בית המרקחת שמסעיר את תל אביב
ברחוב דוד אלעזר 14 עמד בית קטן ונטוש, אבל בעל מטען היסטורי מרשים. במקום שכן בית המרקחת של מושבת הטמפלרים שרונה. כחלק מעבודות על פארק תיירותי הרסה עיריית תל אביב את המבנה הנדיר. יונתן ממלוק, בנו בן השמונים של איזידור יצחק ממלוק, שהיה בעל בית המרקחת, ניסה לשווא לשנות את רוע הגזרה. תיעוד של מאבק אבוד מראש
למעשה זו לא הייתה בדיוק שכונה, אלא מושבה חקלאית של הטמפלרים, גרמנים פרוטסטנטים שהגיעו לארץ בסוף המאה התשע עשרה ושאפו לקרב את גאולתו של ישו באמצעות עבודת אדמה.
למושבה קראו שרונה, ויונתן היה הילד היהודי היחיד שגדל בה. היום הוא אחד מאחרוני תושבי שרונה שנותרו בחיים. בימים ההם נראתה שרונה ככפר גרמני טיפוסי.
זוג רחובותיה הראשיים נפגשו ויצרו צלב גדול, ולאורכם ניצבו בתים נמוכים ורחבים. כרכרות רתומות לסוסים חלפו על שבילי הכורכר בדרכן לשדות. היום הטמפלרים אינם, ועל המתחם, הנמצא בין רחוב קפלן לסינמטק בתל אביב, השתלט במשך השנים הצבא. בימים אלה הוא נדחק החוצה בידי עיריית תל אביב, שמקימה כאן פארק תיירות גדול, "גני שרונה".
בתי הטמפלרים הישנים יהיו בקרוב בתי קפה. הבית הקטן ברחוב דוד אלעזר 14 נטוש. קירותיו מפויחים, וכבלי חשמל ישנים נמתחים ממנו ואליו. שני דקלי וושינגטון תמירים ניצבים בחזית, כזוג שומרים. כששרונה עוד הייתה בידי הטמפלרים שכן כאן בית המרקחת של המושבה. הוא היה שייך לאיזידור יצחק ממלוק, אביו של יונתן. איזידור, יהודי ציוני, היה רוקחם האישי של הטמפלרים. כאן, בלב המושבה, קיבל מרשמים וחילק תרופות.
בעוד כמה חודשים, כחלק מהעבודה על הקמת פארק התיירות, יעלו דחפורים על הבית הקטן ועל שתי הוושינגטוניות, ולא ישאירו מהם זכר. "שפלים", מסנן לעצמו יונתן, כך הוא מכנה את האנשים שרוצים להרוס את הבית שמסמל יותר מכול את ילדותו. בשנים האחרונות הוא מנהל מאבק עיקש להצלת בית המרקחת של אביו. "אין לי סכינים, מה עוד אני יכול לעשות? ", הוא
מתחנן. "ביקשתי מהם שלפחות ישאירו לי כאן אבן אחת אחרי שיהרסו את הבית. אני אצבע אותה בשחור, אשב לידה ואעביר את הסיפור שלי הלאה". הסיפור של יונתן הוא סיפור מרתק.
זה סיפור על שיתוף פעולה בין יהודים לנוצרים, שיכול
הסיפור התחיל לפני מאה שנה, אז עלה איזידור, אביו של יונתן, לארץ ישראל. איזידור, פעיל ציוני וחברו האישי של בנימין זאב הרצל, היה בעל בית מרקחת ידוע בברלין, והתמחה ברפואה טבעית. לאחר מותו של הרצל ב-1904, נדר האב, שהשתתף כציר בשלושה קונגרסים ציוניים, להשלים את חזון התנועה ולעלות לארץ ישראל.
ב-1907 הגיע איזידור לארץ לאחר שמכר את כל נכסיו בגרמניה, והתיישב בנווה צדק. שכניו הטמפלרים, שגרו במושבה הסמוכה ליפו (היום נמצאת שם שכונת פלורנטין), התלהבו מאוד מהתושב היהודי החדש. "אבא שלי הביא עמו שיטות רפוי הומאופתיות וריפוי טבעי ", מסביר יונתן.
"שיטות אלה היו מקובלות בגרמניה, והטמפלרים התייחסו אליו כאל משיח שמרפא אותם בצורה המוכרת להם. הם נהנו ממנו מאוד מפני שהוא היה כמו אחד מהם. הם כיבדו אותו, והוא כיבד אותם".
איזידור החל לעבוד בבית החולים של הטמפלרים, ובינו ובינם התפתחו יחסי חברות חמים. היהודי הציוני שירת את בני הקהילה הנוצרית במסירות. גם לאחר שהתחתן איזידור עם מרים ועבר ב-1922 לשכונת בורוכוב החדשה שהוקמה בגבעתיים הוא המשיך לעבוד בבית החולים.
שנתיים לאחר מכן, כאשר החליטו הטמפלרים להעביר את בית המרקחת למושבה החקלאית שרונה, היה ברור לכול שאיזידור ימשי( להיות הרוקח הראשי. "הטמפלרים ראו שקשה מאוד להגיע ליפו בגלל הדרכים המשובשות", אומר יונתן. "הם בנו במרכז שרונה בית מרקחת חדש, זה שירת את התושבים שהגיעו מהמושבות האחרות ברחבי הארץ, והם הציעו לאבי לנהל אותו".
בית המרקחת נבנה על פי חוקי המנדט הבריטי, ששלט באותם ימים בארץ. "האנגלים יש להם חוקים משלהם", אומר יונתן. "אי-אפשר לעשות כמו היום, כשבונים בית מרקחת בכל מקום ובכל מידה. זה היה חייב להיות 4) מטר מרובע, ובו חדר קדמי, מעבדה, מחסן ובית שימוש. היה אסור לבנות אחרת". לאחר שהושלמה בניית המבנה נטע איזידור את צמד דקלי הוושינגטון בחזיתו, כסמל לאריכות ימים.
בכל בוקר עשה איזידור את הדר מביתו בשכונת בורוכוב לבית המרקחת בשרונה על חמור. בחורפים הגשומים, כשהיה נחל איילון עולה על גדותיו והגשר הקטן שמעליו היה מוצף, נאלץ להישאר ללון במושבה. בשלב מסוים שכר חדר באחד מבתי הטמפלרים, ושם התגוררה משפחת ממלוק בימות החורף. יונתן, שנולד ב-1929, עשה את שנותיו הראשונות בין הטמפלרים. עד גיל חמש היה מבלה עם התושבים, והתיידד עם הילדים המקומיים.
"היה לנו טוב מאוד", נזכר יונתן. "זה היה מקום נהדר, והטמפלרים היו אנשים טובים. קיבלנו מהם יחס מצוין. הם האמינו שהם באים לארץ הקודש לעזור לנו. הם היו איכרים, וכל המושבה הייתה מבוססת על עבודת אדמה. הם באו מאזור כפרי בגרמניה, מקום נוח לחקלאות, והם היו חרוצים מאוד. היו להם כרמים ופרדסים שהקיפו את המושבה. איפה שהיום מגדלי עזריאלי היה הכול פרדסים". יונתן זוכר היטב את דרכי הכורכר שחצו את הכפר הגרמני, את בורות המים שנחפרו בחצרות ואת שכניו הנוצרים.
כשהיה יונתן בן שש ועלה לכיתה אל"ף עזב את המושבה לטובת בית הספר בשכונת בורוכוב. אביו המשי( להחזיק במשרה גם בזמן מלחמת העולם השנייה.
"כשהתחילה המלחמה הבריטים הקיפו את המושבה בגדר", מספר יונתן.
"הטמפלרים היו אזרחים גרמנים, ולמעשה שייכים למדינת אויב. אין יוצא ואין בא. רק לאבא שלי היה מותר לצאת ולהיכנס מפני שהאנגלים הכירו אותו היטב. הוא עזר לתושבים הטמפלרים בכל מיני פעולות הומניטריות. למשל אם למישהו נשברו המשקפיים הוא היה הולך לתקן אותם מפני שבתו( שרונה לא היה אופטומטריסט".
באותה תקופה החלו להגיע לארץ שמועות על השמדת היהודים באירופה, וכמה מהתושבים היהודים לא קיבלו בברכה את שיתוף הפעולה בין איזידור לתושבים הגרמנים. למרות זאת, לא ניתקה משפחת ממלוק את קשריה עם הטמפלרים, וגם היום, על אף הוכחות שכמה מהטמפלרים היו נאצים, מגן עליהם יונתן.
לטענתו, החיבור בין הטמפלרים למפלגה הנאצית היה על בסיס לאומי בלבד, והם לא האמינו בפתרון הסופי של היטלר. "הגרמנים שלחו שליחים כדי לגייס את הטמפלרים למאמץ המלחמתי בגרמניה וכמה מהם התפתו ועזבו", הוא אומר. "אחד הילדים של השכנים נסע לגרמניה ושלח לי בדואר תעודת חבר ב'נוער היטלר'. מבחינתם זה היה בסדר, הם ראו בזה תרומה לאומית".
אחרוני הטמפלרים עזבו את שרונה לאוסטרליה ב-1944, לאחר שסולקו בידי הבריטים. איזידור ארז בלית בררה את בית המרקחת והעביר אותו לשכונת בורוכוב, ובזה נפסק זמנית הרומן בין המשפחה היהודית לתנועה המשיחית הנוצרית. איזידור המשי( לנהל את בית המרקחת בשכונת בורוכוב עד פטירתו ב-1970.
יונתן לא הל( בדרכו של אביו. האב רצה שבנו ימצא עבודה ארצית יותר, כזו שמתיישבת היטב עם תנועת ההתיישבות, ושלח אותו ללמוד מסגרות בבית הספר המקצועי מקס פיין. יונתן הצטרף בתום לימודיו לתע"ש. הוא הפ( לחלק מהצוות שפיתח את תת-המקלע "עוזי", א ( ב-1951 נפצע בעת ניסוי כלים ופרש מהתחום. בשנים הבאות עבד בתור נהג משאית, עד פרישתו לפנסיה לפני שלוש שנים בעקבות שבר ברגל.
בכל הזמן הזה המשיך (בית המרקחת, אותו מבנה בן 4) מטרים רבועים, לחסות בצל הוושינגטוניות. כשקיבלו לידיהם אנשי היישוב את שרונה מידי הבריטים ב-1947, הם הקימו במקום את קריית הממשלה הזמנית.
מאוחר יותר השתלט הצבא על המתחם, ועל בית המרקחת השתלט ארכיון של השב"כ, וזה עמד שם עד לפני כמה חודשים. לפני כעשר שנים, כשהחליטה עיריית תל אביב על פרויקט השימור בשרונה, התמלא יונתן תקווה. הוא כבר דמיין כיצד ישתהו התיירים הרבים מול בית המרקחת של אביו, וילמדו על הבית היחיד בשרונה שהיה שייך ליהודי ועל שיתוף הפעולה הנדיר ששרר באותם ימים במושבת הטמפלרים.
תקוותו התנפצה במהרה. יום אחד, בעת סיור בשרונה, הוא הבחין שכמה מהבתים מסומנים בשלט ירוק ועליו הכיתוב "מבנה לשימור". " כשראיתי שאין שלט כזה על בית המרקחת הבנתי שדינו מוות", הוא אומר.
לצערו של יונתן, החברה העירונית "אחוזות החוף" האחראית לפרויקט גני שרונה, החליטה להרוס את בית המרקחת. לטענת החברה, המבנה מפריע לבניית דרך רוחב היסטורית האמורה להיות משוחזרת למען הקמת הפארק, ולכן אינו נכלל בין 37 הבניינים המיועדים לשימור.
בית נוסף שיועד להריסה הוא בית רופא המושבה, הד"ר אדווין קוטין. קוטין היהודי שירת את התושבים הטמפלרים משנת 1936 והתגורר בשרונה, עד שהשאיר את הבית מאחוריו כשיצא לטיול עם אשתו באירופה ב-1938. מן הטיול הזה לא חזר, הוא נרצח בידי הנאצים. את ביתו של הדוקטור היהודי הרסו הדחפורים לא מזמן, ויונתן חושש שבית המרקחת הוא הבא בתור.
"כבר כמה שנים אני עושה צעקות", אומר יונתן. "אני מרגיש רע מאוד. הבתים האלו היו המרכזים היחידים שיהודי עשה בהם למען נוצרי.
"למה לא לזכור את זה כדבר היסטורי נדיר? ". יונתן שלח מכתבים לעיריית תל אביב ולמ? נהל מקרקעי ישראל (הקרקע שייכת להם, א"א), אך נתקל בכתף קרה. לפני שנה אף פנה במכתב אישי לראש העירייה רון חולדאי.
"אני ביליתי חלק מילדותי בשרונה של הטמפלרים, שם היה אבי הרוקח של המושבה מ-1924", כתב לחולדאי. "אני אחד ממתי מעט שנשארו עם זיכרונות אישיים מהמקום היפה הזה. אני מבקש מכם לבחון מחדש את החלטתכם לפני שיעלה הכורת על הבתים".
פניותיו של יונתן לא הועילו, ועד היום לא קיבל תשובה מחולדאי. "הם לא עונים, זו הבעיה", אומר יונתן בצער. "אני מחפש בסך הכול תשובה. עד היום אין תשובה ואין כלום".
רק המועצה לשימור אתרים נענתה לפנייתו של יונתן, ואף ניסתה לקדם רעיון שהציע לשימור הבית. "הצעתי להם להביא את כל מה שנותר מבית המרקחת בשכונת בורוכוב ולהקים במקום מוזאון", אך גם ניסיון זה להציל את המבנה ההיסטורי נכשל. התשובה היחידה שהתקבלה מידי רשויות העיר עד כה הייתה של האדריכל ירמי הופמן, מנהל המחלקה לשימור בעירייה. "הפרויקט מבוסס על תכנית אשר הליך הכנתה נמשך שנים רבות", הוא כותב.
"בהכנתה נבחן ונבדק כל מבנה ומבנה. . . אנו מכירים בחשיבות תרומתו של הרוקח היהודי של השכונה, אך שימור מבנה זה (שהוא חד-קומתי וקטן) מחייב תכנון מחדש של הפארק כדי להתוות את צירי התנועה ההיסטוריים וכדומה. . . מי חשוב יותר, המבנה או התוואי? בשל כל אלה אנחנו סבורים כי צריך להמשיך בביצוע על פי המתכונת הקיימת, אשר אינה יכולה למלא את כל משאלות הלב".
יונתן מתעקש שהמבנה לא מפריע לדרך הרוחב. הוא שולף מפה ישנה שצייר הגרמני קארל קובלר ב-1937, ששרונה של אותם ימים מצוירת בה. במפה אפשר לראות בבירור שבית המרקחת ניצב לצד דרך הרוחב ואינו מפריע לה. "זה הזיכרון מאבא שלי", מתחנן יונתן. "אבא שלי, רוקח יהודי בתוך שורה של נוצרים. הוא שירת אותם במשך 33 שנים. זה היה קן של יהודי בתוך חבורה של נוצרים. למה להרוס את זה?".
בלית בררה עבר יונתן לפסים מעשיים יותר. מדי שבוע הוא מתייצב בפתח בית המרקחת ומציג על בריסטולים את תמונות הילדות שלו משרונה. הוא מגולל בפני התיירים הרבים הפוקדים את האתר ההיסטורי את סיפורו, ומקווה שכך יוכל למנוע את הרס בית המרקחת. חזית נוספת, מפתיעה יותר, פתח יונתן בעזרת חבריו משכבר הימים. הטמפלרים.
מתברר שהטמפלרים עודם קיימים. אותם טמפלרים שהוגלו לאוסטרליה משרונה עדיין מקיימים חיי קהילה פעילים ביבשת הרחוקה. לפני שלוש שנים, בעת ביקור חברי הקהילה בעיר לרגל השקת פרויקט "פארק שרונה", הם נחרדו לגלות שבית המרקחת עומד להיהרס. באמצעות יונתן הם שלחו כמה מכתבים לעיריית תל אביב, אך תשובה לא נתקבלה.
"בבית המרקחת אני רואה שריד אחרון של שיתוף פעולה בין הטמפלרים ליהודים בארץ ישראל", כותב קלאוס פטר הופמן, נינו של מקים שרונה קריסטוף הופמן. הוא עדיין זוכר שבית המרקחת היה פתוח למבקרים בכל יום, למעט יום שבת. גם את הילדון יונתן הוא זוכר.
"הרס המבנה יהיה אבדן היסטורי גדול בעיני טמפלרים רבים", הוא ממשיך. "בית המרקחת היה חלק אינטגרלי מהחיים בשרונה, ומר איזידור ממלוק זוכה לכבוד ולהערכה בקרב קהילת הטמפלרים באוסטרליה". גם מנפרד הרינג, בנם של הזוג הרינג שהתגורר בשרונה, מתקשה להשלים עם הרס בית המרקחת. "זהו הבניין היחיד בכל שרונה שאוכלס בידי יהודי", הוא כותב. "אנא שקלו שנית את הריסת הבית".
כאבו של יונתן גדול ואמיתי, ונדמה שאפילו אביו הרוקח לא היה מצליח למצוא לו תרופה. מאמצי ההצלה העלו חרס עד כה, וגם צאצאי הטמפלרים לא הצליחו להועיל. עתידו של בית המרקחת, במקרה זה עתידו של העבר, נמצא בידיה של עיריית תל אביב.
עיריית תל אביב מסרה בתגובה: "מבנה'בית ממלוק' יושב על דרך היסטורית של הטמפלרים. העירייה בתכנית דרום הקריה, הכוללת את פארק גני שרונה, רצתה לשחזר את תוואי הדרך המקורי של המושבה, ולכן המבנה אינו נכלל ברשימת השימור. נציין כי המבנה מאוחר יותר, ואינו מהתקופה הראשונה של המושבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
