שר החקלאות הפרטי של משפחת לביא
מאחורי כל משפחה אורגנית עומד חקלאי פרטי שמאכיל אותה. קבלו את אודי מבית יצחק
נכון, "החקלאי שלי" נשמע קצת כמו "המלח שלי" (שהוא, כדברי השיר, המלאך שלי), אבל אני מתקשה להבין למה עבור רוב התל-אביבים צירוף המילים "הסופר שלי" או "הפיצוצייה שלי" ("המכולתניק שלי" כבר כמעט עבר מהעולם) נשמע יותר טבעי והגיוני מ"החקלאי שלי". יכול להיות שהבדיחה על הילד שחושב שמלפפונים גדלים על המדף ב"מגה" היא בעצם עלינו?
כבר שנתיים או יותר אנחנו דבקים בחקלאי שלנו. קוראים לו אודי, ויש לו כמה דונמים של חלקות מקסימות וחממה במושב בית יצחק שהוא קורע את התחת כדי להפיק מהן עגבניות, מלפפונים, תותים ועוד כמה מיני ירק ופרי משובחים ואורגניים. ליד החלקה יש חנות עץ נעימה שאפשר לקנות בה גידולים טריים מהשדה, אבל לנו אין זמן לנסוע לקניות בבית יצחק. אודי והשליחים שלו מגיעים אלינו, כמו אל עוד כמה מאות משפחות שהוא מאכיל.
פעמיים בשבוע החקלאי שלנו שולח אי-מייל עם מחירון עדכני (מה אתם יודעים, החקלאים של היום יודעים להשתמש במחשב). לעתים מצורף למחירון מבזק חדשות מהערוגה, מתכון או סתם צרור בדיחות קרש שאודי הגה תוך כדי מאבק בעשבייה.
לפעמים אנחנו מתעצלים למלא את טופס האקסל, ופשוט מרימים טלפון ומכתיבים את פרטי ההזמנה. למחרת, לכל המאוחר, נוקש בדלתנו אודי או אחד משליחיו ושני ארגזים עמוסי כל טוב באמתחתו.
התגובה של הילדים עושה לנו את היום: הם מרקדים סביב הארגזים, רבים על הגזרים, מסדרים את העגבניות במקרר, מזמינים לעצמם סלט וחוגגים על מיץ התפוזים שנסחט ישר מהעץ באותו בוקר. אמנם הם ילדים עירוניים, אבל כבר יודעים שמלפפונים לא גדלים על המדף. לכל היותר הם מאמינים שצנוניות צומחות בארגז של אודי החקלאי, שאת שמו הם מבטאים בנימה של הערצה.
הערצה סמויה לעובדי אדמה מיובלי ידיים, צריך להודות, היא לפעמים גם מנת חלקינו, המבוגרים שחיים בעיר. אודי הוא לא החקלאי הקלאסי - כמו חצי מהתל-אביבים, הוא קולנוען שקיבל יותר מדי תשובות שליליות מקרנות ופנה לחפש את מזלו בתחום אחר; אבל בעוד אני מעביר את הימים בנקישות על המקלדת הוא מבלה בשמש, וכשהוא מפציע בביתנו, עורו צרוב וזיפים ללחייו, אני מעיף מבט מודאג באשתי. עלי רוקט
במובנים רבים, החיים העירוניים ידידותיים יותר לסביבה: מי שמתגורר בבית דירות ומשיג את רוב צרכיו בסביבתו הקרובה מייצר פחות לחץ על משאבי כדור הארץ. אבל החיים האורבניים - אפילו אם מטיילים בשבתות - גם כרוכים בניתוק כואב מהטבע, והופכים אותנו תלויים במי שמגדל עבורנו את המזון.
באנגלית קוראים לזה CSA (קהילה תומכת חקלאות): במקום לשלם לתאגידים גדולים, לשרשרת ארוכה של מתווכים ואת חשבון הארנונה של סניפי "שופרסל", אנחנו משלמים ישירות למי שמגדל לנו את העגבניות. הניכור העירוני המוכר מפנה את מקומו למערכת יחסים חמימה ואישית, כזו שמבוססת על היכרות ואמון, ממש כמו במסעדה האינטימית עם התבשילים הביתיים שמול מקום העבודה שלכם. תודו שהרבה יותר נעים לשלם כשאתם יודעים לאן ולמי הכסף הולך.
אודי לא לבד. יש עשרות חקלאים אורגניים בישראל שמשנעים את מרכולתם לבתיהם של עירוניים מושבעים. הענף הזה חווה בשנים האחרונות פריחה גדולה, ופעמיים בשבוע אני מתפלל שהמשבר הכלכלי לא ירסק אותו. ואכן, פעמיים בשבוע מגיע המייל מהגינה של אודי ומעדכן שגם היום יגיעו אלינו בצל ירוק, קולרבי מופלא, קלמנטינות ישר מהעץ ופלפל צהוב. עכשיו רק צריך לדאוג שהילדים ישאירו לי קצת מהקולרבי.
"הגינה האורגנית" של אודי כספי בבית יצחק, טל' 077-3007766.
נא להמתין לטעינת התגובות
