גילה הרץ: "נלחמתי עם כל הלב"
בשקט-בשקט גילה הרץ, האופוזיציה הכי עיקשת שידעה תל אביב, עזבה את החיים הפוליטיים. לא, היא לא שונאת את רון חולדאי באופן אישי. כן, היא מאוכזבת מהפוליטיקה המקומית וגם קצת מהתושבים. ואין סיכוי שהיא חוזרת. לפחות לא בקרוב
קשה לדעת כי חולדאי לא ממש נוטה להפגין רגשות, אבל חולדאי בטח לא ממש הזיל דמעות של עצב כשהתברר גם שהרץ לא מתכוונת לרוץ לקדנציה שלישית, וגזרת האופוזיציה, לפחות מבחינתו, תהיה עכשיו הרבה יותר שקטה ונוחה לו.
על השאלה מה קרה לה פתאום, הרץ מעדיפה לשגר עוד חיוך אחד ולשתוק.
אבל בכל זאת, היית מנהיגה. ציבור לא מבוטל הלך אחרייך. את לא חושבת שמגיע לציבור הזה הסבר?
החיוך נעלם והרץ מודה: "זה נכון. הלכו אחריי אנשים ונתנו לי כוח לפעול, ובאמת לא הסברתי מה קרה. זה לא אומר שהפסיק להיות אכפת לי. יש לי דיאלוג מאוד מורכב עם הציבור. אני לא מרגישה שהפקרתי את הציבור, אולי אפילו הפוך,
"אני הופקרתי על ידו. בבחירות ב-2003 העמדתי את עצמי לבחירה לראשות העירייה. זה היה ברור שאני לא אוכל עם המשאבים שלי, משאבים של סיעת יחיד, לגרד אפילו את הסיכוי לזכות בתפקיד, אבל להפתעתי 9,000 אנשים בחרו בי. זה המון.
"יכול להיות שהציבור זיהה את המחשבה הזו שלי שאני אופוזיציונרית בהגדרה, מתוך הכרה. אני באמת חושבת ומאמינה שיש חשיבות עצומה לאופוזיציה מבקרת ולא פוחדת להגיד את דברה, אופוזיציה שלא חוששת לעמוד מול הממשל, אבל לצערי הגדול אני נוכחת שוב ושוב שלכולם יש רצון להיות דווקא בצד של הקואליציה. אני באופיי סוליסטית מאוד, ובכל זאת, חברה לא יכולה להישען על פעולה של אישה אחת.
"אז נלחמתי עם כל הלב ועם כל הכוחות בגנבת המשטר את הציבור, גנבת דעת ונכסים, ועכשיו אני צריכה הפסקה, אני צריכה לפתוח בחזרה את הנשימה, לנקות את עצמי, לחזור לעצמי. אני מרגישה שאני חייבת להתנתק. הגעתי למצב שבו כבר כל כך כעסתי על דברים שקורים, הייתי מסתובבת ימים שלמים עצבנית וחמה. למה אני צריכה את זה?".
יש טעם למישהו לפתח תקווה שעוד תחזרי?
"למועצה? " היא צוחקת.
נגיד. "אני אפילו עדיין לא מתגעגעת כי זה קרוב מדי. למרבה ההפתעה, קיבלתי כמה טלפונים אחרי הבחירות שביררו למה לא הגעתי לישיבות מועצה. יש אנשים שעדיין לא התרגלו לזה שאני כבר לא שם". אז אני אשאל שוב: יש סיכוי שתחזרי למועצה? "זה כבר כנראה לא יקרה, אבל פעילות חברתית ולמען הקהילה תמיד מדברת אליי, ואני בוודאי אמצא את הדרך לארגונים ולמסגרות כאלה ואחרים כדי להמשיך לתרום".
אז לא עשית כלום בחודשים שלפני הבחירות?
"לא עשיתי כלום שקשור לפוליטיקה. בחודשים האחרונים של הקדנציה הייתי עסוקה במבחנים ללשכת עורכי הדין, וממש החודש קיבלתי רישיון לעריכת דין". מזל טוב. "כן, תודה רבה. הפעילות הציבורית שלי הייתה תמיד קשורה למקצועות שלי. אני ארכיטקטית ושמאית, אז מטבע הדברים אני מבינה בתחום הזה, ורבים מהמאבקים האלה נגעו לתחומים האלה, אבל עכשיו, כשאני עורכת דין, נפתחים בפניי עוד עולמות של פעולה ציבורית שקודם היו סגורים".
עכשיו תוכלי להגיש בעצמך בג"צים נגד העירייה.
(צוחקת) "למשל, כן. זה תמיד היה עניין הבג"צים האלה. כולם תמיד רצו לדעת מי מימן לי אותם. כי זה עולה הרבה כסף לנהל משפט נגד העירייה". באמת מי מימן? "לא חשפתי את השמות כשזה היה רלוונטי אז אני בטח לא אעשה את זה עכשיו, אבל הכול חוקי".
הצבעת בכלל בבחירות האלה? "בוודאי, וגם היו לי מחשבות שיהיה בתל אביב מהפך. הייתה תחושה כזאת. באמת חשבתי שדב חנין יכול לעשות את זה. חבל לי שהוא לא מוביל היום בעצמו את האופוזיציה. זה נכון שהוא לא הונה את הציבור. הוא כל הזמן אמר לפני הבחירות שאם הוא לא ייבחר, הוא יחזור
ורון חולדאי הולך לעוד קדנציה.
"כן. את יודעת, כשרון נבחר הייתה בעיר איזו ציפייה ממנו. ציפייה ערכית כי הוא לא הגיע מהמערכת הפוליטית, הוא בא מבחוץ עם פוטנציאל לממש שלטון נקי. ככה אני התרשמתי ממנו אז. הייתה לו הזדמנות להתנהל אחרת ולא במסלולים ובדפוסים הרקובים שנבנו כאן עשרות שנים. זה לא קרה. הוא כנראה לא יכול היה לעשות את השינוי הזה בתוך כל מערכת הלחצים האדירה שהוא נמצא בה. הוא בחר את הכיוון שלו. הוא בעצמו אמר שהוא לא רוצה עיר סעד, והוא בהחלט מתנהג ככה.
"זאת עיר לעשירים. העירייה יושבת על הון עתק ומשאבים עצומים ועם כל הלחצים ובעלי העניין והאינטרסים, משהו כנראה משתבש. זה לא מיוחד לעיריית תל אביב. ככה זה גם בכל השלטון המקומי בישראל, וזה תמיד מדהים אותי שהחברה הישראלית ממשיכה לתת לזה יד. במובן הזה, אנחנו ציבור לא נקי, שחי במדינה מושחתת בכל רבדיה השלטוניים".
את שונאת את רון חולדאי?
"זה ממש לא אישי. נכון שאנחנו לא חברים וגם אף פעם לא נהיה. אני לא שונאת אותו, אני לא אוהבת את איך שהוא מנהל את העיר. בצורת הניהול והתפיסה שלו נלחמתי. לא אישית - ציבורית. וחשוב לי להגיד משהו לציבור: הגוף השלטוני בעירייה הוא הדבר הכי פחות דמוקרטי שיש. העירייה היא גם הזרוע המחוקקת, גם הזרוע המבצעת וגם הזרוע השופטת. אז ברור שהגוף הזה מראש נועד לשחיתות ומי שעומד בראשו יש לו אפשרות לקדם משטר טוטליטרי, ושהציבור יפסיק להתפלא מכל השחיתויות שעפות עליו כל הזמן. המבנה של השלטון המקומי מושחת מיסודו".
הרץ, לשעבר יו"ר ועדת הביקורת וחברת הוועדה לתכנון ולבנייה, קבעה את הפגישה שלנו בנחמני פינת בצלאל. "זה קרוב לבית שלי", היא אמרה. ופה היא באמת נולדה. אנשים שעוברים ליד בית הקפה מזהים אותה שם.
לכמה היא מנופפת בידה, לאחרים מחייכת. את ההיסטוריה של איך נבנה כל בית בשכונה הזאת היא מכירה וששה לספר ולשתף. כי האזור הזה הוא הבית שלה. מתמיד. ולעולם.
"פולני רגיל" (צוחקת).
לא , באמת. איך היית מתארת את הבית, את ההורים?
"נולדתי לשני ניצולי שואה, שסירבו לשקוע בתוך המרירות. כשפרצה השואה אימא שלי הייתה בת 14 או 15.
"היא ברחה מפולין עם שתי אחיות צעירות ממנה ועם אימא שלה. ואימא שלי לקחה אחריות מלאה על כולן. בזכותה הן ניצלו. הן ברחו מפולין לברית המועצות.
"יש איזה סיפור עליה שמצמרר אותי כל הזמן מחדש. היא הצליחה לשחד בברית המועצות איזו פקידה שתיתן להן סרטיפיקטים כדי לצאת מהמדינה. היא פשוט סרגה לה סוודר והן יצאו לטהרן. ברכבת לטהרן פגש אותן קצין איראני, שכנראה התלהב מאימא שלי או משהו כזה והתחיל לעקוב אחריהן.
"נציגי הסוכנות היהודית כל כך פחדו שיקרה להן משהו רע בגלל זה שפשוט דאגו מהר מאוד שהן ייצאו מהמדינה. והן הגיעו ישר לתל אביב, לפה. סבתא שלי התגוררה בנחמני פינת רוטשילד. הבית של ההורים שלי היה ביהודה הלוי".
מה הם עשו ההורים שלך? ממה הם התפרנסו?
"עליהם אפשר להגיד בקלות שהם לקחו את החיים שלהם בידיים ובנו אותם מחדש. זה לא היה בית חרישי כזה שהולכים בו על ביצים וסיכות בגלל העבר של ההורים. לא הייתה אצלנו אפלה. היה לנו בית שמח, ואנחנו, הילדים, לא הרגשנו שאנחנו חיים בצל טראומה.
"אימא שלי הייתה אישה מדהימה עם הרבה כוח. היא הקימה עסק לאפנה, וכל ההוז אנד הוז של אותה תקופה באו לקנות אצלה. אבא שלי היה שם, בפולין, משפטן. הם נפגשו כאן בארץ. כשהיא הקימה את העסק, הוא התגייס ועבד אתה".
ופוליטיקה דיברו בבית?
"דיברו על הכול. גם על פוליטיקה. היו אצלנו נציגים מכל זרם. היו מפד"ל והיו ליברלים כלליים והיו עוד כל מיני. אני באמת הייתי ה'כבשה השחורה' כי אני הייתי היחידה שהייתי קרובה בדעותיי לשמאל הקיצוני". הרץ לא העלתה מיזמתה את השם שלו, אבל אני התעקשתי לשאול. "מה את רוצה לשמוע עליו? ", היא התעקשה לברר.
את יודעת, משהו כזה שיש לאחותו של שר האוצר רוני בר-און להגיד עליו.
"זה נכון שאנחנו רחוקים מאוד מבחינה אידאולוגית. אנחנו גם רבים בטירוף במפגשים המשפחתיים. רבים פוליטיקה, לא ריבים של פרדה. רבים וממשיכים להתראות ולהיפגש ולדבר ולריב. מה לעשות, אנו חלוקים לגמרי בתפיסות החברתיות והכלכליות שלנו".
היית מצביעה בשבילו?
(צוחקת שוב) "אם הוא היה רץ לראשות הממשלה, הייתי מצביעה לו רק כדי להגיד שיש לי אח ראש ממשלה, אבל אם להגיד ברצינות, אז אני חושבת שרוני מוכשר מאוד. הוא בפוליטיקה רק חמש שנים ותראי מה הוא כבר עשה. היה שר פנים והוא שר האוצר.
"למען האמת, אני לא ממש בקיאה באיך הדברים מתנהלים במשרדים הממשלתיים, אבל זה ברור לי שגם כאן צריך וראוי להתנהל אחרת. אגב, את יודעת מה החלום הכי רטוב שלי? שייתנו לי להיות שרת הפנים למשך שנתיים. רק לעשות שם סדר ולנקות אותו, ואז אני מבטיחה ללכת".
על שורשי המחלוקות האידאולוגיים בין האחים אפשר אולי ללמוד מפרט ביוגרפי קטן שהרץ מנדבת. מתברר שבר-און הילד למד בבית ספר דתי. היא סירבה ללמוד במוסד כזה.
הבית שלכם היה בית דתי?
"לא, ממש לא, הסבים שלי היו דתיים, אבל ההורים שלי לא. בכל זאת, הרבה אנשים שהגיעו אז ממזרח אירופה רצו חינוך יהודי לילדים, שמשהו מהבתים שהם עזבו יישאר, יונצח, יימשך. אני לא הסכמתי ללמוד בבית ספר דתי".
למה?
"בגלל המכנסיים. זה בלתי אפשרי לרכוב על אופניים בחצאית". היית ילדה בעייתית? "לא בעייתית, אבל הייתי ילדה מרדנית ועקשנית, ואני כנראה ממשיכה את המסורת כי גם שני הילדים שלי (רעות,23 , סטודנטית ללימודי ממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה, ואור, 28, לומד אמנות בבצלאל) הם מרדנים והכול בסדר.
"אני אוהבת את זה. ההורים שלי היו הורים נבונים. הם לא דיכאו אותי. אני חושבת שגם אני לא מדכאת את הילדים שלי". אחרי שהרץ סיימה את הלימודים בעירוני י"א היא התגייסה לצבא. גם כאן, וזה כבר די ברור, היא לא עברה את המסלול הצבאי הרגיל שעברו רוב הבנות אז. היא הפכה להיות מד"סית של חיילים בנים, ואת כל שירותה הצבאי עשתה בשארם א-שיח'. בשירות הצבאי היא גם פגשה את איציק, שיהפוך להיות בעלה.
"התחתנו מיד אחרי הצבא", היא מספרת, "ומיד יצאנו ללימודים. איציק הלך ללמוד רפואה ואני ארכיטקטורה. חלק מהלימודים עשיתי בטכניון. והתחלנו לבנות את המשפחה".
הרץ סיימה את הלימודים ופתחה משרד עצמאי. גם היום היא עובדת בו. "את יודעת איזה כיף זה לתכנן בית? ", היא שואלת וגם עונה: "זאת יצירה שלך, פרי הדמיון שלך, היצירתיות שלך. פה אפשר לתכנן הכול. זה נקי ואף אחד לא תוקף אותך או נלחם בך".
אבל את אוהבת להילחם. זה באופי שלך.
"נכון. אני באמת נלחמת מלחמות ומאבקים ציבוריים. זה כי אין לי פחד פוליטי. אני פוחדת משטויות, אבל לא מפוליטיקה. אין לי בעיה להתאבד עם האמת שלי כי אתה אני תמיד באה. אף פעם לא גנבתי או שדדתי את הציבור. אז אני אגיד כל מה שאני רוצה ומאמינה בו, גם אם 800 אלף איש יעמדו מולי ויצרחו עליי ויאיימו עליי.
"זה גם ההבדל אולי ביני ובין פוליטיקאים אחרים, ובגלל זה כנראה אני מתקשה לשחק בזירה הפוליטית העירונית כפי שהיא היום: אני לא צריכה שכל העולם יאהב אותי כל הזמן. זה ממש לא מעניין אותי. לא עשיתי שום דבר בשביל לקבל פידבק".
אני מאמינה לה, אבל אני גם מאמינה לאור בעיניים שלה כשהיא מספרת את כל השתלשלות העניינים - מטלפון משונה שהיא קיבלה מאחד מאוהדי הפועל תל אביב כדורסל, שביקש ממנה לברר למה חולדאי רוצה להרוס את אולם אוסישקין, עבור דרך הצטרפותה למאבק הזה עד ערב ראשון השבוע, אז הוזמנה לאולם וקיבלה מהאוהדים ומהקבוצה מגן הוקרה מיוחד על פועלה עבורם.
"נכון שהיא מתבלת את הסיפור הזה בשרטוט של גדות הירקון והמבנים שנבנו עליו והסבר על מהי תמ"א 13 ולמה לדעתה הריסת האולם הזה הייתה לא חוקית ושהיא עוד תתנקם בכל הציבור, אבל בעיניים שלה גם יש רוך והכרת תודה לאלה שזכרו אותה, שטרחו לתת לה עכשיו מגן, אפילו שכבר אין לה שום כוח פוליטי שיכול לעזור להם.
"אני גאה", היא אומרת, "בחבורת האוהדים הנהדרת הזאת. כי הם אמיתיים, כי הם נלחמו בשביל הצדק וכי הכפישו אותם והעלילו עליהם. והם חבר'ה מצוינים, וזה כל כך טוב לי שאני בצד שלהם ".
נא להמתין לטעינת התגובות
