באמצע ארוחת הבוקר רעמו השמיים
מתקבל דיווח על פצוע קשה מפגיעה ביישוב סמוך. וכל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו כשנשמעת אזעקת צבע אדום הוא "רק שלא ייפול עלי". ורצוי גם לא כשאני באמצע המקלחת כי שם זה ממש חוסר אונים. נעמה צלנר, תושבת המושב עין הבשור, כותבת יומן מלחמה מיוחד לזמן מעריב
השמיים רעמו וערוצי הטלוויזיה החלו משדרים את הנעשה בעזה וכל מה שניתן היה להרגיש זה שמחה, מישהו נזכר שצריך להגן עליך, על אזרח המדינה. בום.
חיכינו, המתנו וציפינו ואז התאכזבנו. התאכזבנו במשך כל כך הרבה זמן עד שלא יכולנו כבר להאמין שמישהו ייזכר שגם לנו מגיע להתנהל בשגרה נטולת פצמ"רים, קסאמים וגראדים. מגיע כי אנחנו אזרחים, משדרות ומנתיבות ועד למושבים ולקיבוצים ברחבי הדרום. ההנהגה שכחה להנהיג, שכחה שתפקידו של מנהיג לקחת אחריות ולהוביל לפעולה. אז האזרחים מצאו בליבם את הסבלנות, אך גם היא פקעה. אנו לא ננטוש את ישובינו, לא נאמץ את הפחד המשתק אך גם לא נעמוד כברווזים שותקים במטווח, לא עוד.
היום נאלצתי לארוז את חפצי ולעבור חזרה אל בית הוריי, המרחב המוגן עם הממ"ד. ישבנו יחד בסלון וראינו טלוויזיה, גל של גאווה וחששות גואה בנו בו זמנית. שמחה על התגובה והמבצע המעיד על כך שמישהו סוף-סוף יוצא להגנתנו, כבר לא חשופים בצריח לבד. גאווה בצה"ל ובחייליו וחשש לשלומם, תקווה לשלומו של גלעד שליט ולהצלתו מידי חוטפיו. חשש לכל חברינו ומשפחותינו בישובים הנמצאים תחת התקפה, היום ובתשע השנים האחרונות. בום.
מחיאות כפיים נשמעו בסלון כאשר כתב של ערוץ 10 "העיז" לומר לעורכו שאין מקום להראות את תמונות הזוועה מעזה בשידור ישיר, באמת כדאי שמישהו יערוך את החומרים. אנחנו יושבים מוגנים ואומנם שומעים פצצות נופלות, פיצוצים, חלונות רועדים ומרעישים את כל הבית, אבל הלחץ משתלט עלייך רק מהדיווחים בחדשות. התסכול עולה משמיעת הכתבים המדווחים על תנועותיו של צה"ל, התארגנותו להמשך התקפה, איזה סוג מטוס, איפה נפל הטיל, איפה מתאגדים אנשים מסקרנות. בום.
לא יתכן כי התקשורת תיתן את ידה לאויב כאמצעי לשיפור פגיעות רק בשביל עוד משפט שהכתב יכול לומר בשידור חי. ניכר כי לקחים רבים ממלחמת לבנון השנייה נלמדו אך בהקשר זה עוד יש עבודה רבה. בשם האזרחים: עדיף שלא יהיה לכם מה לומר מאשר עוד משפט שמשרת את האויב, מלחיץ את האוכלוסייה האזרחית ופוגע בצה"ל וכוחותיו. בום.
אין זה כלל משנה מה הוביל לפעולה הצבאית בעזה, הבחירות הקרבות או לקיחת אחריות חריגה של בעלי תפקידים – המבחן החשוב כאן הוא מבחן התוצאה. במקום שנגיב עם נפילת הטיל הראשון על אוכלוסיה אזרחית, בחרנו להבליג. עכשיו אחרי שנים של טרור על אוכלוסיה אזרחית בדרום מישהו לחץ על המתג שהוביל לפעולה במישור המדיני. המדינה נזכרה להגן על אזרחיה ששילמו מחיר כבד. בום.
האחיין הקטן שלי רק בן שנתיים וקצת וכבר למוד ניסיון. כשאנו רואים חדשות ונשמעת מהמסך האזעקה הוא מסתכל עלינו ושואל "זה צבע אדום שצריך לרוץ לממ"ד?" וכולנו מחייכים – לא, הפעם זה רק בטלוויזיה. אנחנו חיים בתוכנית הישרדות משלנו, רק שכאן לא מצליחים להדיח את מי שיורה עלינו טילים מהשבט השני.
מתקבל דיווח על רקטה שפגעה בבית בישוב סמוך ויש פצוע קשה. וכל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו כשנשמעת אזעקת צבע אדום הוא "רק שלא ייפול עלי". ורצוי גם לא כשאני באמצע המקלחת כי שם זה ממש חוסר אונים. הטלפונים מצלצלים, חברים מציעים לנו לעבור אליהם עד יעבור זעם. אנחנו נשארים ומקווים לטוב. בום.
להכין ארוחת צהריים מאוחרת? אולי נכין סופגניות? באיזה ערוץ הכתב-פרשן הכי פחות מעצבן? איך אפילו על אדם מבוגר הבומים האלו מצליחים להשפיע? פתאום אני לא מצליחה לשמוע את המחשבות של עצמי. להמשיך לכתוב עבודה לאוניברסיטה הפך לכמעט בלתי אפשרי. בום.
מבזק החדשות ממשיך ואפילו שר החוץ המצרי, אחמד אבו ריט, מדבר על כך שביום ביקורה של לבני ירדו למעלה מ-60 רקטות בשטחי ישראל. פעם ראשונה שאפשר לומר שמישהו חשב גם על הסברה במישור הבינלאומי. קצת תמוה שרוסיה נזכרה למחות על המבצע הצבאי של ישראל ולציין בנדיבותה גם את
זאת הזדמנות לספר מה עובר על ישובי הדרום בשנים האחרונות. נקווה ששאר העולם יפקח גם הוא את עיניו. הקירות רועדים מבום של עוד מטס מטוסים בדרכם לעזה.
לא נכחיש שהלב כואב גם על האזרחים התמימים בעזה שגם עליהם מוטל טרור יומי מקרב ההנהגה הפלסטינית, גם הם משלמים, ממש כמו הצד השני שמעבר לגדר, מחיר כבד. נקודת הזמן בה המחיר הכבד יבהיר את הצורך בהסכם תגיע, ובינתיים נחזור לכללי המשחק הישנים. מדינה ריבונית לוקחת אחריות על שלומם וביטחונם של אזרחיה ומבינה את כובד אחריותה. הימנעות ממהלכים אינה אלא דחיית הקץ ולא מהווה פעולה של ממש המובילה לתוצאה אשר משנה מציאות. בום.
באמצע ארוחת הבוקר של יום שבת רעמו השמיים, הכלבים בחוץ נובחים בהיסטריה ונדמה שככה תראה המציאות שלנו לעוד כמה ימים. נלחם בעוז, נלחם בקור רוח, נלחם בחוכמה או במילים אחרות: צה"ל אנחנו איתכם. כבר אין לנו חומה ומגדל, וגם האידיאלים קצת נפולים, אבל אולי הציונות לא מתה אלא רק שינתה קצת את פניה. מה שיקרה אחרי המבצע הצבאי על תוצאותיו תלוי בהתנהלות חכמה במישור המדיני שלה, כולם מקווים, לפני ואחרי הבחירות.
הכותבת היא תושבת עין הבשור.
נא להמתין לטעינת התגובות
