מציאות חדשה באשדוד
טיל אחד הפר שלשום בערב את השגרה באשדוד. תלמידי ישיבת גרודנא נמלטו לירושלים, ואפילו במסעדת הדגים של אידי נרשמו 30 ביטולים. התושבים המבוהלים בסך?הכל רוצים לחזור לחיים רגילים, לא מתיימרים מדי - חיים אשדודים שכאלה
אנחנו עומדים ליד זירת נחיתתו של טיל הגראד, שהפך את עולמה של משפחה אחת ועיר שלמה קצת אחרי תשע ורבע בערב, שלשום. קו 37 מוביל משם לתחנה המרכזית המרכזית ברחובות, דרך גן יבנה.
הקו השני, 220, מוליך ישירות לרחובות. על הספסל בתחנה הפצועה מונחים שבעה נרות נשמה ולצדם זר של ורדים כתומים כרוך בנייר של עיתון מקומי שכנראה נתלש בחופזה, כשהתולש לא שם לבו לתוכנו של העמוד-"סטיב משקאות, חגיגות סוף השנה במבצע".
יוסי ברוך, קבלן שעובד עם העירייה, מסיר את לוח המתכת המחורר מרסיסי הגראד ומחליפו בלוח חדש מבהיק. כשנפל הטיל הוא ישב בבית קפה בשכונה ג', שמע את הפיצוץ וקיווה שהנפילה הסתיימה בשטח פתוח.
הוא גרוש עם ארבעה ילדים, ומיד התקשר כדי לבדוק שהם בסדר. יוסי מסתכל בלוח המתכת שזה עתה הסיר, אצבעותיו כמעט מלטפות את החומר הקשיח שהתעוות מעוצמת חומו של הטיל. "זה לא קל", הוא אומר, "אלה אנשים שאנחנו מכירים".
ככה זה באשדוד, כולם מכירים בה את כולם. כמעט. מרשם התושבים אמנם מאשר שמדובר בעיר החמישית בגודלה בישראל, והאנשים בעיר מנופפים בנתון הזה בגאווה גלויה, כמעט כמו פעם כשיצחק נבון היה תמיד "הנשיא החמישי".
אבל בסופו של דבר אשדוד, למרות 250 אלף תושביה, נותרה גם בעיניו של ז'וזו אבוטובול עיר עם מנטליות של עיירה קטנה שצמחה לה כמעט בן לילה מהחולות, ופתרה לעצמה בכל פעם את בעיות הקליטה וחוסר ההומוגניות של אוכלוסייתה בחלוקתה לרבעים - למשל החרדים בי"ז, ו' וח', שהן השכונות הדרומיות שמקבלות ראשונות את הרעה מהדרום, או הרוסים שהתיישבו ב"סיטי" או בי"ג
.
בין ההמון המתגודד ליד הזירה עומד גם מאיר יוסף, בן 18, תלמיד בישיבת גרודנא הסמוכה. הוא זוכר איך מיהרו למקלט כשנשמעה הצפירה. את הפיצוץ שמע בבהירות. החשמל במקלט קרס והאור חזר בזכות גנרטור שבת שהופעל אוטומטית. עד 4 לפנות בוקר לא הצליח להירדם אחרי המהומה, נאחז ברעש המזל"טים באוויר.
אני שואל אותו אם לא פחד. "בוודאי שפחדתי, אבל הרב צבי
יכול להיות שאשדוד מתקשה עדיין להגדיר את עצמה ואת מהותה. אפשר לדבר עליה במונחים של קו המשווה הישראלי. היא ההוכחה לרצונו של המעמד הבינוני ואפילו זה שמתחתיו, לאחוז את המקל בשני קצותיו - גם להיות פועל עמל בנמל, בבתי הזיקוק, ב"אלתא", בעירייה , באגן כימיקלים - גן עדן של ועדי עובדים - ובנשימה אחת להיות גם נהנתן, מעודכן, ללבוש את האופנה האחרונה, לשבת בבתי קפה, להחליק יד עם צילקר ראש העיר הקודם שעובר במקרה, לתת מכה בטוטו בקפה "צמרת" ברוגוזין, להחליף אוטו, ובעיקר לא לפרגן למי שמצליח יותר ממך.
כולם באשדוד מדברים על העיניים הגדולות שיש לזולת פה. חיים רביבו, מכוכבי הכדורגל כאן, התלונן בראש חוצות על חוסר היכולת הבסיסית של האשדודים לפרגן לבן המקום שהלך צעד אחד רחוק מהם. אשדודי אחד שדווקא מפורגן מקצה הארץ עד קצה הוא אידי, ומסעדת הדגים האדירה שלו.
אנחנו הולכים למקום שלו באזור התעשייה הישן. 105 מקומות יש לו במסעדה, ועוד שלשום הכל היה מלא לארוחת הסילבסטר. מאתמול היו לו כבר 30 ביטולים, אבל החברים מתקשרים לחזק, וחבר ממצפה הימים שבא להתארח אצלו במלחמת לבנון השנייה, צלצל להזמין אותו אליו לצפת.
אידי לא כועס ולא שופט אף אחד שלא יגיע הערב. מי שלא ביטל, יקבל הלילה בתפריט שיוגש משעה תשע וחצי סלט דודו, סלט יווני, סלט טונה משופר, ארטישוק ממולא במוסר ברוטב קארי, פילה ברבוניה על מצע של ירקות ופירות, פסטה עם כמהין, קלמרי ממולא, רביולי פירות ים, קבב כבש, פילה דניס ונתחי אנטריקוט. אם זה היה תלוי בי, הייתי מחליף כל אופציה תל אביבית בזאת האשדודית.
אידי בא מנהריה ב-1969, והוא עם "אידי" כבר 25 שנה.
אחרי שנחת הטיל, יצא לסיור לילה בעיר ולא מצא כלב בחוץ. אבל הוא מכיר את האשדודים. "אנחנו ים תיכוניים, משתקמים מהר מהאסונות", הוא אומר. "יש צער ואבל, אבל נמשיך לחיות כי הטילים לא יהיו לאורך זמן. צה"ל יצא כבר לדרך ".
שתיים בצהריים בבית הקברות של העיר. ז'וזו אבוטבול אומר על היום הזה שברגע אחד התהפכו היוצרות. עד עכשיו האשדודים היו כמו אלה שרואים את אותה תוכנית בישול, בלי יכולת לטעום ולהריח, אבל בר ?גע אחד הם מושלכים לסיר הרותח.
מאות רבות צובאים על מתחם ההספדים. אירית שטרית עטופה בדגל ישראל. ההמון מתקשה לכבוש את רגשותיו בעקבות דברי רב העיר והשר ישי המשלהבים. צילקר, ראש העיר הוותיק שהפסיד אחרי שבע קדנציות, עומד בצד. הרבה בזכותו ערוכה אשדוד, בניגוד לערים אחרות, לימי חירום שכאלה, אבל ב-35 שנות שלטונו לא חווה טיל בעיר, להבדיל מיורשו.
להבדיל מהרב ומהשר, ראש העיר הח ?דש, הרופא יחיאל לסרי, מדבר בקול קטיפה בשבחה של הנורמליות וברצון של אירית ושל כולנו לחיות חיים רגילים ונורמלים לא מתיימרים מדי.
חיים אשדודים שכאלה בדרכה הביתה מחדר הכושר, נגדעה באחת ממשפחתה העוטפת.
בעלה הרצל הוא האיש הקרוב ביותר לג'קי בן זקן, הבעלים של קבוצת הכדו ?רגל המקומית. שניהם, בשנות ה-40 המו?קדמות של חייהם, הם הדור המקומי שה ?לך רחוק מאחרים והלכו ליזמות נדל"ן מר ?חיקת לכת. יחד עבדו ובילו, אפילו בסוף השבוע האחרון במלון תל אביבי. וכשחזרו הביתה, בתוך השגרה האשדודית הזאת התהפך עולמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
