נתניה: רשלנות רפואית ב"רואים 6/6"
המכון הרפואי "רואים 6/6" שחדל לפעול במרס 2007 יפצה לקוח בסכום של מיליון שקלים וחצי בגין רשלנות רפואית בניתוח לייזר. זהו הסכום הגבוה ביותר שנפסק אי-פעם בישראל על רשלנות רפואית בניתוח מסוג זה

בחודש יולי 1999 עבר התובע, כלכלן ומנתח מערכות במקצועו, ניתוח לייזר מסוג לאסיק בשתי עיניו במכון הרפואי "רואים 6/6" בנתניה, שחדל לפעול בחודש מרס 2007. כמו בכל ניתוח להסרת משקפיים, גם לניתוח זה קדמה בדיקת התאמה, ובסופה הומלץ לתובע על הניתוח המדובר.
עוד ביום הניתוח החל התובע להתלונן על כפל ראייה ועל שהוא רואה צלליות. לאחר הניתוח הוא הגיע כמה פעמים למכון לבדיקות ולביקורות, והוחלט לבצע ניתוח נוסף בעינו השמאלית, לשיפור הראייה.
הניתוח המתקן בוצע ארבעה חודשים בערך לאחר הניתוח הראשון, ולטענת התובע, מיד לאחר מכן החל לסבול מפיצול קשה בראייה, יותר משסבל לאחר הניתוח הראשון. לטענתו, ראייתו נחלשה ועיניו נהיו יבשות.
באמצעות עורכת הדין ענת מולסון הוא תבע את המכון הרפואי "רואים 6/6", את תומר קרמר, מבעלי המכון ומנהליו, את ד"ר יוסי פיקל, את ד"ר יאיר פורגס ואת פרופסור צבי פרידמן ( רופאים שטיפלו בו בכל הקשור לניתוחים שנותח במכון.
לטענת התובע, התרשלו הרופאים בכך שביצעו בעיניו שני ניתוחי לייזר, ללא הצדקה רפואית, אף שידעו או היו אמורים לדעת כי בנתוני רוחק הראייה הגדולים שלו קיימים סיכונים רבים) ואכן, אלה אירעו והוא לא הוזהר מפניהם. הדבר גרם נזקים קשים ובלתי הפיכים בעיניו.
בית המשפט קבע בפסק הדין כי על הנתבעים חלה החובה לשקול את העובדה שהתובע סובל מרוחק ראייה קיצוני במיוחד ושבמגבלות אלו הוא אינו מתאים כלל לניתוח מסוג זה שעבר. עוד קבעה השופטת אחיטוב כי הנתבעים ידעו שגם אילו הצליח הניתוח הוא לא היה גורם לתובע להסיר את משקפיו אלא לכל היותר "להוריד" את המספר,
מלבד זה, הוכח שדפי המידע של המכון כללו מידע על מי שכשיר לעבור ניתוח מסוג זה. התובע, על פי נתוניו, לא נכלל בקטגוריה זו. אף שחתם התובע על טופס הסכמה לניתוח, קבעה השופטת כי אין זה תנאי מספיק.
הטופס לא הותאם למצבו האישי של התובע ולא פירט את הסיכונים הכרוכים בניתוח כזה, והדבר מוכיח כי הנתבעים לא עמדו בחובת הגילוי שהיו מחויבים לה הן מבחינת מצבו המיוחד של התובע והן מבחינת העובדה שהניתוח לא היה הכרחי כלל מבחינה רפואית. התובע, בשל הנזקים החמורים שנגרמו לו, צפוי לאבד את עבודתו, וייתכן שיהיה עליו לחפש מקום עבודה אחר, והדבר עלול לגרום בין היתר להפחתה בשכרו.
השופטת קבעה בפסק דינה כי על הנתבעים לפצותו בסכום של מיליון שקלים וחצי, הכולל הוצאות, אבדן כושר השתכרות, כאב וסבל.