משמר המפלס: אוצרות חבויים בכינרת
סביב הכינרת המתייבשת מתפתחת תעשייה שלמה של מחפשי אוצרות. אנשים משוכנעים שככל שהמפלס יורד גדלים הסיכויים שלהם להביא את המכה של החיים
בגיל 67, חבר קיבוץ גנוסר, הוא נחשב לגדול ציידי האוצרות של הכינרת, בטח אם נביא בחשבון שמנדל נון מעין גב כבר לא בכושר שהיה. "יכול מאוד שממש עכשיו, חצי מטר מאיתנו, נמצאת תגלית המאה", הסביר .
לופן הוא בנו של ינצ'ה, מחלוצי הדיג בכינרת, ומשם אהבתו הגדולה לאגם ההולך ומתייבש. אלא שבמקום להוציא בורים ומושטים, בגיל שמונה הוא חווה התגלות ששינתה את חייו. יובל מצא על שפת האגם מקטרת מעוטרת מחרסינה, שכנראה שימשה את אחד הדייגים, ומאז העיניים שלו תקועות בקרקע ומחפשות.
בגיל עשר לופן כבר סחב את קלר אפשטיין, ארכיאולוגית בת הקיבוץ, לקברים עתיקים שמצא ויותר מאוחר הדביק את אחיו הצעיר, משה, במחלת החיפושים.
ב-1986 הם מצאו. "מאז שאנחנו ילדים, בציורים ובחלומות שלנו מופיעות סירות", מספר לופן, "באותו יום אמרתי לאחי 'חלמתי שאנחנו מוצאים סירה ובצד כתוב למי שהיא שייכת'. היינו באזור שלא היה בו כלום. פתאום משהל'ה מצא מטבעות.
"הלכנו מסביב והרמנו טבעת מנחושת שאמרנו שבטח קשרו אליה סירה ואז גילינו מסמר ועוד מסמר ולידם עץ באורך שבעה מטרים. שבועיים לא דיברנו עם אף אחד. גילינו אוצר. לקחנו את אבינו. אמרנו אולי הוא הטביע את הסירה. אמר שלא.
"הלכנו לניצה, קרובת משפחה, שמנהלת את בית יגאל אלון. בדיוק אכלה ארוחת ליל שבת עם המשפחה. קראנו לה הצדה, משהו סודי. 'סירה עתיקה', הסברנו . למחרת כבר היו שם ארכיאולוגים ואיך שהתחילו לגלות אותה ירד גשם. הוא הפסיק והופיעה בשמים קשת כפולה. אמרתי 'הסירה הזו שייכת למישהו, עכשיו הוא נתן לנו אישור'".
את הסיפור הזה מספר יובל להמוני המבקרים בקיבוץ, שם התגלית המרעישה של האחים מוצגת לראווה. הנוצרים, במיוחד, מהופנטים מהדרמה עוצרת הנשימה. אחרי הטיפולים והבדיקות התברר שהספינה בת ה-2,000 שנה הייתה קרובה מאוד לכפר נחום, שם פעל וחי ישו.
"הוא אולי לא שט עליה", אומר לופן לתיירים המוקסמים, "אבל יכול להיות שהוא ראה אותה". זה הספיק לכמה מאמינים להתעלף במהלך ההסברים ולקרוא לו "הנבחר". הוותיקן אפילו רצה להשאיל את הסירה לחגיגות המילניום, כדי שתוצג אצלו בחצר, אבל קיבל סירוב מנומס.
לופן מנסה להצטנע, אבל חותם בלי הפסקה למעריציו ומצטלם איתם. "מהסירה הזו הרבה מאוד אנשים ראו כסף ואילו אנחנו אפילו לא שקל", הוא אומר בחיוך, ספק מריר. "היא שייכת למדינה מבחינה פיזית, אבל רוחנית היא שלי ושל משהל'ה. אף אחד לא יכול לקחת את זה מאיתנו. זה השכר שלנו".
יובל יוצא כמעט מדי יום לחיפושים עם גלאי מתכות, חדור מוטיבציה שהיום זה יקרה שוב. המפלס, שלא מפסיק לרדת, מגלה גם לוותיק כמוהו מקומות שלא הכיר. אז הוא מוצא בדרך כלל טבעות זהב, שרשראות, פלאפונים. כל מיני דברים שהגלים הצליחו לסחוף ממתרחצים תמימים, אבל הוא עדיין מחפש דברים אמיתיים.
ב-9.9.1999, לא רחוק מהיכן שמצאו את הסירה, באזור של מעיינות מתוקים ואחד מאתרי
"אביר ששומר על שני דגלים, עם חרב והכל בתוך הגביע הקדוש", הוא מתאר את הממצא. "עד עכשיו אני מתקשה להאמין שהוצאנו דבר כזה. לקחנו אותו לאנשים שמבינים בנצרות והם אמרו שהוא מלא בסימנים. יכול להיות שהיה שייך לאיזה מסדר אבירים מסתורי".
השניים עשו מהממצא המרתק העתק ומאז הם הולכים איתו תלוי על צווארם. "אני ומשהל'ה אומרים שזה המפתח לשמים", לופן צוחק. "כשנגיע יהיה לנו איך להיכנס ויש חבר'ה שכבר אמרו 'אני מזמין תור אחריך, כי אתה זה שתפתח'".
מה עוד יש באגם הזה, אני שואל. "לפני עשר שנים נפל פנטום לכינרת. תאר לך שבעוד 2,000 שנה מישהו ימצא פנטום עם כל הטכנולוגיה והאלקטרוניקה. יש כאן המון סודות.
"אתה שואל מה הממצא הבא? אני אומר שאני רוצה למצוא מרכבה כמו של בן-חור. בטח נפלה אחת כזו מאיזו סירה, כי מה שנופל בדרך כלל נשאר. סירות התהפכו, ים של סחורה. הרי הייתה כאן משלחת ארכיאולוגית שהסירה שלה התקלקלה. קפצו למים להתקרר, עלו עם 30 כדים. ככה, במקרה".
אחד הסיפורים המוכרים הוא על הספינה הטורקית שנמצאת בקרקעית. בספטמבר 1918, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, הגיעו פרשיו של גנרל אלנבי לתחנת הרכבת בצמח. הטורקים, שראו שהבריטים מתקרבים בדהירה, מיהרו לעלות על ספינת הקיטור שהייתה על המזח הסמוך.
האגדה מספרת שהם העמיסו עליה את הקופה, שבה היו משכורותיהם של החיילים והקצינים. הכל במטבעות זהב. באמצע ההפלגה, בלב האגם (לפי הגרסה הרשמית) ירד על הספינה מטוס בריטי והטביע אותה עם האוצר.
במשך שנים הכיר כל טברייני את הסיפור, אבל בסוף שנות השמונים יצאה משלחת בראשותו של פרופ' אבנר רבן מאוניברסיטת חיפה לחפירה מסודרת במקום. חוץ מכמה חרבות לא נמצאו ממצאים דרמטיים, בטח לא הר של זהב.
"לדעתי מישהו הטביע אותה בכוונה", יובל שוטח את גרסתו. "הצוות כנראה לקח את הכסף וברח. כשאנחנו מצאנו את הסירה שלנו פורסם 'נמצאה סירה עם מטבעות', אז יום אחד כשקלר, הארכיאולוגית, ירדה לשם, מישהו קיבל אותה עם רובה, אמר שהוא שומר שלא ייקחו.
"לא תיארנו לעצמנו כמה הפנטזיה הזו, למצוא את הסירה הטורקית עם המטבעות, נפוצה. אבל זה שלא מצאו זה לא אומר שאין. אל תהרוג את האגדה".
מחפשים חדורי מוטיבציה כמו יובל, אין הרבה. יש כמה קבועים שהוא מכיר, ויש כמה שקופצים על הזדמנויות חד-פעמיות. דני גרינבלט מדגניה, למשל. גנן בימי החורף ומטפל ברפואה אינדיאנית בדרך כלל.
"הלכתי לחפש משהו ספציפי", הוא מספר. "ברפואה אינדיאנית מסורתית יש שימוש בסכינים מאבן צור. עשיתי מחקר בקרב ארכיאולוגים עד שהגיעה אליי שמועה שיש מקום בכינרת, שבו המים ירדו ויש שם כלים עתיקים. חיפשתי ומצאתי את מה שנראה כבית מלאכה או מזח של דייגים. היו פזורים בשטח עשרות כלי צור. סכין אחת ממש התאימה לי, ואז, באמצע החיפוש, הגיעו העורבים וסימנו לי ללכת".
גרינבלט מסרב לגלות את המיקום המדויק ויחזור כשהוא מלווה במורה הגדול שלו, ג'ואל "שמש עולה", אינדיאני אסלי מניו מקסיקו, שמגיע בעוד שלושה שבועות ארצה.
סכינים מאבן צור הם כסף קטן מבחינת לופן, שכבר ראה כמעט הכל. רק לפני חודש הוא מצא נרות שמן בני 1,500 שנה , ובזמן שהלכנו, סתם ככה, הוא הרים אבן מוארכת וטען שהיא עלי מתקופות קדומות.
"נולדתי עם זה", הוא מסביר. "בתור ילד עניין אותי הרבה יותר מה קורה מתחת לאדמה מאשר מעליה. אני מחפש עכשיו מטאור. אני טוען שנפל כאן. אתה יודע מה זה מטאור? אני גם מאוד רוצה למצוא עצמות של דינוזאור".
לופן סחב אותנו לביתו של מוטי דיאמנט, בן הקיבוץ, שממרפסת ביתו המטופח רואים את האגם הנפלא. מוטי, בן 32, נדבק אף הוא בחיידק החיפושים, אבל הוא יותר בקטע של עצים. הגדר הנמוכה של ביתו מורכבת משורשים שהוא ואשתו ההולנדית, קריסטל, הוציאו מהאגם. "זה נורא יפה בעיניי", מסביר דיאמנט. "שורשים שאני לא יודע כמה זמן הם ישבו במים, כשהזרמים והגלים ליטשו אותם לדרגה שאמנים עובדים עליה שנים".
מה שמעניין במוטי, לבד מהיותו בחור נחמד וחייכן, זה שהוא מחזיק בקצה חוט שיכול להוביל את לופן לאוצר הגדול באמת. דיאמנט הוא הסקיפר והצוללן של המעבדה לחקר הכינרת. לפני תשעה חודשים הוא יצא עם אנשי רשות המים למפות את האגם. הסירה שלהם עברה סנטימטר אחרי סנטימטר, ביסודיות, כדי שלבסוף תתקבל תמונה מקיפה של מה שטמון בכינרת.
באחד מימי השיט הזמין דיאמנט את לופן להפליג איתם. "בגדול אומרים שהם מצאו כל מיני סירות עתיקות ודברים כאלה", יובל משוכנע. "עצמים מאוד מעניינים, אבל הם לא רוצים לגעת בזה".
מוטי מחייך במסתוריות. "ראיתי את הדברים האלה בזמן אמת, וקשה לדעת מה אתה רואה על הצג. אלה גושים כהים. החומר שאספנו נשלח לארצות הברית, שם מעבדים את הנתונים. כמויות עצומות של מידע".
יובל: "הם מפחדים ממני. כשאמרתי שאני עולה על הסירה הם היו בשוק. למשך כמה שעות הם לא דיברו מפני שידעו שאני האיש שתמיד מוצא. הבהלתי אותם. אבל אני בגיל כזה שאומר שחשוב שיישאר מסתורין. לא צריך לגלות הכל. שיישאר לדורות של מוטי ואחריו, אבל הסקרנות הזו, שייתכן שיש עוד, היא פנטסטית. הכינרת לא גמרה לספר".
יחסו של יובל למצבו הנוכחי של האגם אמביוולנטי. מצד אחד, הוא שמח שנסיגת המים מספקת את יצר הסקרנות. מצד שני, כל ירידה במפלס כואבת לו אישית. הוא זוכר כילד שהמים היו מגיעים ממש עד הבתים ואילו עכשיו צריך ללכת וללכת.
הפסל כבר לא עוזר.
"אני מתפלל לידו. לוקח חלוקי נחל ושם במקום. לפני חודשיים אמרתי שאני צריך לעשות משהו יותר חזק. ליד כפר נחום יוצאת שן בזלת בגודל שלושה מטרים. במשך ארבעה ימים יצרתי שם פרצוף של אל מיסטי להורדת גשם. קוראים לו דגן. אחרי שגמרתי, באמת ירד. אני טוען שאני חוני המעגל של הכינרת".
ביום שהסתובבנו טפטף קלות. יובל איתר עננים רחוקים בצפון ואמר שבקרוב הם יגיעו. בגיל 67 הוא מקפץ בין הסלעים, בורח קצת מהמים. מכיר כל שינוי באדמה. שאלתי אותו מה הממצא הכי גדול שלו, אבל הוא יודע שכל מילה מפלילה תקפיץ את אגף העתיקות, אז הוא טוען שאת הכל הוא מעביר אליהם.
מה עם קצת זהב, כסף?
"זה כל הזמן נמצא בראש. אחת האגדות מספרת שאת האוצר של בית המקדש טמנו במעיין כחל, מתחת ליישוב, בתוך ואדי עמוד, כדי שלא ייפול בידי הרומאים. שם גם עברה הדרך מטבריה לצפת. אז בזמנו, כשנפוליאון הגיע לישראל, הוא בא עם מפה ועם מחלקה של חופרים וחיפש במערות את האוצר של בית המקדש. קיווה שזה יממן לו את המלחמה".
מצא?
"לא. 40 כיכרות כסף. אתה יודע מה זה? משקל של ארבעה קילוגרמים, כמו לחם קטן. 20 מחתות זהב, הכמויות ידועות. אנחנו מחפשים. כל הזמן. אין דבר כזה שאנחנו הולכים בלי שהעיניים יהיו בחול. אני חולם שאני אמצא, אבל אני לא חי לפי זה. זה בדמיון של הילד, שיודע שיום אחד זה יגיע".
נא להמתין לטעינת התגובות
