פרידה מהמורה המיתולוגי לצילום
לאחרונה נפטר מסרטן אריה לנצט, מורה נערץ ומרכז מגמת צילום בבית הספר ויצ"ו בחיפה, שחינך תלמידים רבים ואחראי על טיפוחם של כמה מבכירי הצלמים בישראל. בני משפחה, חברים, קולגות ותלמידים נזכרים באיש שאחראי על פרקים משמעותיים בחייהם. צילום אחרון
"ציפיתי מאוד ללימודים עם אריה, מתוך סיפורים ששמעתי עליו ממורים אחרים ואנשים נוספים מתחום הצילום בארץ. לבסוף, כל מה שזכיתי לו היה פחות ממחצית כיתה י"א ובעיקר הרבה סיפורים".
כך נפרדה אחת מתלמידותיו של אריה לנצט, שבמשך שלושים שנה לימד וריכז את מגמת הצילום בתיכון ויצ"ו בחיפה. לנצט גידל וחינך דורות של תלמידים וסטודנטים באקדמיה, כמו גם מורים וצלמים שחלקם הגדול זכה עם השנים לפרסום רב בזכות מקצועיות רבה.
לנצט חלה לפני כעשרה חודשים בסרטן הלבלב, ובחודש שעבר הכריעה אותו המחלה הקשה והוא נפטר בגיל 59. לא רק משפחתו הקרובה - אשתו ריטה, בתו שירלי ובניו שי ויניב - נותרו עם חלל עמוק וגעגוע, אלא גם משפחת הצלמים בישראל.
צלמים מובילים בתקשורת, שהיו תלמידיו והפכו עמיתים להוראה, כמו הרצל שפירא, אלעד גרשגורן, אלכס רוזקובסקי, אריאל ורהפטיג, עמית מגל, גילי חן, רענן טל, דני זריהן ואלי גרוס, אומרים כעת כי "ספק אם יהיה מי שיצליח להיכנס לנעליו הענקיות של אריה ולמלא את החלל הזה".
לנצט עלה לישראל מצ'ילה בשנת 1970. תחילה למד בטכניון במטרה לרצות את הוריו. לימים, כשהפך למהנדס, החליט ללמוד את מה שתמיד אהב, צילום. הוא עבר להתגורר בירושלים ולמד במכללת הדסה במגמת צילום. עד מהרה, בזכות כישרונו והיכולת הנדירה שלו לחלוק את הידע עם אחרים, הפך לנצט למורה.
עבור לנצט, הוראת הצילום לא הייתה מקום עבודה שמסתיים בשעה קבועה. התלמידים והמורים בוויצ"ו היו עבורו חלק מהמשפחה המורחבת, והאהבה והדאגה לבית הספר, מספרים חבריו, הייתה חלק בלתי נפרד ממנו.
"האהבה למקצוע לא ידעה אצלו גבולות", מספרת הרעיה ריטה. "הוא נהג להתעדכן בכל החידושים ברחבי העולם והיה מעביר אותם מיד לתלמידיו ולכל מי שחפץ ללמוד ולדעת. הוא מעולם לא פחד מתחרות. הוא לא היה רק מורה.
"עבור תלמידיו הוא היה אוזן קשבת, נכון תמיד לעזור. הדבר היחיד שהטריד את מנוחתו בחודשים האחרונים, כאשר ניסה להלחם בשארית כוחותיו במחלה, בא לידי ביטוי בשאלה שלו עליה חזר פעם אחר פעם: 'מי יחליף אותי בהעדרי מהעבודה?'".
מה היה עבורו הצילום?
"הצילום היה כל עולמו ואין מקום ביקום כמעט שאליו הגיע ולא זכה לתיעוד. כשהיינו מטיילים בארץ וברחבי העולם ורואים בדרך פרח, הוא היה מתבונן בו, ובוחן כל עלה, כאילו מנהל שיחה עם הפרח ולבסוף כמובן שגם צילם. הוא היה מסב את תשומת ליבי לדברים בטבע שרק הוא ראה אותם. לא תמיד הבנתי מה הוא מראה לי, אבל ידעתי שאם הוא קלט בעין מראה מסוים, זה כבר יבוא לידי ביטוי בצילום המדהים שייצא משם".
איך בא לידי ביטוי הקשר עם תלמידיו?
"אספר לך סיפור. לשבעה הגיעו המונים לנחם. בין המנחמים הרבים התייצבה בחדר בחורה צעירה שהגיעה בליווי אביה. היא סיפרה שהיה לה קשה בבית הספר וששום מוסד חינוכי לא נתן לה סיכוי. רק בזכות העקשנות של אריה, שגילה בה את הפוטנציאל בצילום וברגש האמנותי, היא הצליחה לשרוד את הלימודים בתיכון ואחר כך המשיכה אפילו באקדמיה".
השבוע נזכרה אותה צלמת צעירה בכאב בלנצט ולא הפסיקה לשבח את האיש, זוכרת את ההזדמנות שהעניק לה ושגרמה לשינוי כיוון משמעותי וחיובי בחייה. "אם לא אריה לא הייתי היום איפה שאני נמצאת", סיפרה. "רק בזכות העקשנות, ההתמדה והקשר האישי שלו עם כל תלמיד ותלמיד, הצלחתי לסיים לימודי תיכון ואפילו אקדמיה".
למרות אהבתה הגדולה של ריטה לאריה, היא מספרת שבתקופה האחרונה, כאשר ברור היה שימיו ספורים, היא התפללה למותו. "רציתי שהוא לא יסבול ושנזכור אותו כמו שהוא היה, גבוה, חייכן, חסון ותמיד עם מצב רוח טוב", היא מתארת, ומספרת כיצד התקשרה לילדיה והזמינה אותם להיפרד מאביהם האהוב והנערץ.
על המצבה המכסה את חלקת הקבר בחרו בני משפחתו של לנצט לשלב לתוך האבן מצלמה אמיתית מאוסף המצלמות שלו. "אריה הותיר אחריו מגוון עצום של מצלמות",
מספרת ריטה, "ולקחנו בחשבון שיהיה מי שיחמוד את המצלמה. נערכנו עם עוד מצלמות, ובכל פעם שאחת תיגנב, אנחנו נכניס אחרת במקומה".
בהלוויה ספד לאריה מיכה קירשנר, מבכירי הצלמים בישראל ואדם שהפך למוסד בתחום. "את אריה פגשתי לראשונה לפני עשר שנים", ספד קירשנר לחברו. "הגעתי לנהל את המחלקה לצילום ואריה שימש כממלא מקום. לא יכולתי לייחל לאדם מקסים ותומך יותר מאריה.
באופן העדין והענייני ביותר, העביר אליי אריה את כל האינפורמציה הנדרשת. מאחר והיה גם דעתן לא קטן, לא היסס לחלוק איתי את דעותיו ועמדותיו לגבי ההתנהלות האקדמית הנכונה של המחלקה. לא מעט מחזונו מומש. לעיתים נדירות חולפים על פנינו אנשים המצליחים לגעת בנו ולהשאיר חותם משמעותי.
אריה ללא ספק היה איש כזה. במקומותינו קוראים לדמות כזו בן אדם. הוא ניחן בעדינות, ידע אנציקלופדי, אהבה וראיה מפוכחת לחיים. הייתה לו יכולת לעודד את הזולת ולעיתים להיות אירוני במסגרת הטעם הטוב. אריה והוראה הם שתי מילים שאינן ניתנות להפרדה. מילים נרדפות כפשוטן. היקף הידע שצבר ויכולתו הבלתי נלאית להתעדכן, מתוך סקרנות אין קץ מצד אחד, ומחויבות לסטודנטים מצד שני, עוררו השתאות וקינאת מרצים.
אריה היה מחויב באופן מוחלט לסטודנטים. כמויות החמלה, האמפטיה והסנגוריה שמצא ללמד על סטודנטים במצוקה, היו מרתקות ונוגעות ללב. לא פעם נהג להיכנס לחדרי ולהתחנן על חייו האקדמיים של סטודנט פלוני. 'אולי ניתן לו מועד ב?', היה שואל, 'חבל, ייתכן שלא הסברתי לו מספיק טוב'. זה היה משפט אופייני ושגור בפיו. הרי אריה הוא התמצית של הסלוגן מורה לחיים. מאות, שלא לומר אלפי צלמים שפעילים היום בשדה הצילום, חייבים לאריה חוב ענק והם סוג של זיכרון וגלעד לפועלו".
פפי אורן ספדה ללנצט בשם מורי בית הספר. בקול עצוב סיפרה, כי אריה גידל דורות של תלמידים, שמר איתם על קשר ושמח לפגוש אותם גם שנים לאחר שסיימו את לימודיהם.
"המזג הטוב, הטמפרמנט הדרום אמריקני, ההומור המקסים, הידע הבלתי נדלה והמקצועיות חסרת הפשרות. כל אלה עשו את אריה למורה נערץ, לעמית שכיף לעבוד איתו ולמרכז מגמה למופת".
איזה קשר היה לו עם הסטודנטים?
"לאריה אפשר היה להתקשר גם באמצע הלילה ולקבל תשובה לכל שאלה ולכל בעיה. הכל הוא ידע לפתור ותמיד עם כל כך הרבה אהבה וסבלנות שאפיינו אותו".
איזה אדם הוא היה?
"אריה היה אוטודידקט. הוא למד לבד המון, התקדם וחקר כל מה שקשור לצילום. הוא הקדים את זמנו בהמון מובנים ותחומים. כשרק הכניס את נושא הפוטושופ והדיגיטציה, הסתכלו עליו כעל משוגע, אבל במובן בחיובי. אף אחד לא עבד עם המצלמות הדיגיטליות. הוא למד הכל דרך האינטרנט בזמנים שאנשים לא ידעו להפעיל מחשב. הכל היה בחיתולים. אבל אריה החליט שהוא מביא את זה לסטודנטים בוויצ"ו, שהיו למעשה הראשונים שעבדו עם התוכנה הזו. הוא היה אינטליגנט בצורה בלתי רגילה ושלט בהרבה שפות שעזרו לו בלימוד החומרים החדשים".
ואיזה מורה הוא היה?
"לצד הידע העצום שהיה לו והאהבה הגדולה לתלמידים, הוא היה אדם רחמן. הוא נתן מאה אחוז מעצמו. היה לו חשוב ללמד צילום אבל לא רק את הקטע הטכני, אלא לראות בצילום את האמנות שבדבר, לדעת ממה עושים אמנות".
מה הוא היה עבורך ברמה האישית?
"לי הוא היה מורה וחבר. הוא מאוד חסר לי, במיוחד כשאני זקוק לעצה טובה ולייעוץ מקצועי. בעבר, כשנתקלתי בבעיה, הייתי אומר שעוד מעט אריה יבוא ויפתור את הבעיה. היום אין לי למי לחכות יותר".
בחודשים האחרונים, כשהיה ברור שהוא בשלב הסופי של המחלה, דיברת איתו על מצבו?
"הוא היה מלא חיוניות ואף פעם לא דיבר על הסוף. הוא באמת האמין שהוא ייצא מזה. בהתחלה הוא עוד הגיע למכללה והיה מלא תקווה ואופטימיות. נהגנו לצלצל אליו גם כשהיה חולה בבית, עם כל מיני שאלות ובעיות. שבוע לפני שהוא נפטר התקשרתי על מנת לשוחח איתו.
"אמרו לי שהוא ישן. מאוחר יותר הוא החזיר לי צלצול ובקושי זיהיתי את קולו. הוא כבר נשמע חלש, היה לו מאוד קשה לדבר אבל בכל זאת הוא חזר אליי בטלפון. לא הלכתי אליו כי היה לי קשה לראות אותו כפי שהוא נראה בשלבים הסופיים. העדפתי לזכור אותו עם החיוך הנצחי ומלא החיוניות, כמו שאריה היה בשבילי תמיד".
איך אתה רוצה שיזכרו אותו?
"אני בטוח שכולם יזכרו אותו כאדם נפלא ומורה דגול. כזה הוא היה".
נא להמתין לטעינת התגובות
