תנו לחיות בשקט - היום ה-20 למלחמה
עוד בום מרעיד את השמיים ואת ליבי גם כן. למדנו לזהות. שיגור של טיל מעל הבית כל הדרך לעזה, מזל"ט שחג במעגלים, ירי מקלעים, ירי קרב על הגדר, שיגור פגזים מתותחים וירי מטנק רועם. יומן מלחמה
הלחימה הזו נועדה להגן על אזרחי ישראל, יצאנו לקרב כי לא הותירו לנו ברירה אחרת. והרי ניסינו להבליג, למשוך עוד זמן, שמישהו יתעורר.
היחידים שהתעוררו היו תושבי הדרום שהופגזו וילדים למדו מהי ריצה למקלט עוד לפני שלמדו ללכת. אוויר לא יורה עלייך טילים, אוויר לא רוצה לכלותך, אוויר לא מנסה למנוע ממך זכות קיומית לכל אדם. רק רצינו לחיות בשקט.
כל כך קל להזדהות עם החלש, האנדרדוג. מוזר שגם אחרי השואה לא תמיד קיבלנו את ההזדהות הזו. מוזר שגם אחרי דורות של יהודים שהיגרו (מכבסת מילים עדינה) כל הדרך לישראל מכל רחבי העולם איש לא הבין כי כנראה שגלי השנאה הניעו אותם לשם.
יש לנו יצר הישרדות, רצון של ממש לחיות וכבר נגוז הרצון להתנצל על כך. כל בני האדם רוצים לחיות בשקט אך לתוך האנושיות חודרת האמונה הדתית על רעיונותיה ובמקום לקרב אותנו בטוב שבה היא מרחיקה בינינו עם הקיצוניות שבה ורוע הלב. יש לנו צבא, אנחנו כבר לא מוכנים להפקיר את גורלנו בידי אחר.
לא נחכה למישהו שיושיע, נפעל בהתאם למציאות וחיינו לא יהיו הפקר. למלחמה יש מחיר גם עבורנו כעם וגם עבור האזרחים התמימים בצד השני.
אני רואה גם אותם מסבירים על מרקעי הטלוויזיה "גם אנחנו רק רוצים שלום", לחיות בשקט. אם רק לא היו עומדים בינינו מטיפים קיצוניים, תותחים במסגדים, משגרים תת קרקעיים ומנהרות של תופת. זוהי פוליטיקה של טרור, חסרת מעצורים, חסרת סבלנות וסלחנות, חסרת גבולות.
עוד בום מרעיד את השמיים ואת ליבי גם כן. למדנו לזהות. שיגור של טיל מעל הבית כל הדרך לעזה, מזל"ט שחג במעגלים,
כל קול חדש הופך לגיוון, מה עכשיו? מה השתנה? עכשיו זאת פשוט עוד נפילה. גם אם לרגע השתלטה עליך השלווה פתאום כל הגוף קופץ באופן בלתי רצוני. קולות המלחמה הללו הפכו לסאונד של החיים שלנו. הם הופכים אותך דרוך, טעון, קפוץ, רק מחכה שמישהו ילחץ לך על ההדק. אבל אתה כאן, בבית שלך.
כבר לא חייל על מדים עם הנשק דרוך ומחסנית בהכנס, כבר לא עם יכולת פעולה ותגובה, רק לעשות משהו. למה קיבלתי פטור ממילואים?! אני מפנה את כל כוחי אל לוחמינו בים, באוויר וביבשה. אני שולחת להם את חדות הראיה, את התבונה, את הנחישות ואת כל האהבה והתמיכה של האזרחים שחיים כאן תחת אש. מי ייתן ונהיה הרוח שנושאת אותם קדימה לסיום המשימה, אל החיים בשקט של כולנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
