עוגת שוקולד בשדה הקרב - היום ה-22 למלחמה

אני לא מצליחה להתרכז בעבודה, לא מצליחה להתרכז בלימודים, לא מצליחה להתרכז בטלוויזיה ולא מצליחה להיפטר מהבומים הטורדניים הללו. אז החלטתי להכין עוגה

נעמה צלנר | 17/1/2009 18:52

יום חמישי בערב ואני חסרת מנוחה. הבומים ממשיכים להרעיד את הבית, נפילות, ארטילריה וחוזר חלילה. אני מתוסכלת שאין בידי הרבה מה לעשות מלבד לבטוח בצה"ל ובחייליו ולהמתין.

חיילים בעזה. צילום: יהודה לחיאני

אני לא מצליחה להתרכז בעבודה, לא מצליחה להתרכז בלימודים, לא מצליחה להתרכז בטלוויזיה, לא מצליחה להיפטר מהבומים הטורדניים הללו.

אז הלכתי לנקות ולסדר את המטבח. ניקיתי סירים, ארגנתי ארונות, קילפתי וחתכתי תפוחי אדמה לארוחת יום שישי. אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת להתרכז אפילו כשאני חותכת את תפוחי האדמה, בין פרוסה לפרוסה נשמע הבום וכמעט איבדתי אצבע. נגמרו הסירים, נגמרו ההכנות ומה עכשיו? מה הערנות הזאת? מה עושים איתה? בום.

אז החלטתי להכין עוגות לחיילים, מה יהיה טעים? למה יש מצרכים בבית? סגרתי על מתכון לבראוניז פרווה. והיו הרבה שיקולים, ככה העוגיות יחזיקו מעמד הרבה זמן ואפשר להכניס חתיכה גם לאפוד כחלק מהציוד האישי. אני בוחשת את השוקולד שנמס לאיטו בסיר, מוסיפה קקאו וקצת קפה נמס לארומה, טיפה ברנדי בשביל המצב רוח. ריח של וניל עולה מן הסיר ואני מוסיפה את הביצים, את הקמח והסוכר.

הערבוב קשה אבל מספק, אני כבר רואה את החיוך של החיילים כשינגסו בעוגיות בשטחי הלחימה. הבלילה נשפכת לתבנית ומשם רצה לתנור. השעה אחת עשרה בלילה ואני יוצאת לעוד סיבוב, שיתפנקו עד הסוף. הבית מתמלא ריחות של שוקולד ואני מתמלאת תחושה של עשייה, היום עשיתי משהו בשבילם בחזרה.

למחרת אני נוסעת למסור את העוגות, אחרי שצרפתי מכתב מכל המשפחה. סיפרתי עלינו התושבים, סיפרתי על התמיכה והאהבה שלנו כלפי החיילים וניסיתי לחזק אותם. כשאני יוצאת מן הרכב ריח של עשן חרוך עולה באפי, מזכיר לי מה הנסיבות. עוד בום ועוד שתיקה רועמת בעקבותיו, אני דואגת אבל מקווה שלפחות את השבת יעברו עם קצת מתוק ועם תחושה של דרישת שלום חמה מהבית.

נוסעים לסבתא

שישי בערב ואנחנו בארוחה משפחתית מורחבת, הצטרף אלינו חבר של אחי שיצא לכמה שעות מאיזור הלחימה. מדברים קצת על התחושות, אוכלים ארוחת ערב מפנקת והוא כבר צריך לחזור לשטח. המלחמה לא נגמרה ויש עוד הרבה עבודה.

העיניים נראות עייפות והמדים מרופטים קצת, אבל החוזק ניכר. ברור כאן לכולנו שהמלחמה הזו נחוצה, שהיא מוצדקת וצודקת. הוא נפרד מאיתנו לשלום ואחייני הקטן בוכה. היה לו כיף עם החייל, הם נהנו כששיחק עימו במטוס. עכשיו חוזרים לעבודה.

עוברים לחדשות. אני נחרדת לגלות שתלמיד שלי לשעבר (מהתקופה שלימדתי בבית הספר האזורי כאן) נפצע בלחימה. אני מזועזעת לגלות שהוא נפצע, המשפחה שלו חושפת את נימי נפשה בטלוויזיה והרגשות מציפים אותי. אני רואה את חבריו שראיתי לאחרונה במסיבת סיום י"ב על מדים ונשק ממתינים לידיעות על שלומו.

שולחת לו מכאן החלמה מהירה, שיקום מהיר ואת כל הכוח להתמודד עם החוויה הלא קלה שהוא עדיין עובר. המעבר אצלנו בין ילדות לצבא כל כך חד, כל כך מבגר, אך אין לנו ברירה. הנערים שלנו שהכרנו מההשתטות על בסיס יומי הם אלו שנלחמים עכשיו על חיינו, על

שלום הבית. אני מחבקת את כולם, רק שישמרו בחוץ בעולם האמיתי.

שבת בבוקר והחלטנו לנסוע לביקור אצל המשפחה, לנקות קצת את הראש. בדרך לחיפה עצירה לקפה ואני מגלה שאנשים עוד מסתובבים ברחובות, עוד מטיילים, עוד עוצרים לסנדוויץ' או קוראסון. אנחנו ממשיכים להצפין כדי לבקר את סבתא שלי, ניצולת שואה בת 90.

היא נרגעת רק אחרי שהיא רואה שאנחנו באמת בסדר, זה לא אותו דבר בטלפון. לפני שאנחנו נפרדים היא אומרת לי: "שלא תהיו במצב שהנכדים שלכם נלחמים". ואני עונה "כנראה שככה זה יהיה כל הזמן, פשוט צריך לקבל את זה כעובדה בחיים ולהמשיך לחיות". לא מרפה ממני השקט, חסרונם של הפיצוצים, הבומים, הרעידות של הבית ורעם החלונות מורגש.

עצרנו בדרך חזרה מחיפה אצל דודים, רואים קצת טלוויזיה, מדברים, אוכלים ארוחה קלה. השקט מורגש. פתאום אפשר לשמוע את המחשבות, אפשר להתעסק בשיחות ללא חשש, ללא הדריכות מהאזעקות. ההקלה שבמרחק מהטילים ניכרת וכל מחשבותיי עדיין עסוקות במה שקורה שם, בעזה. במה שקורה עם החיילים, במה שקורה בזירה המדינית, במה שיקרה עם גלעד. רק שלא ישאירו אותו שם!