הכיכר האדומה נוסח הקריות
למעלה מעשור מאז גלי העלייה הגדולים ממדינות חבר העמים מעדניות, מסעדות, חנויות ספרים ומוזיקה שמיועדים רק לקהל הרוסי מסמלים עדיין היבדלות כמעט מוחלטת מהתרבות הישראלית. כתבת זמן חיפה סיירה במוקדי התרבות הרוסית בחיפה ובקריות. המסקנה: האינטגרציה תמשיך לחכות
כרטיסי הברכה היו מעוטרים בנצנצים והכתב הקירילי נראה כמו עיטור מסולסל ולא כמילים.
בין ערימות הספרים נחו ברישול מיניאטורות זכוכית מקסימות של אמן רוסי, בקבוקי קווס - מעין בירה תפלה שטעמה הזכיר סיידר תפוחים - וחלבה אוקראינית ירקרקה שמבוססת על גרעיני חמניות.
כמעט שני עשורים חלפו מאז, ונדמה שההגמוניה הרוסית עברה צפונה. יש לא מעט אנשים שאומרים היום, שחיפה היא מעוזה הגדול של התרבות הרוסית במדינת ישראל. על פי נתונים שנמסרו מהסניף החיפני של מפלגת "ישראל ביתנו", כ-27 אחוז מתושבי חיפה וכ-20 אחוז מתושבי הקריות הם יוצאי חבר העמים.
קבוצות אלו מנהלות מערכת חיים ענפה בעולם מקביל לעולמם של ילידי הארץ. הסממן הבולט הראשון הוא בהופעתם החיצונית של יוצאי חבר העמים ובגרדרובה שנמכרת בחנויות הבגדים שבבעלותם: תמיד צמודים, הדפס בצבעים חזקים ומחירים גבוהים.
ניכר שביגוד הוא תחום שהאישה הרוסייה לא תתפשר בו, כמו גם בפריטים הנלווים לביגוד, כגון תיקים ונעליים במחירים סבירים, אך תמיד על עקבים דקים וגבוהים, חיקוי של מותגים יקרים ואיפור מלא בכל שעות היום.
נדבך נוסף הוא המזון, ואין כמו שלל החנויות שפונות לקהל היעד הרוסי כדי לאפיין זאת. סמוך לשוק תלפיות, במדרגות היורדות מסניף הדואר ברחוב גייזל 61, לא רחוק מכיכר שמואל איצקוביץ, מציע רפאל יחיאל, בעליה של החנות "אוכל קווקזי", את אחת הארוחות המשתלמות בעיר.
במקום הוצבו שלושה שולחנות מכוסים שעוונית ירקרקה ומאוורר המכוון אל סיר בטיגון. גברת גבוהה, בריאת בשר, מטגנת מגוון כיסונים גרוזיניים וקווקזים, חלקם מזכירים בורקס והם ממולאים בכרוב, גבינה, בשר או תפוח אדמה.
במקרר אפשר למצוא מיץ מוגז בטעמי פירות עם חמישה אחוז אלכוהול, תחליף הונגרי זול לבריזר. מחיר של
קהל היעד הוא כמובן יוצאי חבר העמים, ובעיקר נשים רוסיות מבוגרות, המלוות את הארוחה בלגימת תה ובהאזנה למוזיקה רוסית מהטלוויזיה. המקום ממוזג והאוכל מוגש בצלחות קרמיקה. יחיאל רוצה להגדיל את העסק וחולם על מסעדה בציר מוריה.
לא רחוק משם, מצידה השמאלי של "אוכל קווקזי", יש מעדנייה רוסית, "מעדניית יילסייבסקי", גדולה ומרווחת, שמציעה המון בשר, פירות ים, תה, אלכוהול וריבות. מצידו הימני של "אוכל קווקזי", מזמין שלט עליו כתוב "מחלבנה חנות המפעל".
כאן אפשר למצוא את היוגורטים והגבינות של מחלבה זו, המייצרת מוצרי חלב על בסיס מתכונים מרוסיה, שחלקם אפשר למצוא גם בסופרים הרגילים. היוגורטים חמצמצים, מאוד טעימים, הגבינות קשות והשמנת מצוינת. המקום והמוצרים שבו מזכירים סניפים של טיב טעם, אם כי כאן האווירה אותנטית יותר.
מי שרוצה אוכל רוסי ביתי במעדנייה שגם מעוצבת יפה, מוזמן ל"מעדני מוסקבה" ברחוב הנביאים 17. קשה ואולי בלתי אפשרי להשיג את אנה, בעלת המקום, עובדי המקום לא כל כך נחמדים למי שאינו רוסי וקהל הלקוחות הוא מאוד ספציפי. עוברים ושבים לא נכנסים לשם, ומי שקונה יודע בדיוק מה הוא מחפש.
מעדנייה רוסית "למתחילים", כזו שאפשר להרגיש בה בנוח וגם למצוא אוכל שהוא לא ניסיוני ולא דקורטיבי, היא הסניף החיפני של "מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ", בהרצל פינת שמריהו לוין. מנכ"ל החברה, צבי הרשקו, מספר על הטעם הרוסי: "מדובר באנשים תרבותיים, אניני טעם ובעלי דעות ספציפיות.
יש להם יותר רגישות לטעם ובכל הנוגע לבשר פחות נטייה לכיוון מתוק. אם הקהל הצברי יעדיף נקניק רגיל, אז הרוסי יעדיף נקניקים חריפים וחמצמצים.
תצרוכת הבשר גבוהה הרבה יותר בקרב הרוסים, כשני ק"ג בשבוע לנפש, בעוד שהממוצע של הצבר הוא כחצי ק"ג. אנחנו משחזרים מתכונים רוסיים ומייצרים את אותם טעמים בטכנולוגיות מתקדמות. למשל, התהליך בו הבשר כובש את עצמו נמשך כעשרים ושמונה ימים".
אלכסיי קנרסקי ואלכס רבנקוב, בעלי מסעדת "נמו" בשדרות בן גוריון, מגישים בעסק שבבעלותם מנות זולות יחסית של דגים ופירות ים. קנרסקי הוא בן למשפחה משכילה. לשתי הסבתות שלו יש תואר שני ובבית בו גדל אחד הזיכרונות הגדולים הוא כמות הספרים העצומה. התוכנית המקורית שלו הייתה ללמוד בטכניון. הוא סיים את המכינה אך אחרי השירות הצבאי המצב הכספי היה קשה והוא נאלץ לוותר על החלום האקדמי.
"הרוסים שמתגייסים לצבא מתקלקלים", הוא אומר. "רבים מהם חיילים בודדים ורבים מהם צורכים סמים ואלכוהול". יחד עם זאת קנרסקי ממהר להדגיש כי הוא מגדל את ילדיו לשוחח בעברית וברוסית ומוסיף שהצעירים היום הרבה יותר מעורבים בחברה הישראלית לעומת מה שהיה בעבר.
אם אוכל הוא תחום נגיש יחסית, תרבות הבילוי והמועדונים היא סצנה סגורה בפני ילידי הארץ. חברת "פורום פרודקשן", עסק בבעלות שני צעירים שסירבו להתראיין, מארגנת מסיבות פרטיות, בין היתר על יאכטות. שני מנהלי החברה הסבירו את חוסר רצונם להתראיין בטענה שמדובר במסיבות פרטיות ומי שצריך לדעת יודע עליהן, ולכן הם אינם זקוקים לפרסום נוסף.
שלא לציטוט חוששים בקהילה הרוסית מאלימות והתפרעות במידה תהיה אינטגרציה, אך יותר מהכול נראה כי השאיפה להתבדל, "להיות שונים", ולא להיטמע בתרבות המזרח תיכונית, היא זו ששולטת. בנוסף קיימת תמימות דעים גורפת בנוגע לעובד הישראלי, "שלא יודע לעבוד ובא לשבע, עובד מקסימום שמונה שעות ולא מוכן להישאר מעבר לזה אם צריך", כהגדרת מרואיינים שסירבו להזדהות. ואכן, ברוב העסקים המנוהלים על ידי יוצאי חבר העמים כמעט לא ניתן לפגוש עובדים ילידי הארץ.
ה"מילגרו", מסעדה בשדרות בן גוריון שבשעות משמשת גם למעין פיק-אפ בר, מאכלסת את כל סוגי אוכלוסיית העולים. הקהל המבוגר ישב עם מנות אוכל ענקיות והצעירים פיזזו לצלילי הפופ הרוסי שהתחלף מפעם לפעם במוזיקה מזרחית. בין לבין נשמעים שירים שהם כמו עיבוד להורה עם הפסקות לריקודי סלואו. בעלי המקום, פליקס מילמן, סיפר שלא רחוק משם יש בית ספר לריקודים סאלונים, כך שנראה שיש לו השפעה.
מילמן לא הפסיק להתרוצץ במהלך הערב. הוא מחזיק בבעלותו גם מועדון ריקודים, שממוקם סמוך למסעדה, מכיר הרבה אנשים וניכר שהיה בלחץ.
בעתיד מתכנן מילמן לפתוח מסעדה מרכז אירופאית בתל אביב. בחיפה הוא שואף להקים חנות שימכרו בה סנדביצ'ים. בינתיים, "להשלמת הכנסה" כדבריו, הוא משמש מדי פעם כיועץ קולינארי ברוסיה.
מתחם נוסף של הסצנה הרוסית הוא אזור המפרץ והקריות. ה"פלמינגו" בחוצות המפרץ וה"מטרופיל" בתחנת הדלק באזור התעשייה בקרית ביאליק הם שניים מהמקומות המובילים. הקונספט הוא אולמות גדולים עם במות ותאורה שאפשר לערוך בהם אירועים וחתונות. בשישי בערב יש להקה רוסית עם צליל שפונה לטעם של כולם.
זה מזכיר את להקות שנות השישים שפעלו בארץ. משפחות באות לאכול ולחגוג בלבוש חגיגי ומוציאות הרבה כסף. אירה, שבבעלותה ה"מטרופיל", אומרת ש"המקום בנוי על פי מודל של המועדונים במוסקבה ופונה לאוכלוסייה מבוגרת, מבוססת ומשכילה. עם זאת, התפריט אינו מבוסס רק על האוכל הרוסי מכיוון שהקהל שמגיע הוא לא רק רוסי. יש גם הרבה מזרחיים שבאים לנסות וחוזרים".
העושר התרבותי שהביאו עימם העולים מחבר המדינות הוא עצום ולא יסולא בפז. ספרות, מוזיקה ותיאטרון הם חלק בלתי נפרד מחייהם של עולים רבים, ויש להם במה להתגאות. סרגיי הוא האחראי על תחום הווידאו בחנות מוסקבה שנמצאת ברחוב ארלוזורוב. בחנות בה מוצעים למכירה ספרים, דיסקים, סרטים ומגזינים מרוסיה ומדינות חבר העמים.
סרגיי מספר שמדי שבוע מגיע מגוון ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה היוצאים לאור ברוסיה. "יש כעת פריחה של סדרות טלוויזיה מכל הז'אנרים האפשריים", הוא מספר. "סדרות היסטוריות, דרמות, קומדיות ואופרות סבון. מדי שבוע מגיעות לכאן 40-30 סדרות. יש נטייה לחזור לקלאסיקה הרוסית ולקנות ספרים בכריכות עור יפות. להרבה אנשים יש אוסף ספרים והשכלה רחבה".
בוריס גלייזר, בעליו של משרד הכרטיסים "עונות חיפה", נמצא בקשר שוטף עם אמרגנים רוסיים שמביאים הופעות מרוסיה. "הקהל הרוסי אוהב אמנים שהוא מכיר מהבית ולא מחפש דברים חדשים שקורים עכשיו ברוסיה", מתאר גלייזר. "בגלל המצב הכלכלי ניכרת ירידה בכמות הכרטיסים שנמכרת בזמן האחרון. מגיעים לכאן מופעי בלט, הצגות ילדים, תיאטרון ריאליסטי וזמרים מוכרים. המופעים בדרך כלל מתקיימים באודיטוריום העירוני, בתיאטרון הצפון ובמרכז הקונגרסים. היו תקופות שהאולמות היו מלאים עד אפס מקום".
זה מוכיח על בידול?
"אי אפשר להגיד שאנחנו לא נטמעים אבל בכל הנוגע למוזיקה אני עדיין לא מרגיש את היופי של המילים כמו שקורה עם שיר ברוסית. עוד לא קלטנו את הסגנון של המנגינה ואיך היא משתלבת עם המילים. לשפה יש חלק משמעותי שלא ניתן לטשטש בקלות".
מה גרם לך ליהנות כאן?
"מהצגות שראיתי בעברית, נהניתי בעיקר מ'איש הגשם' ו'בוסתן ספרדי'. ברוסיה הייתי שחקן ובימאי, בארץ לא מצאתי עבודה, אבל אני חושב שההיטמעות בחברה הישראלית היא רק עניין של זמן".
נדבך תרבותי נוסף אפשר למצוא בקבוצת "תיאטרון חברתי רוסי–פמיניסטי", שפועלת מזה כשנתיים והעלתה מופעים בפסטיבל לתיאטרון חברתי במתנ"ס נווה יוסף. אחת מהחברות היא, פניה גרינשפון, בוגרת בהצטיינות של החוג לתיאטרון חברתי בחיפה ופעילה בפרויקט לדוברות רוסית ב"קואליציית הנשים לשלום".
המרכז מסייעת ליוצאות חבר העמים להתמודד עם בעיות ספציפיות כגון קליטה או התמודדות עם הרשויות בישראל בכל הנוגע לבעיות גיור ונישואי תערובת. גרינשפון מספרת, שבאחד המפגשים שהנחתה החליטה להשתמש בכלים תיאטרליים כאמצעי להתמודד עם בעיות אלו.
"הבאתי כובעים שונים שהיו לי בבית וזה נתן הזדמנות לנשים לשים כובע על ראשן ולספר את הסיפור שלהן מנקודת מבט אחרת", היא מתארת. "כמו, למשל, אישה שחבשה כובע של ילדה וסיפרה על טראומות מהחיים אצל סבתה. זו דרכה להביא את הסיפור שלה בלי לדבר ישירות על עצמה ואז היא מקבלת מהקבוצה משוב על הביטוי הדרמטי ומתפתח דיון".
גרינשפון מספרת שהפעילות מצליחה ולכן החליטה להקים קבוצה אליה נרשמו כ-15 נשים יוצאות חבר העמים, כשקואליציית הנשים משלמת לה משכורת ומתנ"ס הדר מספק את מקום מפגש. "הגיעו עולות טריות וגם נשים שנמצאות כשלושים שנה בארץ. הקבוצה מגוונת בטווח הגילאים, כל אחת מביאה את הסיפור שלה ובמשך הזמן הן הביאו גם חומרים של יוצרים מהתרבות הרוסית כגון צ'כוב ונבוקוב".
זה יוצר היטמעות?
"הגאווה, התרבות והתחושה שיש לך מה לתת, מאפשרת להיפתח ולהשתלב מתוך עמדה של הערכה עצמית וביטחון. כך, למשל, אחת הנשים פתחה עסק, אחרת החלה להתנדב במסגרות של נשים ואישה נוספת, שחקנית מעולה, זכתה לחום והערצה של הקהל במופעים שעשינו".
ראייה רחבה וכוללת של התרבות רוסית מעניקה חוקרת התרבות מאשה בומן. בומן עלתה לישראל בעלייה הראשונה והמאסיבית של שנות השבעים ומגדירה עצמה כישראלית בעלת תרבות רוסית. לדבריה, תפיסת כור ההיתוך עברה מזמן מהעולם וכיום כל חברה מחזיקה בתרבות ובמערכת הערכים שלה. תהליך הקליטה בשנות התשעים היה שונה מבעבר, עת ניתן לעולים חופש לבחור את מקום מגוריהם.
"היום ישראלים יוצאי חבר העמים יכולים להחזיק רכוש ברוסיה ולבוא ולבקר כרצונם", היא אומרת. "ההבדל שבכל זאת קיים בין העלייה האחרונה לעלייה של שנות השבעים הוא שהרגשנו שאנחנו, כעולים חדשים, צריכים להוכיח את עצמנו להיות טובים יותר מילדי הארץ".
לדעת בומן אפשר לראות אמביוולנטיות ביחס החברה הישראלית ליוצאי חבר העמים.
מצד אחד הערצה לתרבות הרוסית הגבוהה ומאידך התייחסות לתרבות הרוסית כתרבות של מדינת עולם שלישי בכל היבט אחר של החיים. "אני חושבת שאם זו הייתה עלייה שמדברת אנגלית לא הייתה עולה שאלת ההתבדלות", היא קובעת.
"בגלל שלא מבינים את השפה מתעוררת חשדנות. חברה ישראלית היא חברה בלתי חדירה. עולים יוצאי חבר העמים לא הגיעו לעמדות מפתח. לא נמצא אותם בערוץ 2, למשל. הניסיון שהיה עם העיתונאית נטשה מוזגובייה לא עלה יפה בגלל המבטא. אנחנו שוכחים שבתחילת ימיה של המדינה לכולם היה מבטא".
מה עוד מאפיין את ההבדלים האלו?
"ישנו פחד מראייה ופרשנות אחרת של החברה הישראלית, הנובעים מהבדלים תרבותיים ומההדגשים שכל חברה שמה לעצמה. לילד הצבר, למשל, הכי חשוב להיות מקובל חברתית, בעוד שבמערכת החינוך הרוסית הילדים מקבלים מושג אחר של הערכה, הנובע מתפיסה של ידע והישגיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
