צעירי תל אביב, הדור הבא
לא משתמטים, קרביים. לא מנותקים, מצביעים. לא מגנים, תומכים. לא מנהיגים, סחבקים. כינסנו שישה תלמידי כיתות י"ב מתיכוני העיר כדי שיפוצצו את הבועה
קליינר, ששואף להתקבל לדובר צה"ל, לא התחבט מעולם בשאלה אם כן או לא להתגייס. "במצב שאנחנו נמצאים בו אני בכלל לא חושב שיש מקום לשאלה כזו", הוא אומר. "זו חובה של כל אחד, ואני לא מקבל את עניין הסרבנות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שאנשים ישתמטו כדי להתקדם בחיים שלהם או כדי להשיג לעצמם עוד שלוש שנים. זה משהו שהמדינה חייבת כדי לשמור על עצמה מכל האויבים שמסביב".
גם סנדובל, יליד הארץ ובן למהגרי עבודה מקולומביה, מסכים עם התפיסה שאין בררה אחרת. "אני גם לא מבין סרבנות. הצבא צריך כמה שיותר אנשים. אין הבדל לדעתי בין להשתמט מהצבא ובין לסרב לשרת בשטחים. מבחינתי זה אותו הדבר. גם אם אתה בקריה אתה עוזר לצה"ל. צה"ל זה לא רק השטחים, זה גם העורף". סנדובל היה רוצה מאוד לשרת ביחידה קרבית, אבל הפרופיל אינו מאפשר לו. "אני מרגיש ישראלי לכל דבר, לא היו לי מעולם ספקות בנוגע לגיוס, וגם ההורים שלי תומכים בזה מאוד".
"כל בן אדם שחי בארץ צריך לשרת בצבא", קובעת אושר נחרצות. "מי שמקבל הגנה צריך גם לתרום את חלקו. אני לא יכולה להבין השתמטות וגם לא סרבנות לשירות בשטחים. זו לא תכנית כבקשתך, צבא זה לא דמוקרטיה". הדעה של ויסברג על הסרבנים מטעמי אידאולוגיה חד-משמעית: "אני יכול להבין אם בן אדם פוחד על החיים שלו והוא באמת לא צריך להיות בקרבי, יש דרכים אחרות, אבל אם זה בא מתוך אידאולוגיה,
"אימא שלי מספרת שבגיל חמש אמרתי לה שאני לא רוצה להתגייס לצבא כי אני מפחד", אומר מושייב מהתיכון הדתי צייטלין, "ואז היא אמרה: 'אל תדאג, אתה תלך לישיבה'. היום אני רוצה להגיע לסיירת מטכ"ל, וההורים שלי ממש בעד זה. היום אימא שלי גם אומרת שהיא החליטה להתחתן עם אבא שלי כי בברית המועצות הוא היה בין היחידים ששירתו בצבא".
על תופעת ההשתמטות אומר מושייב: "אפשר לשרת את המדינה באלף ואחת דרכים, לא כל אחד בנוי לקרבי, אבל צריך לדאוג שאלה שכן משרתים בקרבי יצ'ופרו בהתאם. שמעתי על הרבה חיילים שטוענים בדלתיים סגורות שהם יצאו מהצבא מאוכזבים, גם מהבחינה המקצועית וגם מהבחינה הכלכלית. על השירות בשטחים אני חושב שלמי שכבר משרת שם אין זכות לסרב פקודה. מה שכן צריך להבין זה שהכוח של הצבא הוא לא הכוח שיש לתושבים שם".
החלום של שאול הוא לפתח קריירה צבאית. אם היה מתאפשר לה, הייתה רוצה להיות רמטכ"לית (בינתיים אין אפילו מילה כזו). " אני רוצה לתת מעצמי מאה אחוז למדינה. כאן נולדתי, ואני פטריוטית וציונית. לתיאור תופעת ההשתמטות אני מוצאת רק הגדרה אחת - גועל נפש. בן אדם שלא עושה צבא הוא חסר חוט שדרה ופשוט מגעיל אותי. הוא לא מעריך את עצמו ולא מעריך את המדינה שלו".
שלא כקונצנזוס בנושא הגיוס, החבר'ה חלוקים בדעותיהם בעניין הבחירות. אילו יכלו קליינר, ויסברג ומושייב הם היו מצביעים עבור בנימין נתניהו, אושר הייתה מצביעה לאהוד ברק ושאול לציפי לבני. סנדובל עוד לא החליט, אך כאמור, יש לו מספיק זמן כדי לגבש דעה. לטענת כולם, כנסי הבחירות שנערכו בבתי הספר בחודשים האחרונים לא השפיעו על דעותיהם הפוליטיות.
"מאחר שאי-אפשר להחיות את בגין, אין מנהיג מושלם למדינה", אומר קליינר. "באופציות הקיימות ובמציאות הכלכלית והביטחונית אין מתאים מביבי כדי להוביל את המדינה. גם הרשימה של הליכוד היא המוצלחת ביותר מבחינתי. במצב היום ציפי יוצאת להרפתקה. הכתפיים שלה לא רחבות מספיק בשביל לסחוב את העם".
"אני מת על הבן אדם הזה", מוסיף ויסברג את דעתו על נתניהו. "יש בו כריזמה, הוא יודע לנאום, והוא גבר עם ביצים".
"מבחינה כלכלית, מפלגת העבודה יכולה לפעול טוב יותר לטובת העם, ולא לטובת חלקים מסוימים", אומרת אושר. "הליכוד מחזק את החזקים. לדעתי, ברק הוכיח את עצמו גם מבחינה ביטחונית, ואני חושבת שזה לגיטימי לשפוט אותו לפי המבצע בעזה. כמו כל פעולה אחרת של קבלת החלטות, אין סיבה שלא להעריך אותו לפי זה".
על כנס הבחירות שנערך באליאנס בשבוע שעבר אומרת אושר: "לדעתי הנציגים דיברו בססמאות, אבל הייתה אווירה חגיגית והיה נחמד להתנסות בקלפי. אני חושבת שהם לא באמת השפיעו, אנשים בדרך כלל באים עם דעות מהבית".
"אני הייתי מצביעה לציפי", מצהירה שאול. "גם ברק וגם נתניהו הראו מה הם יכולים לעשות, והגיע הזמן לריענון. בכל דבר שעשתה, גם כשרת המשפטים וגם כשרת החוץ, היא עשתה רק דברים טובים. אמנם ברק לקח את כל הקרדיט על המבצע, אבל היא זו שהייתה מאחורי הקלעים. יש לה גם אנגלית רהוטה, והיא צנועה מאוד וכמעט לא מתראיינת".
"אולי אין לה מה להגיד", אומרת אושר.
בנושא מבצע עופרת יצוקה דעותיהם של השמיניסטים אינן סוטות מהלך הרוח שאפיין את רוב תושבי הארץ ב-22 ימי הלחימה ברצועה: הכניסה הייתה מוצדקת, לא היה אפשר לסבול עוד את הירי המתמשך על תושבי הדרום, לא ברור למה לא פצו המפגינים את פיהם במשך שמונה שנים, חמאס הוא מטרה, וחבל על אלה שבחרו בו, אבל לא הייתה לנו בררה. הפגנות התמיכה של ערביי ישראל בעזה דווקא זוכות להבנה, וסוגיית גלעד שליט, כמו תמיד, מעוררת תהיות שונות.
"השאלה היא לא אם המלחמה הייתה מוצדקת אלא אם לא היינו צריכים לצאת אליה קודם", אומר סנדובל. "אני חושב גם שלא היינו צריכים לצאת בלי להחזיר את גלעד שליט ובלי לנסות לאתר אותו. אלה שמפגינים בחו"ל הם טמבלים. הם לא יודעים מה זה לחיות תחת הפגזות. הם רואים רק את מה שהתקשורת הלא ישראלית מציגה".
כידוע, בבית ספרו של סנדובל לומדים גם תלמידים ערבים. לדבריו, בכל ימי המלחמה לא היו ויכוחים בין הצדדים ולא נרשמו אירועים חריגים. "בבית הספר שלנו מקבלים אחד את השני, ובמקרה של ההפגנות של הערבים, כמה שזה מעצבן, אני יכול להבין אותם".
"אני מסכימה עם מי שאומרים שכמה שיותר מדברים על גלעד שליט זה מזיק למצב", אומרת אושר. "רוב העם לא יודע בכלל מה באמת קורה. אני בטוחה שמי שצריך לדאוג לזה עושה מאמצים שאנחנו לא יודעים עליהם".
"הסיבות שיצאנו למבצע היו מוצדקות, אבל הדרך שיצאנו ממנו לא הייתה מוצלחת", אומר ויסברג. "חמאס ממשיך להתחמש, ואין שום שינוי במצב. בסופו של דבר הטילים יגיעו גם לכאן. אחרי ההפגנה שנערכה בכיכר רבין הבנתי כמה טוב שדב חנין לא ראש העירייה שלנו. אם ארגון כמו העירייה היה מתנגד למבצע, זה היה יכול להיות מוזר ואפילו מביך. אני ממש לא מבין את הצד היהודי שמפגין, אבל אני כן יכול להבין את ערביי ישראל, אלה המשפחות שלהם".
"מי שמתנגד בעולם זה בעיקר ערבים פרו-פלסטינים, ואני מבין אותם", אומר מושייב. "אם הייתי רואה התנגדות של תושבים רגילים, כמו אמריקנים באמריקה, אולי הייתי חושב אחרת. בעניין היהודים שהפגינו פה, אני מנסה להבין מאיפה באה אי-התמיכה שלהם בצה"ל ובמהלכים של המדינה.
"מישהו דיבר על זה שבלבנון השנייה מתו 150 חיילים? הם משום מה קמים רק כשהצד השני נפגע. רק כשישראל עושה משהו. לאנשים האלה צריך לשלול את האזרחות. ברחבי העולם, מה שלא תעשה לא יעבוד לך כי אתה יהודי, ולכן צריך למקד את עניין ההסברה בכך שמדובר פה בארגון טרור, ויותר לא צריך להוסיף".
השגות בנושאי חינוך יש לכל השישה. לכמה מהם אף יש שאיפה להיכנס לפוליטיקה ולטפל בנושא משם. הרמה של המורים לא נמוכה, הם אומרים, המוטיבציה שלהם פשוט לא גבוהה. ואם כבר צריך להאשים מישהו, אז זה את שרת החינוך יולי תמיר או את התלמידים עצמם.
"הבעייתיות במערכת החינוך נעוצה בראש, וזה ראש קטן להאשים את המורים", אומר קליינר. "צריך להציב יעדים ומטרה כללית יותר מאשר להספיק את כל החומר ולעבור את הבגרויות. לא יכול להיות שבשנה שעברה הורידו מהמיקוד את מלחמת העולם השנייה. היום המורים צריכים להעביר חומר מהר ובצורה שטחית, אין להם זמן וגם המשכורת שלהם נמוכה. הם כלואים".
"ההורים שלי היו מתנהגים למורה כמו לאל, היה כבוד", אומר סנדובל. "הנוער של היום השתנה, וזה גם הרבה תלוי בחינוך שמקבלים בבית. יש אצלנו תלמידים שמתחצפים או שמגיעים לכיתה, שמים את הקפוצ'ון על הראש והולכים לישון, והם תלמידים שלא מעוניינים לקבל עזרה, אבל יש אצלנו אווירה ביתית, המורים באים לקראתך, ואין שום סיבה לא לצאת עם תעודת בגרות מלאה".
"פעם אנשים היו מתחילים להתמרד בגיל עשרים, היום הם מתמרדים בגיל צעיר יותר", אומרת אושר. "שניים מביטויי המרד הם חוצפה וזלזול בגורמי סמכות. אני חושבת שהמורים בארץ מרגישים מתוסכלים בגלל המשכורת הנמוכה שלהם ובגלל השביתה שלא הצליחה".
את הסיבה לחוצפת התלמידים "תוקף" ויסברג מכיוון אחר: "הרבה פעמים המורים נותנים תחושה של פתיחות, וקורה שתלמידים לוקחים את זה למקומות לא נכונים".
"הבעיה במערכת החינוך היא שהביאו פילוסופית להיות שרת החינוך, בלי שיקול דעת ובחיפזון", אומר מושייב. "הדבר הוביל לא לירידה ברמה של המורים אלא לירידה במוטיבציה שלהם. נוער זה דבר קשה מטבעו, ומורה שאין לו מוטיבציה אין לו גם כוח לריב עם התלמידים ולדאוג שכולם ילמדו.
"המורים צריכים קודם כול לבוא עם שליחות, ואי-אפשר שתלמידים ידרסו וירמסו את הרצון שלהם לעשות את זה. אם מורה יוצא נגדך, ישר אימא משגרת מכתב והמורה בבעיות. אסור שבית הספר יהיה דמוקרטי. הוא חייב ללמד דמוקרטיה, אבל ילדים בגיל הזה לא יודעים בדיוק מה הם רוצים. אם זה היה אחרת, היה צריך לבטל את כל חוקי הקטינים. אם הייתי שר החינוך, הייתי הופך את בית הספר מבית חרושת לציונים למקום שיוצאים ממנו אנשים טובים יותר ובעלי ערכים. אני רוצה לעסוק בעתיד בפוליטיקה, והדבר הראשון שאעשה יהיה בתחום החינוך".
"אני דוגלת בשיטה שמורה צריך להיות חבר ולא רק לעמוד ולהגיד מה לעשות", אומרת שאול. "אתמול דיברתי עם מנהלת השכבה שלי שעות ארוכות כדי להוריד דברים מהלב. לפני כמה ימים נשארנו עם המורה לאזרחות עד 20:00 בערב רק בשביל שיעורי עזר. אני חושבת שבית הספר שלי דואג שכל אחד ימצה את הפוטנציאל שלו על הצד הטוב ביותר. אם יש תלמיד שמפריע, מטפלים בו בצורה ספציפית ושואלים אותו למה הוא מונע מתלמידים אחרים את זכותם ללמוד. אני חושבת שהשכר של המורים לא מוצדק ושמגיע להם הרבה יותר ממה שהם מקבלים. הם מתמודדים עם משהו לא קל".
"מפריע לי מאוד שלא משלבים עבודה מעשית עם חומר תאורטי בעירוני ט'", אומרת שאול. "למה בשיעורי אזרחות לא לוקחים אותנו לבית משפט כדי שנראה משפטים? למה בהיסטוריה לא לוקחים אותנו למוזאונים? אפילו שזה נשמע כמו נטל, אני דוגלת בעבודה מעשית".
נא להמתין לטעינת התגובות
