אורלי חנוני, "השוטרת שלא ירתה", משיבה אש
השוטרת אורלי חנוני, שנצלבה על ידי התקשורת על כך שלא ירתה במחבל שפצע את שותפה והרג את אברהם עוזרי לפני כחודשיים, מדברת לראשונה. היא לא מתחרטת על דבר. היא בטוחה שפעלה נכון. והיא לא תחזור למשטרה לעולם. חנוני: "התקשורת עשתה לי רצח אופי, חד משמעית"
אורלי חנוני צילום: פלאש 90
על שום מה ההצטיינות, תשאלו? על אופן הטיפול בפיגוע הדקירה שאירע בגילה לפני כחודשיים וחצי. במשטרה סבורים כי כוחותיה פעלו כשורה, בתוכם גם השוטרת שנודעה בתקשורת כ"שוטרת שלא ירתה".
מאז הפיגוע יושבת חנוני בביתה מכונסת בעצמה וסופגת. סופגת את העלבון הצורב של התקשורת, שלטענתה צלבה אותה ואכלה אותה ללא מלח. סופגת את עלבונם של משפחת הקשיש אברהם עוזרי בן ה-86, שנהרג במהלך האירוע, שטענו כי אם הייתה פועלת כראוי, אולי ניתן היה להצילו. ובעיקר היא סופגת מדי יום את תחושת החרדה הנוראית שמקוננת בה מאז שראתה את חברה למשמרת נדקר חמש פעמים.
מרוב חרדות, למעשה, החלה חנוני להאמין באמת, אמת שהיא לא שלה, שאולי אכן הייתה אמורה לפעול בדרך אחרת לגמרי. אולי באמת הייתה צריכה לרוץ אחר המחבל ולנסות לתפוס אותו או לירות בו. אולי באמת לא מגיע לה אותו אות הוקרה שהמשטרה רצתה להעניק לה על אופן הפעולה. בדבר אחד כן בטוחה חנוני. האירוע הזה דרבן אותה להתפטר מהמשטרה ולהאמין שהיא לא תשוב לשם לעולם.
כעת, לאחר חודשיים וחצי של שתיקה, נמאס לחנוני לספוג, ולראשונה היא יוצאת להתקפה חזיתית, בעיקר נגד התקשורת ועדר העיתונאים שהציגו אותה כשוטרת לא אחראית ולא רצויה במחוז.
"התקשורת עשתה לי רצח אופי, חד משמעית", מספרת חנוני לכל הזמן. "בגלל מה שנכתב ישבתי בבית מכופפת ולא משנה מה שאלו אותי, מה אמרו לי, הייתי עונה רק בכן ולא. דבר אחד ברור, אם לא הייתי פועלת כפי שפעלתי ולא היו תופסים את המחבל, המחבל היה מצליח להרוג ילדים בבית הספר תל"י הסמוך למקום האירוע".
"היה נראה אשכנטוז כזה"
פיגוע הדקירה, שבו קיפח את חייו עוזרי, אירע ב-24 באוקטובר אשתקד. מחבל תושב בית לחם, חמוש בסכין, דקר את שותפה למשמרת של חנוני, דניאל מוצא, ובמהלך מנוסתו הצליח לדקור למוות גם את עוזרי. במהלך האירוע ניסתה חנוני לרדוף אחר המחבל, אך לטענתה, מכיוון שמכשיר הקשר שהיה ברשותה נפל מנרתיקו, התבלבלה, והחליטה להיכנס לניידת ולדווח על האירוע במכשיר הקשר.
הכותרות בעיתונים זעקו: "למה השוטרת לא ירתה?", "למה היא לא חתרה למגע?", "למה היא העדיפה להיכנס לניידת ולדווח על המקרה בקשר?".
לאחר הרבה הרהורים והתחבטויות מחליטה חנוני לעשות סדר ולנקות את הכביסה המלוכלכת שיצאה החוצה. לראשונה היא מספרת על המקרה מראות עיניה וללא מתווכים. "במשך חצי השנה האחרונה עבדתי בגילה, כי זה האיזור שלי. אני הסמלת של גילה. דניאל נהג ברכב, באנו מכיוון רחוב שבתאי הנגבי ופנינו ימינה בכיכר. פתאום קלטתי את המחבל בצד השני של המדרכה, עומד ממש רחוק. הוא אפילו לא היה בכיוון הנסיעה שלנו, אלא מעבר לכביש. קלטתי אותו הולך רגיל, הוא אפילו לא היה נראה ערבי, היה נראה אשכנטוז כזה", נזכרת חנוני.
"לא היו שום סימנים מחשידים והעובדה שבדקתי אותו, בדיעבד מנעה אסון גדול בהרבה. בדרך כלל אנחנו קולטים את הערבים, כשהם לבושים בצורה שלוכית. האדם הזה היה לבוש יפה, כמו ישראלי לכל
דבר. שום דבר לא היה חשוד בו. סתם, מאלוהים, החלטתי שאני חייבת לבדוק אותו. אמרתי לדניאל להתפרסס (לפנות פניית פרסה - י"א) כדי שנוכל לבדוק את הבחור. עצרנו לידו את הניידת, כשהצד שלי קרוב אליו. שאלתי אותו בעברית מאיפה הוא. הוא לא השיב, אז הבנתי שהוא ערבי. זרקתי לו 'מין ווין אינתה', מאיפה אתה. הוא השיב לי שמבית לחם ושבא לעבוד פה.
"לאורך כל השיחה הזו הוא לא היה נראה לחוץ ולא היו דברים שיצביעו על איזשהו דפוס התנהגות חריג. סתם היה נראה כאילו הוא רוצה שנעזוב אותו. ממש לא היה נראה כאילו הוא רוצה לפגוע בנו, הוא לא הסתכל באיזשהו מבט מאיים. שאלתי אותו אם יש לו אישור לשהות בישראל. הוא אמר שלא. לאחר שלקחתי ממנו תעודת זהות ובדקתי במסוף, התברר לי שמדובר בשוהה בלתי חוקי, אך לא מעבר. בדרך כלל, על פי הנוהל, אמורים לעשות חיפוש על החשוד, אבל לא כל השוטרים עושים את זה. לפעמים משחררים, אבל כל אחד ושיטת העבודה שלו. שאלתי את דניאל מה נעשה איתו, ודניאל אמר לי, 'עזבי, בואי נשחרר אותו. גם ככה הוא מופיע כנקי במסוף, לא נעשה עליו חיפוש וניתן לו ללכת'. בדיוק באתי כבר לתת לו את התעודה שלו, אולם איך שהוא בא לקחת אותה, החזרתי את היד שלי חזרה ואמרתי לדניאל שאנחנו חייבים לעשות עליו חיפוש ואחרי זה להחזיר אותו למחסום 300, כדי שיעוף לשטחים".
אז מה זה היה, התחושה הפנימית המפורסמת של השוטרים?
"לא יודעת מה, אל תשאל אותי למה הייתה לי איזושהי תחושה. פשוט אמרתי לעצמי, 'כוס אמא שלו, למה שיסתובב פה חופשי. סתם שב"ח שמסתובב ושאסור לו להסתובב בשכונה שלנו'. בקיצור, דניאל יצא מהניידת והלך איתו מאחוריה. הם עמדו איפה שהבגאז' ואני באתי לצאת ולעזור לו בחיפוש וגם ידעתי שאחרי זה אצטרך לשמור עליו מאחור. איך שפתחתי את הדלת אני רואה אותם הולכים מכות. חשבתי שהוא מנסה לברוח, לא חשבתי בכלל שהוא כבר הספיק להוציא עליו סכין. לא חשבתי על זה, כי זה לא היה נראה לי ככה. פשוט ראיתי אותם נאבקים ובאתי לרוץ לכיוון שלו. ושתבין, כל מה שאני מספרת לך זה עניין של שניות. איך שקלטתי מה קורה, ראיתי את המחבל דוקר אותו בגב חמש פעמים. ואז, כשבאתי לרוץ אליו, עף לי מכשיר הקשר מהחגורה. זה בלבל אותי לגמרי, כי לא יכולתי לדווח".
"אני הפעלתי שיקול דעת"
קודם כל צריך לנטרל את הסכנה ורק אחרי זה לחשוב על הדיווח, לא כך?
"דניאל הוציא את האקדח שלו ובכוחותיו האחרונים החל לירות לכיוונו של המחבל. גם אם הייתי מחליטה לרוץ אחריו, לא הייתי יכולה, כי הייתי יכולה להיפגע מהירי של דניאל. נוסף לזה, הוא לא נפצע קל; הוא נפצע קשה. היה סיכוי גדול שיפספס ויפגע בי. באיזשהו שלב איבדתי איתו קשר עין. גם הבחנתי בכך שהוא כבר נפצע מהירי, כי דניאל הצליח לפגוע בו. אמרתי לעצמי שהוא נפצע, אז בטח הוא ייפול, כי ראיתי שהוא רץ עקום. אז מה שהחלטתי לעשות זה ישר ללכת לניידת ודיווחתי. לא ידעתי שהוא דקר את הקשיש ברחוב שבתאי הנגבי, לא יכולתי לדעת, ורק בדיעבד התברר לי שהזקן המסכן הזה מת".
זירת פיגוע הדקירה פלאש 90
אז מה בעצם את מנסה לומר, שלא היית אמורה לירות?
"התקשורת שאלה, 'למה השוטרת לא ירתה?'. אבל צריך להתחשב בנסיבות. אם לדוגמה לא הייתי מדווחת בקשר המשטרתי והייתי מתחילה לרוץ אחריו והוא היה נעלם לי מהעיניים, או גם אם הוא לא היה נעלם לי מהעיניים, לא הייתי יכולה להשתלט עליו לבד. פשוט פיזית לא יכולתי להשתלט עליו. השיקול שלי היה פשוט לתת טיפול ראוי לשוטר שנפגע. זו הייתה המטרה העיקרית. הוא שכב על הרצפה וצעק, 'תזמיני אמבולנס, תזמיני אמבולנס'. פשוט לא חשבתי על דבר אחר שהייתי אמורה לעשות. ראיתי את דניאל שכוב על הרצפה, מדמם, זה היה מראה קשה מאוד. כשראיתי את דניאל במצב כזה, היה חשוב לי להזמין קודם כול צוותי מד"א וכמובן גם כוחות שיאתרו את המחבל. ציירו את זה כאילו ברחתי. שראיתי את המחבל ונבהלתי וברחתי לניידת ולא עשיתי כלום. זה ממש לא נכון. אני הפעלתי שיקול דעת".
בכל זאת, לכל שוטר מסבירים שצריך קודם כול לנטרל.
"נכון, אבל חשבתי שראיתי שהוא נוטרל. אחת התחושות שלי הייתה שראיתי אותו מקבל כדור. אז הייתי חייבת להוציא דיווח. בדיעבד, אנחנו יודעים שבסופו של דבר ההנחה הייתה אולי לא נכונה, אבל בתקשורת הכול הוצג בצורה מאוד מסולפת. רק בדיעבד נודע לי שהמחבל הצליח לפגוע באדם נוסף. אם הייתי רואה את מה שקרה עם הזקן, הייתי יורה בו ולא הייתי חושבת פעמיים. אבל, אם הייתי מוציאה סתם אקדח ויורה באוויר, במשטרה לא היו באים אליי ומבקשים ממני לתת הסברים על הירי והיו מוציאים תחקירים על זה? אז ככה שאפשר להפוך את הסיפור הזה לשני כיוונים".
איך לדעתך דניאל פעל?
"מצוין. הוא גם ספג ולפחות איכשהו נטרל. ותחשוב ככה, כמה שהוא פעל יופי, גם אותו הוציאו בתקשורת כאילו הוא לא בדק את המחבל כמו שצריך. זה פשוט זוועה".
הביקורת גרמה לך להתפטר?
"זה ערער את הביטחון שלי, לא היה לי טוב שם. אחרי מה שקרה אמרתי שייתנו לי כמה שיותר מהר ללכת. אני לחצתי שאני רוצה ללכת. זה תהליך שלוקח כמה חודשים, אבל לאחר המקרה היה לי יותר קל להתפטר".
בסופו של דבר יואב מזרחי, תושב שכונת גילה שבמקרה עבר באזור, הבחין במתרחש מתוך המכונית, יצא מרכבו והחל במרוצה אחר המחבל וברגע האחרון תפס אותו בכתפיו, חנק אותו והוריד אותו אל הרצפה. בעדותו בשב"כ המחבל סיפר שנפצע קל מהירי של מוצא, כי חשב שהקשיש בא להתנפל עליו והוא לא התכוון לדקור אותו, אלא לפגוע באזרחים אחרים.
עוברת לקוסמטיקה
רס"ל בדימוס חנוני, בת 26, גדלה בגבעת זאב. לקראת שירותה הצבאי היא חלמה להתגייס למשטרה. ואכן, לאחר תקופה של מיונים קצרים גויסה חנוני בשנת 2001 לשורותיה של המשטרה הכחולה ושובצה בתפקידי שטח שונים כשוטרת בשירות חובה משטרתי (שח"מ). בין השאר, שירתה חנוני באחד המקומות הסבוכים בירושלים: בית המעצר במגרש הרוסים.
אורלי חנוני צילום: פלאש 90
לאחר שחרורה, ניסתה חנוני את מזלה באבטחה, אך די מהר הבינה שמדיה הכחולים של המשטרה חסרים לה והיא אכן חזרה אליהם. לפני כשלוש שנים נפטר אביה מדום לב. "היה לי מאוד קשה להתגבר על מות אבי, בכיתי הרבה מאוד. אבא שלי היה הדבר הכי יקר לי בעולם. הוא חסר לי כל הזמן".
חנוני מתמלאת עצב גם כשהיא נזכרת בפיגוע הדקירה. "היה לי קשה מאוד להתגבר על מה שהיה שם", מספרת חנוני ועיניה מתמלאות בדמעות. "לא יצאתי כמעט שבוע מהבית, נתנו לי כמה ימים להתאושש עם עצמי. לא עניתי לטלפונים, אפילו לטלפונים של החברות הקרובות ביותר שלי לא עניתי. לא הצלחתי להירדם ביומיים הראשונים. למזלי, אמא שלי הייתה פה איתי ולא עזבה אותי. היה לי מאוד קשה, בעיקר בגלל מה שהתקשורת עשתה. המחבל בא במטרה לפגוע בילדים ואם לא הייתי בודקת אותו, הוא היה גם מצליח".
זו הייתה הפעם הראשונה שבה עברת אירוע בסדר גודל כזה?
"זו בהחלט הפעם ראשונה שבה נתקלתי באירוע כזה. הייתי בהרבה פיגועים. למעשה בכל הפיגועים של אוטובוסים הייתי. זה ממש לא אותו דבר. לצערי, נוכחתי לדעת שזה ממש לא אותו דבר. כאשר חבר שלך למשמרת נפגע זה מצב הרבה יותר קשה מאשר כשאתה רואה פיגוע המוני. יותר מזה, אני בטוחה שגם שוטרים מבוגרים ממני היו מקבלים את זה קשה".
במה שונה המקרה שלך מהמקרה של השוטר ממרכז הרב?
"זה לא אותו דבר. שם הוא פשוט נבהל, חד משמעית. שוטר כזה אין לו מה לעשות במשטרה. הוא פחד להיכנס לתוך הבית. בחקירה הוא גם אמר, 'מה אני צריך את זה, יש לי חתונה על הראש'. משטרת ישראל צריכה להיות יותר אמיצה ממה שהיא. נוסף לכך, הוא גם לא שירת הרבה זמן. יש הבדל גדול בין שני האירועים. במקרה שלי, אני פעלתי".
איך התייחסו אלייך חברייך ועמיתייך אחרי האירוע?
"חברים שלי נתנו לי את כל התמיכה. ללא יוצא מהכלל, בניגוד למה שפורסם בתקשורת. גם מבחינת המשטרה, קיבלתי את כל הגיבוי שבעולם. הם עשו מה שיכלו לעשות".
היו אזרחים שדיברו איתך אחרי האירוע?
"ממש לא. גם ההורים של דניאל לא רצו שאני אבוא לבקר אותו בבית החולים. הם ממש העבירו לי מסרים שאני לא רצויה. אבל היה לי חשוב בסופו של דבר בכל זאת לבקר אותו".
ואיך היה המפגש?
"היה מרגש מאוד. הוא מאוד שמח לראות אותי, דאג לי ותמך בי".
כעת, לאחר שהשתחררה, החליטה חנוני להשקיע בתחום הקוסמטיקה, תחום שבו היא שואפת להתמקד ולהתמקצע. "עזבתי את המשטרה, כי המשמרות שלי ושל בעלי התנגשו אחת בשנייה. לא היה לנו בכלל זמן להיות יחד. חוץ מזה, הבקשה שלי לעבור לתפקיד משרדי נדחתה. החלטתי שנמאס לי. ולא בגלל הפיגוע".
למה החלטת לא ללכת לטקס חלוקת תעודות הוקרה?
"לא חשבתי שאקבל, לאחר מה שפרסמו עליי. הרגשתי לא בנוח, בגלל שהטלוויזיה והעיתונים יכולים להיות שם. אני גם לא ידעתי בדיוק אם אקבל או לא אקבל את ההוקרה. לא הרגשתי שזה חשוב שאני אלך. גם ככה אני כבר מחוץ למערכת, אז איך בדיוק זה יעזור לי?".
היה לך טוב במשטרה?
"בכל מקום יש עליות ומורדות, אבל באופן כללי היה לי בסדר. בוא נגיד שאני לא מתחרטת על כלום. להיפך".
נא להמתין לטעינת התגובות
