הסיפור העצוב של ליאור רשף
בגיל 31, נרקומנית, הומלסית וחסרת כול, הסולנית הכריזמטית של להקת הרוק ליליפוט מתקשה לשחזר את הימים הגדולים על בימות מועדוני השוליים של תל אביב
כשהיא מגיעה אל מעבר לכביש היא משוחחת קצרות עם יצאנית ארוכת רגליים ונבלעת בתוך הבניין הלבן שבפין 1.
בתוך המבנה המפורסם, המשמש סניפם של סוחרי סמים מהאזור, תדלג המוזיקאית מעל נרקומנים ופרוצות, תהלך במבואות חשוכים, וליד נתזי דם על הקירות וגושי קראק צהבהבים תקבל עוד מנה שתעזור לה להעביר את הלילה.
"כבר הייתי נקייה, אבל אז בא מישהו ודפק לי את הניקיון. הוא היה יפה מדי ומניאק מדי", היא מסבירה כשהיא יוצאת מהמבנה (לא רגועה יותר או תזזיתית פחות, כמו שקיוויתי בסתר הלב).
ולא קשה לחיות ככה? בלי קורת גג? לקבץ ברחובות נדבות בשביל סם?
רשף פותחת בידיים מזוהמות את עטיפת הארטיק ששמרה עד עכשיו וכבר נהיה נוזלי. "זה לא שקשה, זה כבר מיצה את עצמו. זה כבר הרבה יותר ממיצה את עצמו".
על השאלה אם היא מתגעגעת למוזיקה היא עונה בהחלטיות רבה יותר: "מאוד. אין יום שאני למתגעגעת אליה".
רק שלושה ימים קודם, בחמישי שעבר בערב, ניסתה רשף (31)- בפעם המי יודע כמה - לעבור הליך גמילה בעצמה. היא שכבה בזולה שלה על גג קומפלקס המוזיקה "לבונטין 7", כשהיא רועדת וקודחת מחום, וניסתה נואשות להיאבק בקריז. באותה שעה הגיעו אל המתחם, שבדרך כלל משמש אכסניה להרכבים לא מוכרים, נציגים רבי-מעלה של הרוק הישראלי כמו יהלי סובול (עם מוניקה סקס), חמי רודנר, מאור כהן ורונה קינן.
בערב גם הופיעו הלהקות ליידי די ודפנה והעוגיות, שחברותיהן - יעל כהן ודפנה קינן - ניגנו בעבר עם רשף בהרכב הרוק ליליפוט. האמנים הופיעו בהתנדבות, ומטרת ההתארגנות הייתה אחת: לגייס תרומה עבור המוזיקאית, שכבר שש שנים נאבקת לסירוגין בהתמכרותה, לצורך מימון שהות בכפר החלמה לנגמלים. יוזם המופע המשולב היה בעל המועדון, מוזיקאי העבר דניאל שריד.
רבים ממשתתפי המופע, יש לציין, לא הכירו כלל את רשף. שריד עצמו התוודע אליה לראשונה לפני שנה וחצי, כשהייתה נקייה מסמים וביקשה עבודה כדי-ג'י במועדון. לאחר תקופה קצרה היא נעלמה, ולפני תשעה חודשים הופיעה שוב בפתח המתחם, הפעם כמקבצת נדבות.
"בסצנה המוזיקלית שהכירה את ליאור דיברו איך היא שוב נפלה ומסתובבת ברחוב. היא הייתה מגיעה לכאן כמעט בכל יום, והיינו נותנים לה קצת אוכל", מספר שריד. "יום אחד הייתה כאן הופעה של יהלי סובול, והיא אמרה לו שהיא הייתה רוצה מאוד להקשיב לו, אבל אין לה כסף. סובול הכניס אותה, והודיע לי אחר כך שאם אני מארגן פה מופע תרומה בשבילה, אקבל את מוניקה סקס".
לא הייתם חברים קרובים והכרתם אותה כקבצנית יותר מאשר כמוזיקאית. מה פתאום הרמתם את הכפפה?
"כבעלים של המקום וכמי שכביכול שולט כאן במרחב, הרגשתי אחראי גם למצוקה שנמצאת בפתח הדלת. יכולתי להעלים עין, אבל בחרתי לעשות מעשה ולעזור. ליאור בכל זאת תקלטה במועדון והייתה שייכת לסצנה המוזיקלית בתל אביב, אז הייתה כאן קהילה שלוקחת אחריות על חברים בה".
סובול מאשר: "זה בכלל לא משנה אם היא הייתה מוכרת או לא, זה בכלל לא העניין. זה בן אדם שנתקלתי בו, שאהב מוזיקה, והיה לי חשוב לעשות משהו".
התוצאה הייתה מרגשת. במשך שלוש שעות היוצרים הרעידו את הקירות במוזיקה אנרגטית והלהיבו כמעט 300 אנשים שנדחסו באולם.
"היה קשה לדעת למה לצפות מהערב הזה, אבל בסוף היה מוצלח מאוד", מספרת קינן, שותפתה של רשף לליליפוט. "אנחנו מקווים מאוד שזה יעזור כי מדובר בסיפור כואב. כרגע ליאור נמצאת במקום הכי נמוך שיש, בתחתית של התחתית. את בכלל לא יכולה לדמיין שמישהי שאת מכירה נמצא שם ".
ניסיונה של רשף לחדור אל עולם הרוק הישראלי היה קצר ולא הותיר חותם של ממש (באחד הטוקבקים לידיעה על ערב ההתרמה נכתב: "אולי תספרו מיהו ליאור רשף, ומה שלומו? " ). בפברואר 2000, כשהייתה בת 23, היא פרסמה מודעה, שלפיה היא מחפשת שותפות להקמת הרכב רוק נשי.
יעל כהן, מתופפת המכשפות, שהתפרקה כמה שנים קודם לכן, נענתה לה. "באותם שנים המוות של ענבל (פרלמוטר, סולנית המכשפות שנהרגה בתאונת דרכים, ה"ק) עוד היה לי טרי, וחיפשתי איזה מקום להתנחם בו", מספרת כהן. "ברגע שראיתי את ליאור במדרגות כשנפגשנו בפעם הראשונה - זה פתאום נחת עליי. משהו בהליכה ובלוק שלה החזיר אותי אחורה והזכיר לי את ענבל.
זה היה החיבור הראשוני". כאמור , הצלע השלישית בהרכב הייתה הבסיסטית דפנה קינן, שהייתה אז רק בת 17, והכירה את רשף כבר שנתיים.
הנערה קינן, תלמידת עירוני א', גרה בשכנות לרשף באחת מדירותיה הראשונות בתל אביב (רשף דילגה בין מספר לא מבוטל של בתים בעיר), והשתיים בילו שעות רבות ביחד. רשף ניגנה בגיטרה חשמלית, והייתה הסולנית של ליליפוט. היא גם כתבה והלחינה את רוב השירים, בסגנון רוק אלטרנטיבי.
מאוחר יותר הפך אורי פרוסט, גיטריסט כרמלה גרוס-ואגנר בעבר, למפיק המוזיקלי של הלהקה והיה גם בן זוגה של רשף. על אף הליווי המקצועי, היה חומר השירים של הלהקה בוסרי בעיקרו, ומרבית פעילותה התרכזה במועדונים מחתרתיים ללא גרעין אמיתי של קהל. רשף עצמה, יש להודות, לא הייתה בדרך להיות ג)ניס ג)ופלין הישראלית.
"היא לא ידעה מעולם באמת לנגן או לשיר", מודה חבר בתעשיית המוזיקה. "היא לא הייתה מוכשרת מאוד, אבל הייתה לה נשמה מורכבת שגרמה לה להיות מסקרנת ומעניינת".
כהן לא מסכימה: "הייתי רוצה לחשוב שכן היה יוצא ממנה משהו. היה משהו מיוחד בכתיבה ובלחן שלה, שאני דווקא התחברתי אליו. אם לא הייתי מזהה פוטנציאל לא הייתי שם, אבל כנראה ליאור לא רצתה את זה מספיק".
התקופה בליליפוט זכורה לכהן, כיום בלהקת ליידי די, כתקופה לא קלה, הרבה בגלל אישיותה של הסולנית. "היא הייתה רוב הזמן עצובה. בן אדם עצוב. בחיים שלי לא ראיתי אותה שמחה", היא מנתחת. "זה היה ההרכב הכי קשה שניגנתי בו. היינו צריכים להשקיע הרבה מאוד אמוציות כדי להסתדר אתה. היה ברור שהדברים צריכים לתקתק כמו שליאור חושבת, והרבה רגעים פשוט רצינו לשבור את הכלים".
גורם אחר מספר עליה: "היא הייתה בחורה אינטליגנטית מאוד, כמעט מבריקה. הייתה חושבת הרבה על מוסר, על פילוסופיה, קראה הרבה והייתה שומעת המון מוזיקה. בעזרת האינטליגנציה שלה היא הייתה גם עושה מניפולציות לאנשים ומשיגה את מה שהיא רוצה". לצד הנגינה בלהקה, התקשתה רשף להחזיק זמן רב בעבודה אחת. למרות זאת, מספרים חברים, בדירתה ברחוב יהודה הלוי היה תמיד מקרר עמוס שאמה דאגה למלא מדי כמה זמן, עדות לפינוק או לתלות של בתה.
באותה תקופה, וכבר כמה שנים, נהגה רשף לעשן גראס, והרבה. "לא אהבתי את זה", מספרת כהן. "לא התחברתי מעולם לכל הקטע הזה של העישון והאלכוהול. הייתי תמיד מגיעה למועדון במרכז תל אביב וחוזרת מיד הביתה לצפון העיר".
ביקורה של רשף אצל פסיכיאטר בשלהי חוויית ליליפוט היה קו פרשת המים. מרשם שנתן הרופא חשף את המוזיקאית להיכרות עם סדרת כדורים מרגיעים. לאחר שיפור במצבה היא החלה לעשות שימוש לא מבוקר בהם, "ואז הדרך לקוקאין הייתה סלולה", מספר חבר. כשנגמר הכסף לקוק היוקרתי עברה רשף להרואין העממי, והנתיב משם לגיהינום של רחוב פין כבר באמת קצר במיוחד.
בשנת 2002, רגע לפני ששחררה סינגל ראשון - קאבר לשירה של מרים ילן שטקליס, "עייפה בובה זהבה" - התפרקה ליליפוט. "הידיעה שליאור התחילה להשתמש בסמים קשים הביאה בעצם לסוף דרכה של הלהקה", מסבירה כהן. "זה היה מבחינתנו הקש ששבר את גב הגמל".
באחת הדירות שהתגוררה בהן לאחר התפרקות הלהקה, ברחוב שד"ל, השתמשה רשף שימוש מסיבי בסמים קשים עם שותפתה לדירה, דמות צעירה ומוכרת יחסית בסצנה התל-אביבית. חודשים לאחר שנפרדו דרכיהן נפטרה השותפה ממנת יתר.
רשף המשיכה להשתמש, אך גם לנסות ליצור, ובדף האישי שלה באתר myspace נכתב כי בשנים האחרונות עבדה על חומר לאלבום אישי (אגב, קשה לדעת מתי בפעם האחרונה נגעה רשף במחשב. באחת ההודעות שנשלחו לה לדף האישי, באפריל 2008, כתבה אחת ממכרותיה: "היי ליאור, מה קורה, איך החיים??? את בכלל בחיים מותק?").
כיום בנות הטריו אינן נמצאות עוד בקשר. כהן: "כשנגמר עניין ליליפוט נקטע הקשר טוטלית עם ליאור, עם המשפחה שלה, עם הכול. כשהיא הייתה נקייה לפני שנה וחצי היה אפשר לתקשר אתה. היא צלצלה אליי ורצתה לחזור לנגן, אבל אחרי זה שמעתי שהיא חזרה לסמים. היום המצב שלה מאוד לא טוב. נראה שהיא כבר מיואשת".
סיפורה של רשף שונה מסיפורם של נרקומנים רבים המשוטטים באזור התחנה המרכזית. היא ילידת הארץ, נהנתה מאהבת הורים ולא גדלה במחסור. קשה להדוף את התהייה מה גורם לאישה צעירה וכישרונית להגיע לנקודת השפל של התרוצצות אחר סם, ולחיות בביביה האפלים של תל אביב.
הניסיונות להתחקות אחר מסלול חייה מתחיל, כמו אצל כל בן אנוש, בבית החולים שהגיחה בו לאוויר העולם. אצל רשף, כך נדמה, מדובר באחת הנקודות הקבועות והיציבות יותר בחיים: "בתל השומר", היא עונה שלוש פעמים על השאלה היכן נולדה, ומבטאת בכך היעדר תחושת שייכות למקום או לבית ילדות. זמן קצר לאחר לידתה החלה משפחתה לנדוד ממקום למקום, בין היתר התגוררה ברמת גן, בתל אביב ובמושבה קדימה.
כיום שני הוריה סובלים ממחלות קשות ומאושפזים זה לצד זה במוסד סיעודי בנתניה. אמה דליה ממשיכה לדאוג ממיטת חולייה לבת, ונמצאת בקשר עם גורמים שונים כדי שיסייעו לה להיגמל ולחזור למוטב. ל"זמן תל-אביב" הסבירה כי חשה לא טוב, ולכן לא תוכל להתראיין לכתבה. עם אחותה היחידה רשף אינה בקשר.
בגיל צעיר היא החלה לסבול מדיכאונות, מחרדות, מעניינים שבנפש. בכיתה י, מספרת רשף, היא נכנסה להסתכלות במוסד לאחר ניסיון התאבדות, ולאחר מכן עזבה את בית הספר ואת הבית. רק בגיל 17 התחילה לנגן, וגם אז לא למדה זאת בצורה מסודרת.
באותו זמן, היא אומרת, החלה גם לעשן. בצבא היא לא שירתה. כשרשף מתארת את חייה, בעיקר את תהליך הידרדרותה, שבים וצצים תיאורי גברים שונים, ולא אחת הם זוכים להאשמות כאחראים למצבה. אחד הכיר לה את הגראס; אחר דחף לה כדורים; "דוס אחד עם עיניים כחולות" הפסיק לה את הניקיון, והגבר הנוכחי "אומר שאני נוגעת נעים, אבל לא עוזר לי".
על הכישלונות הצורבים שחוותה עם בני המין השני סיפרה בעבר באחד השירים המוצלחים יותר של ליליפוט, "בני זונות": " בן זונה אחד השאיר אותי לבד/ בן זונה אחר הלך לראות חבר/ בן זונה קטן אמר שאין לו זמן/ בן זונה גדול לקח אתו הכול".
ארצי, מרכז תחום הטיפול והשיקום ברשות להתמכרויות, דרי רחוב ושיקום האסיר בעיריית תל אביב-יפו.
"בפברואר 2004 קיבלתי את הפנייה הראשונה בנוגע אליה, כשהיא גרה ברחוב רמב"ם. במשך השנים היא נכנסה ויצאה ממוסדות גמילה, ולא צברה מעולם תקופת ניקיון ממושכת. אין בן אדם בשירותי הרווחה שלא ניסה להתאים לה תכנית. אני אישית שלחתי אותה ארבע פעמים לגמילה, ניסיתי לחבר אותה עם על"ם ועם כל השירותים, אך לשווא".
"בחודשים האחרונים חלה הידרדרות קשה מאוד במצבה", מוסיף בן ארצי. "רמת הצריכה היומית שלה של הרואין גבוהה מאוד, בתוספת של תרופות מרגיעות שונות. היא נמצאת היום במצב ירוד ביותר".
אבנר כבל, פרויקטור של הרשות הלאומית למלחמה בסמים, מסתובב באזור תל אביב, מאתר מכורים ודרי רחוב ומנסה להפנותם לגמילה. את רשף הוא ראה לראשונה באזור התחנה לפני כשלוש שנים, "היא לא נתנה לאף אחד להתקרב אליה". כעבור כמה חודשים התקשרה אליו אמה, נתנה לו כתובת של דירה באזור הרצל, וביקשה "להציל את הילדה".
כשסוף-סוף מצא כבל את הדירה המדוברת הוא גילה את רשף שרועה על מזרן, מנסה לשבור קריז לבד, ולצדה גבר שטען כי הוא מסייע לה. כעבור יומיים היא רבה עם הבחור, צלצלה לכבל והסכימה ללכת לאשפוזית בעיר טמרה. לאחר שלושה ימים באשפוז החליטה שוב שזה לא מתאים לה וחזרה לתל אביב. כאן המקום להבהיר כי על פי החוק אי-אפשר לאשפז בכפייה נרקומן וכי הימצאותו במוסד לגמילה נתונה לרצונו החופשי.
שלוש פעמים נוספות ניסה כבל, בעזרתו של דניאל שריד ממועדון "לבונטין 7", לשלוח את רשף לאשפוזיות ברחבי הארץ. פעמיים היא התמוטטה בשער האשפוזית ברעננה בטענה כי אינה מסוגלת לעבור את זה. הניסיון האחרון היה בשבוע שעבר באשפוזית ביפו, יומיים לפני אירוע ההתרמה ב"לבונטין". כבל שולף את הדוח שקיבל מהנהלת המרכז המסכם את ביקורה במקום: "בתאריך 10 בדצמבר (200 הנ "ל התקבלה לאשפוזית ועזבה את המקום בתוך חצי שעה".
מה ההסבר לסירוב הפתולוגי הזה שלה?
"היא חרדתית מאוד בקשר לכל תהליך הגמילה", אומר איש הרשות למלחמה בסמים. "כשהיא מפסיקה להשתמש בסמים היא מתחילה להיות חשופה לרגשות ולחוויות שהיא עברה. היא כנראה נבהלת מלהתבונן על עצמה במצב הנוכחי שלה, ולכן נאחזת בסם. קשה לה מאוד לוותר על זה כרגע, לא סתם היא מסתובבת ברחובות".
אכן, לא סתם היא מסתובבת. היא כמעט רצה. עטויה טרנינג מהוה )מלופף סביב מותניה הצרים שלושה סיבובים לפחות), כובע כחול ונעלי התעמלות גדולות ממידותיה היא צועדת מדי יום כמו אחוזת אמוק בשכונת פלורנטין ובאזור התחנה הישנה. "ליאור המשוגעת" או "הקבצנית המסוממת" קוראים לה שם בעלי העסקים.
יום למחרת האירוע ב"לבונטין 7" הגיעו שוטרים ופקחי עירייה לסלקה מהזולה על הגג, ובכך שוב נקטע הניסיון חסר הסיכוי להיגמל לבד, אבל רשף אינה מוותרת. "היום אני רוצה לקדם מהלך. אני רוצה לצאת מפה", היא אומרת בשקט ונוגסת במשולש פיצה. בהמשך תידחס חתיכת המזון כמעט בשלמותה אל תוך אחד מתיקיה ותכתים את המעיל השחור שנמצא בתוכו.
מה התכנית שלך?
"יש אולי מישהו חמוד שיעזור לי".
לסם או לגמילה?
"אם כבר, לגמילה".
התכנית כנראה תצטרך להידחות. בתוך זמן קצר רשף מגיעה לביתו של מכר המתגורר ברחוב החשמל, ומפצירה בו במתק שפתיים שיפתח לה, "זה מישהו שמחכה שאני אעמוד על הרגליים", היא מסבירה. כעבור עשרים דקות היא יורדת ובכיסה מאה שקלים, ושועטת לכיוון רחוב פין מספר 1.
הציפורניים השחורות, הרגליים השעירות והפצעים המרובים על הפנים מעידים על תזונתה הירודה, על התנאים קשים שהיא חיה בהם וכן על אבדן נשיותה.
את המחזור החודשי היא כבר לא מקבלת ממזמן. "מדהים שאת שואלת אותי את זה", היא אומרת. "אנשים לא חושבים בכלל על אחד חלקי 5,000 מההשלכות של הדבר הזה".
רשף מודה שבתקופה האחרונה היא הגיעה לשיאים של הזנחה: "אני בקטע של ההומלסיות כבר שנה, ואין לי מקום לשים ת'טוסיק. ככה אני חיה, כל היום בהליכה בחוץ, מגיעה מעט מאוד למנוחה. בהתחלה הייתי עושה מקלחות מזויפות כאלה, נכנסת לשירותים של'ארומה' או לבניינים עם ברזים ומנסה להסתבן.
אפילו הייתי מנסה לשים איזה קרם לחות, אבל כשאתה חי ככה כל הזמן נופלים לך דברים. כמה פעמים מחדש אפשר לקנות קרמים, מסרק, פינצטה, לשאת מחדש בית שלם. אני מתה לצחצח שיניים, אבל כבר אין לי כוח לדאוג לדברים כל כך טריביאלים". כעבור כמה רגעים הטבע הנשי זוקף בכל זאת ראשו, כאשר רשף שולפת שבר מראה כדי להדביק כראוי פלסטר על פניה.
ניסית כל כך הרבה פעמים ללכת לגמילות מסודרות. למה זה לא מצליח?
"לא טוב לי עם קטעים ממסדיים. עכשיו אני עובדת על ניסיון גמילה אישית, ובתכלס רק ככה זה כנראה יעבוד".
קשה לדעת איפה הסם נגמר והיכן ליאור מתחילה. לצד התובנות האינטליגנטיות המובאות כאן בבהירות - וכאמור, מבדילות אותה בבירור משאר הנרקומנים באזור - היא גם קפריזית, תוקפנית ושולפת מניפולציות כמו שפנים. בעיקר בולטות ההאשמות שהיא יורה לכל עבר. לאחר שהיא פוסחת על תור של שלושים אנשים בסניף הדואר ואינה מקבלת שירות היא צועקת: "דואר ענק ושום דבר לא זז. יושבים חמישה פקידים ולא עושים כלום". בדואר , אגב, היא מקבלת העברה של 350 שקל מידיד שעוזר לה.
את יודעת בכלל מה התאריך היום?
"14 למשהו , הרגע שמעתי בסניף".
14 בדצמבר.
" 14 בדצמבר ? (פורצת בבכי) לאבא שלי היה יום הולדת לפני יומיים. לפעמים אני מתחננת לאלוהים - אל תיקח את אבא שלי לפני שאני מספיקה לעמוד על הרגליים".
אפילו אירוע ההתרמה שארגן המועדון לכבודה זוכה למנת ביקורת הגונה, אם כי לא ממש סדורה. "זה היה מופע התרמה שנבע מכמה אינטרסים, אשכרה אופורטוניזם, רצו אופציה להרים משהו, לעשות קול צעקה לכיוונים שונים".
הסכום שהתקבל באירוע, בסך (1 אלף שקלים בערך, מיועד להכנסתה של רשף לכפר "רטורנו" שליד ירושלים, מוסד שיקום לנגמלים מסמים. כדי להתקבל לשם על רשף להיות נקייה מסם במשך 21 יום. מכיוון שהיא מסרבת להיכנס לטיפול גמילה, הכסף שמור אצל בעלי המועדון, ועל רקע זה קיים כרגע נתק בין השניים.
שריד אינו מתרגש מהביקורת ואינו מתייאש מחזרתה המתסכלת לרחוב: "נכון, נתנו לליאור הזדמנות, היא ניסתה ולא הצליחה, אבל זה לא אומר שאין למופע משמעות. כשליאור תחליט שהיא רוצה, הכסף מחכה לה כאן. לשרוד שנה ברחוב זה לא קל, והיא רק צריכה להפנות את הכישורים שלה לגמילה. לדעתי, זה סיפור שלא נגמר". גם שמריהו חן, רכז קבלה בעמותת "רטורנו", מחכה לאורחת: "ראיתי בחורה מרוסקת לחלוטין שצריכה עזרה. המבט שלה מבטא כאב פנימי עמוק ורצון חזק לחיות. אני מקווה מאוד ש' רטורנו' יוכלו לעזור".
לקראת פרדה, לאחר שעות של התרוצצות ברחובות העיר, רשף מגלה רגע מזוכך של כנות. "כבר שנה אני מנסה לשרוד, זה לא קל. אני כבר בלתי נסבלת, וכשאני בלתי נסבלת אנשים לא עוזרים לי. זה מעגל כזה".
מה הכי היית מבקשת עכשיו?
"לחזור לחיים של בן אדם. לא מישהי שחיה ברחוב ומתעסקת בפטריות הרגליים שלה, אלא מישהי שחיה ופעילה ויוצרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
