות כלכלית. כשיהודה אסלן וטוקה מכרו את המקום, ירון ואני ראינו בזה הזדמנות כלכלית, לא יותר מזה", מגלה ורדי.
העסק אכן עבר השבחה. אז מה קרה? לא היו קונים, "האקזיט" לא הספיק?
"בדיוק להפך. אנחנו עברנו שינוי מאוד גדול בתפיסה שלנו. אם בהתחלה באמת רציתי להשביח ולמכור אחרי שנה, זה השתנה מהר מאוד. המקום היום כל כך חשוב לנו, שאין שום מצב שהייתי מוכר אותו. חשבנו כאמור למכור בהתחלה, והיו לא מעט הצעות גם במחירים גבוהים יותר ממה שרציתי, אבל זה נהיה עניין של שליחות. חשוב לירושלים ולמרכז העיר שיהיה מקום שכונתי כזה, שיהיה לסטודנטים לאן לצאת, שיהיה לקהל האיכותי איפה לשתות. אין ספק שעברתי תהליך בשנים האלה, הנאמנות שלי לירושלים היא מוחלטת ואשתי ואני החלטנו להישאר פה ולהמשיך את חיינו בעיר. הייתי מוכר רק לבחור כמוני בגיל 27 כמו שהייתי אז, אבל לאנשים האלה אין כסף, למרות שהם יכולים לשמור על המקום שלנו".
אתה מדבר הרבה על בר כמקום שכונתי, דווקא בעניין הזה הקדמנו בכמה שנים את התל אביבים.
"מסכים איתך. יש פה קטע מעניין, כשנכנסנו ל'יהושע', תל אביב הייתה כולה מגה ברים. דווקא אצלנו תפסו את העניין שבר מוצלח הוא קטן, שכונתי ואינטימי. אני שמח שמקומות נוספים שהם בסגנון שלנו מצליחים יפה".
אתה מדבר הרבה על נטישת צעירים, בריחה של ההון האנושי מירושלים ועל כך שסטודנטים עוזבים ברגע שמסתיימים לימודיהם. אני חש שזה בעוכריך.
"בהחלט. אתה יודע מה המשפט שאני הכי שונא בירושלים ואני שומע אותו כל ערב? 'אחי, אין לי מה לעשות פה, אני עוזב'. המשפט הזה מטריף אותי. זה כמו שאתה אומר, ההון האנושי בורח מירושלים. עד לפני כחמש שנים הסכר אמנם היה פרוץ, אבל רק בכמה נקודות. היום הוא פרוץ לגמרי. אז נכון שיש חבר'ה מגילה או משכונות אחרות שנשארים, אבל אני מסתכל על חבריי, אף אחד לא נשאר.
"שתבין, רובם לא התקדמו בתל אביב, הם לא מצאו את עצמם, מצבם בהחלט לא יותר טוב משלי, אבל הם מבסוטים לגמרי. ירושלים נכשלה בלהשאיר את הצעירים, אין להם תעסוקה, אין להם סיכוי לדירה נורמלית, אז מה נשאר להם באמת. קח לדוגמה את המלגה לסטודנטים, לא שיש לי בעיה חלילה עם הציבור הזה. אבל מה ההיגיון בלתת מלגה לאדם שבחר במילא לגור פה? צריך להשאיר את האנשים האלה פה, לתת להם סיבה לרצות לגור בירושלים ואת האפשרות".
מאיפה באה המעורבות החברתית הזו? לפני רגע היית קפיטליסט דורסני שעוד שנייה משתלט על תל אביב, והיום אתה בוחר לפתוח עסק שני בביצה הטובענית הזו. מה אתה צריך את זה?
"זה עניין של שליחות. חשוב שבירושלים יהיו מקומות כמו שלנו, ואני לא מדבר רק עליי, אני לא לבד בשליחות הזו. קח את שחר לוי מה'רסטו בר', או עדי טלמור מה'קולוני' ו'הצעצוע', או האחים ריזי ומוטי דוד מ'אדום' ו'לבן', או ה'צ'אקרה'. כל אלה אנשי עסקים ומסעדנים מקצועניים שהיו יכולים להצליח בקלות בתל אביב. כולם בחרו להישאר פה, ואולי חלקם יכחישו, אבל כולם פועלים מתוך שליחות עמוקה לירושלים. כמובן שלהרוויח זה חשוב וזו המטרה הראשונית, אבל אצלנו זה לא הכול".
אז לא חשבת לקום וללכת?
"חשבתי. בשנה האחרונה עברו עליי לא מעט דברים. שקלתי למכור את העסק, לעזוב הכול. זה יישמע מוזר, אבל דווקא הבחירה בניר ברקת עזרה לי להישאר, למרות שכמובן זו לא הייתה הסיבה היחידה".
ברקת? אתה יודע כמוני שלא נראה גל של חוזרים בתשובה מתל אביב.
"יכול להיות שלא. זה לא העניין. הוא צריך כבר עכשיו להילחם על היבחרותו בקדנציה הבאה, הוא צריך להניע תהליכים שישאו פירות תוך שלוש שנים, כי הוא צריך עשר שנים כדי לעשות פה שינוי משמעותי".
לא יודע. אני חושב שהחשיבות של ברקת היא תודעתית ומותגית, פחות בעשייה עצמה.
"יכול להיות. מה שבטוח זה שירושלים במצב לא טוב. הזוהמה ברחובות משפיעה הרבה יותר ממה שאתה חושב, והכשלים במערכת החינוך עם הבעיות הדמוגרפיות מובילים לסגירתם של מוסדות חינוך חשובים. אני אגיד לך את האמת, אם הילד שלי לא יהיה מחונן ולא יתקבל לליד"ה איפה הוא ילמד? אלה הדברים החשובים, חיי לילה תמיד יהיו פה, אנחנו צריכים שההון האנושי לא יברח מפה".
ורדי, כמו רבים בתחום הזה הכיר את אשתו במסעדה. הם עבדו ב'לוגאר', הוא ברמן היא מלצרית. סיפור אהבה עכשווי כמעט שבלוני, אבל מה? אהבה פר אקסלנס.
"הייתה לי חברה רצינית אז, וכמעט התחתנו. זמן קצר לאחר מכן עברתי דירה וטל הגיעה לעזור לי לפרוק ולסדר. היא ישנה אצלי באותו לילה ומאז אנחנו ישנים יחד כל לילה", הוא מחייך.
בחתונה שלהם כל מי שנחשב לחיית לילה או למשהו בעיר הזו דפק נוכחות. טל היא גם מהברנז'ה הלילית, ולא רק זה, היא גם ניהלה בפועל עם ורדי את ה'יהושע'. היא על תקן השוטר הטוב, הוא על תקן היס"מ.
זה לא מתכון בטוח לפרידה, לעבוד עם המיסס?
"להפך. זה רק חיזק אצלנו את הזוגיות. בכל פעם שאני יוצא מהכלים, היא מרגיעה אותי. היא מקצוענית ואשת שירות מדהימה, והיא עזרה לי רבות ב'יהושע'. היום, מן הסתם, לאחר שבננו יהלי נולד, היא פחות במקום, אבל כשנפתח את הקפה ברחביה, היא תהיה שותפה משמעותית".
איך גומרים משמרת בארבע בבוקר וחוזרים הביתה לילד שעיקר עיסוקו בחיים הוא לצווח?
"יהלי שינה לי את החיים. זה לא משנה כמה אני עייף, גם אם ישנתי שעתיים וחצי וצריך להעסיק אותו בבוקר, מבט אחד שלו מלא הכרה שאני אבא שלו מזריק לי אדרנלין והכול נעלם. כל הלחץ מסביב נופל ואני רק איתו. זה מדהים".
אז מה, המעבר לרחביה זה חלק מתהליך בורגני שאתה עובר?
"שוב, זה עניין של שליחות. כמובן שמדובר בהזדמנות עסקית, אבל אני באמת מאמין בזה. גדלתי ברחביה כל חיי, אני מדבר 'רחביהנית', אני יודע מה הם רוצים, מה הם אוהבים, ו'קפה יהושע' ינסה לתת להם את זה. אנחנו הולכים על בית קפה שייתן מענה לאלה שרוצים לאכול ארוחת צהריים טובה וללכת תוך 30 דקות. אין מקומות כאלה".
לפני סיום, ישנה עוד תופעה מוזרה שאני רוצה להתעכב עליה. נדרשתי אליה בכתבות דומות שעשיתי בעבר עם בעלי מקומות. בעוד שתמיד חיפשתי כהרגלי בקודש דם, קנאה, תככים וסכינים ארוכות, החבר'ה בירושלים מפרגנים. מפרגנים ברמות דביקות שכמעט גורמות לי להקיא את שליש הטובורג שלי.
אני יודע שנמאס מההשוואה הבלתי פוסקת לתל אביב (מה לעשות שבבאר שבע אין חיי לילה שווים), אבל העניין שאין יריבות קשה בין בעלי המקומות היא חידה. נגמרו לך העלי רוקט ב'אדום'? ה'צ'אקרה' יביאו לך. נגמר הבושמילס ב'ז'בוטינסקי'? ב'יהושע' ישמחו לעזור. עם כל הקלישאתיות המתבקשת, בירושלים יש אחווה.
איך אתה מסביר את האורגיה הזו?
"אני חושב שהתחרותיות בריאה לכולם. אני אתן לך דוגמה: לפני שלוש שנים היו לי לקוחות שאמרו לי שהם לא באים אליי, כי אם לא יהיה לי מקום הם יצטרכו להזיז את רכבם. היום אם אני מלא, לא חסרות להם אופציות בילוי ראויות. כמובן שיש את העניין הזה של מי מרוויח יותר, אצל מי מלא יותר, אבל בסך הכול כולם מרוויחים מהפריחה של המקומות".
"זה מעניין מה שאתה אומר. זה נכון שהמקומות היום ברמה גבוהה יותר עם הכוונה לקהל איכותי, ועדיין אני חושב שיש מספיק לכולם".
בזמן שאנחנו יושבים שמתי לב שכמות השיחות הנכנסות של ורדי היא יותר מכפול מהפלאפון החבוט שלי. ולא שיש פה תחרות. "זה מה שקשה בעסק הזה, אתה חי אותו 24 שעות ביממה. קח את אחי למשל, הוא מסיים מאוחר את העבודה, אבל מאותו רגע זה נגמר. אצלי זה אף פעם לא מפסיק, תמיד יהיה משהו. אין ספק שזה מתיש".
ורדי כאמור הוא דיסוננס, הוא איש של מספרים אבל גם של אנשים. בניגוד לבעלי הבית הדומיננטיים שנכנסים למקום שלהם בקול רעש וצלצולים כדי להודיע שהבעל בית בבית, הוא לא מפנה לעצמו את הזרקור. לכל אחד הוא יאמר שלום, כולם יקבלו חיוך ואין אחד כמעט שיימלט מפינוק בדמותו של צ'ייסר.
תגיד, כמה עולים לך הפינוקים בחודש?
ורדי מחייך למשמע השאלה. "לפי איזה תעריף, שאני קונה מהספקים או שהלקוח קונה ממני?", הוא שואל.
הלקוח.
"הערכה גסה? 10,000 שקל בחודש. אני אומר לך שאף פעם לא חשבתי על זה. זה חשוב לי וללקוח, זו תשומת לב וזה בא ממקום טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
