סיפורים מתל אביב של פעם
הסוסים של מר שפק. הכלב הסורר של צבי ליפשיץ. האופה מנווה שלום. ועלילות הזונה מרחוב פינסקר. ארבעה סיפורים מתל אביב של פעם
עמנואל דודאי הוא חוקר תולדות ארץ ישראל. הכרתי אותו דרך המדור הזה, וההבדל בין חוקרים אחרים ובינו, שאת עמנואל לא מעניין מי ייסד את התנועה הזאת, מי הקים את המושבה ההיא ואילו החלטות גורליות נפלו בשישי לשישי בישיבת הוועד.
עמנואל נובר בארכיונים ומחפש את הפיקנטריה של תולדות היישוב. הוא אומר שיש הרבה. הוא אומר שהארץ הזאת נבנתה בידי אנשים הזויים ומשוגעים. הנה למשל דוגמה ראשונה אחת שמאששת את טענתו של עמנואל:
מכתב שנשלח לראש עיריית תל אביב בתאריך 9.10.1923 בידי מפקד המשטרה המקומית, וכותרתו "סוסים". סיבת המכתב: סוסי המשטרה השתייכו בעצם לבעל מאפייה בשם שפק, עבדו אצלו כל היום בחלוקת התוצרת, וכשהגיע הלילה ועברו לידי המשטרה, פשוט נפלו מהרגליים. וכך כתב מפקד המשטרה לראש העיר.
"א.נ.
בהתאם למכתב מיום 8.8.1923 נראה לי שהחוזה עם מר שפק ייגמר בסוף החודש הזה והנה מתרבות התלונות מצד השומרים הרוכבים על אי אפשרות להשתמש בסוסים היות והם עייפים ונתקלים והרוכבים תמיד בסכנה נפילה מהסוס. אני מתכבד בזאת לחזור על בקשתי בנוגע לפתרון שאלת הסוסים.
העירייה תלווה לשומר סכום של 30 לי"מ בשביל קניית סוס, אוכף וכלי ריתמה, שישמש לצרכו רק בזמן שמושו במשטרה העירונית בתל אביב. את הסכום הנ"ל צריך לסלק השומר בתשלומים של 0(1 ג "מ לחודש.
הסוס יהיה ממושכן בעירייה בתור ערובה
אם לפני סילוק החוב הסוס ימות או יפסל לשירות באשמת השומר העירייה תוסיף לנכות ממשכורת השומר את החוב הנשאר. אם לפני סילוק החוב יהרג הסוס או ימות או יפסל לעבודה, השוטר צריך לנהל חקירה ודרישה שתתנהל על ידי מפקד המשטרה המקומית, בא כוח העירייה ורופא בהמות, ומה שיתברר מהחקירה יהיה כפסק דין לצד הסובל".
לא רק בענייני סוסים ששה העיר, גם בענייני כלבים לא היה משעמם. למשל ב-26 באוקטובר שנת 1922 דן בית המשפט העירוני יפו תל אביב בעניינו של אחד צבי ליפשיץ, שנכנס עם כלבו לסינמה והסתבך עם שוטר.
להלן קטעים מהפרוטוקול: הנתבע ליפשיץ: "הכלב אמנם היה שייך למשפחתי אולם כשבני משפחתי נסעו לאלכסנדריה נתנו אותו במתנה לאיש אחד. כשהכלב פגשני ברחוב הוא רץ אחרי וכך נכנס אחרי גם לסינמה. כשהשוטר דרש לגרש את הכלב גרשתיו מיד אך הוא לא רצה לצאת".
התובע : "הוא אכן ניסה לגרשו אך הכלב לא יצא מיד. אחר כך גרשו". הנתבע : "הן לא יכולתי לרדוף אחריו. לסוף יצאתי מהאולם ואז יצא גם הוא אחריי". מפקד המשטרה: "כשעה שלמה היה הכלב מתחת לכסא הנתבע כשהשוטר דרש ממנו שיגרש את כלבו ובהתחלה מאן להשמע לו". פסה "ד: הנתבע ישלם קנס של 5 ג"מ ו-10 ג "מ הוצאות משפט.
לא רק אנשים רעים היו בעיר הצעירה. גם נשמות טובות היו. הנה אחד מהם שפנה במכתב נרגש לראש העירייה: "אני חולה שבע ימים ממחלה מדבקת. שאני נגשתי לבחורה שגרה ברחוב פינסקר מספר- 5 דרך החצר הבחורה הולכת לה.
אני מבקש לשלוח אליה שוטר כי בערב באים אליה ערבים שלוש או ארבע והיא הולכת ליפו. אני מבקש לסדר את העניין הזה. נדמה לי שהיא בקרוב תצא מהבית, יפנו אותה, כולם כבר מכירים אותה, בבקשה לרחם על בחורה. אסור שתל אביבי יתפוס אותה שלא יקלקל את תל אביב".
ואפרופו שרשה לה פאם, הנה עוד דיון משפטי שהתקיים ביום 1 בנובמבר 1924, באולמו של השופט ד"ר קורנגרין, וזה עניינו: שלושה שבועות קודם לכן נשא לו האופה מנווה שלום משה אברהם בארשט, בן מ"ד, לאישה את רבקה בת יוסף קים, שהיה לה בעל ערבי.
את הקידושין ערך הרב מנחם דיינארד, ראש הקהילה המתבדלת "עדת ישורון", זקן בן 85. כעבור שמונה ימים בחל האברך באשתו, נסע אתה לירושלים ונתן לה גט-פיטורין. למשטרת תל אביב נודע בינתיים שאותו בארשט יש לו אישה וארבע בנות בפולין וכן שלרב דיינארד אין כלל סמכות לסדר קידושין, וגם, בחופה, אחד מעשרת העדים למניין היה בכלל ערבי. האופה והרב נתבעו למשפט. האישה טענה שלא ידעה כי האופה נשוי.
האופה טען שהאישה קמבנה את העסק עם מישהו אחר ושהאישה הסתובבה עם ערבים וכדי להצילה הוא סמך על השידוך. הרב טען כי הוא בן 85, וכבר 46 שנים עושה חופות ומעולם לא ידע שיש צורך לבקש רשות לחופה מבית דין.
התובע דרש להעניש את הבעל הביגמיסט בכל חומרת הדין, והנאשם נשלח לשישה חודשי מאסר. הרבי נחלץ ממאסר בגלל גילו, אבל התחייב לא לערוך חופות למי שאינם בני עדתו והפקיד עשר לי"מ כערבות להתנהגות טובה. ככל שידוע עד היום, הרבי לא שירך את דרכיו, מה שאי-אפשר לומר (באין עדות אחרת) על התנהגותה של רבקה בת יוסף.
נותר רק לקוות לטוב, ולהודות לחוקר תולדות ארץ ישראל עמנואל דודאי, שהגיש לשולחננו את הסיפורים המרעננים הללו, וחסך מכולנו מדור משעמם עד מוות על ציפי וביבי.
נא להמתין לטעינת התגובות
