הדאגה לאחים שלי: היום ה-8 למלחמה
האחים שלי, כולם מתמודדים עם המצב. התיכוניסט, זה שנחטף וזה ששומר לי על הגבול. יומן מלחמה. מיוחד לזמן מעריב
טנק צה''לי סמוך לרצועת עזה. צילום: עומר מסינגר
הוא מנסה להעביר את רוב זמנו על המחשב או בצפייה בטלוויזיה עכשיו, אבל עם כל אזעקה של "צבע אדום" הוא קופץ בחרדה מן הכסא, מוודא שכולנו שמענו ורץ לממ"ד.
יש לנו 15 שניות. הוא מקצוען אמיתי ומומחה, יש לו ניסיון וידע על טילים ורקטות כמו שיש לבודדים מבני גילו. הוא רגיל לשמוע אזעקה באמצע שיעור בבית הספר ולרוץ כעדר עם חבריו אל המסדרון הממוגן.
הוא רגיל לבנות הכיתה שלו שחוטפות התקפי חרדה, הן בוכות ואינן מסוגלות להירגע. הוא רגיל לרוץ ולתפוס מחסה על הקרקע כשאין שום הגנה בסביבה כי הלכו למגרש הכדורגל בהפסקה.
הוא מספר לי כיצד קרה שביקר בבית ספר שכן, ולא הסבירו לו היכן נמצא המיגון, וכך בעיצומו של "צבע אדום" הוא פשוט לא ידע לאן לברוח. כשניסה לשמור על חיים שגרתיים ונסע לפגוש חברים בקיבוץ שכן, ישבו ופטפטו בחבורה על הדשא עד שנפל קאסם במרחק 200 מטרים מהם. אפשר להבין את התסכול שלו ושל חבריו שחוו כבר כל כך הרבה פעמים את הכמעט והמזל.
האח הנוסף
עוד אח הצטרף למשפחה שלי, אני לא מכירה את ההורים שלו אבל הוא אחי הצעיר הנוסף, גם הוא חייל בצה"ל. אולי שמעתם עליו: גלעד שליט, חייל חטוף, ישראל. אני לא יכולה להימנע מלחשוב עליו, מלדאוג לו, מלחוש כל כך הרבה אהדה להוריו ומשפחתו.
הפגנה של מטה החברים למען גלעד שליט מול ביתה של ציפי לבני בתל אביב צילום ארכיון: אריק סולטן
אני איתם והוא שבוי בידי חוטפיו. כולנו חטופים בידי אותם מנהיגי טרור. אני מוכנה לעבור הכל בשבילו, כן גם שיירו עלי ועל ביתי העיקר שנילחם גם עליו.
אני מצפה מכולנו לזכור את האח הנוסף במשפחה, את זה שנוסף לזיכרון היומי שלי כבר 923 יום.
לפני שהחל המבצע הצבאי, היתה תקופה שכל מטוס או מסוק שחלפו מעלינו הביאו למשב תקווה "אולי הפעם יש מבצע ויחלצו את גלעד". אבל זה לא קרה.
אנחנו נלחמים עכשיו על השגרה שלנו ומקווים שישוב אלינו מן השבי. שישוב אל אחיו, אל הוריו, אל מדינתו וכן גם אל צבאו. אנחנו לא נפסיק להילחם עליו כי על משפחה לא מוותרים אלא נלחמים בעוז רוח למענה. למענו נלחם, למען שקט בביתנו בדרום הארץ, למען עתיד טוב ורגוע למדינתו ולשכנינו.
עוד אח יש לי, הוא חייל. אני דואגת לו וחושבת מה עובר עליו אי שם בבסיסו הצבאי. אבל אחי הצעיר כמו משכפל
את עצמו, פתאום רבים כמותו נמצאים באזור שלי. חלקם עם טנקים, חלקם עם תותחים, חלקם תופסים טרמפים בצמתים, חלקם עולים על אוטובוסים ואת חלקם איני רואה אלא לרגע בשמיים. אני רואה אותם יושבים תחת מאהל זמני שמטפטף עוד מהגשם של אתמול.
אני רואה ורק שואלת את עצמי האם יש מי שיפנק אותם בקפה חם? האם יש משהו שאני עוד יכולה לעשות? אולי לשלוח פיצות או עוגות? אולי איזו יריעת ניילון נגד הגשם? אולי מטען לפלאפון או בטרייה נוספת למקרה חירום? מישהו צריך לומר להם שהבית דואג להם, שדורשים בשלומם. הם כאן בשביל לשמור עלינו וכל מה שעובר לי בראש זה שאני רוצה לשמור עליהם ולהגן עליהם כמו על אחי.
גם לאוכלוסיה שמעבר לגבול יש אחים ואחיות, מכאן נדמה שהמבוגר האחראי שכח לשמור עליהם והוביל אותם בדרך השנאה. נקווה שיגיע הזמן לחידוש הקשר והשנאה תזנח לה בצד דרך הישר.
הכותבת היא תושבת המושב עין הבשור שבחבל אשכול.
נא להמתין לטעינת התגובות
